אנשי העיר והאנשים אשר עם עבד אברהם
ב"ה
7.11.16
פרשת חיי שרה- דבר תורה - אנשי העיר והאנשים אשר עם עבד אברהם
'אלוהים נמצא בפרטים הקטנים', ולפעמים בפרטים הקטנים שלא שמים אליהם לב.
לפעמים אנו נתקלים בפסוקים או חלקי פסוקים ואנו תוהים מה היה המקרא חסר אילו לא היו נכתבים? לשם מה נכתבו?
בראשית כ"ד 13 הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:
לשם מה מוזכרים כאן אנשי העיר? והרי אפשר היה לומר 'והשואבות יוצאות', 'ובנות העיר יוצאות'. מה משמעות הזכרת אנשי העיר?
בפסוק 11 כתוב: "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת"
יש שיאמרו: מה אתה נטפל לזוטות שכאלה, כך היא דרכו של הכתוב, ולא לכל דבר יש משמעות. (כדרכו של רבי ישמעאל במחלוקותיו עם ר"ע).
ויש שימצאו רמזים מאלפים באותם אזכורים סתומים.
על אנשי אותה העיר אליה הגיע העבד, עירה של רבקה מספר לנו פסוק 16:
(טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:
מדוע מדגיש הכתוב שאיש לא ידעה?
אלא, כאן מתברר טיבם של אנשי אותה עיר, אותם המכונים 'אנשי העיר'. הם מציגים חזות מכובדת, חזות של 'איש', אך הם נוהגים הפקר בבנותיהם. רבקה אמנם הייתה יוצאת דופן, אך היא פרט היוצא מן הכלל המעיד על כך שהכלל שונה בתכלית.[1]
שמעתי מחברי שסברה זו שאני מסיק כאן לגבי אנשי העיר קלושה ביותר, וכאילו אני תולה תניא בדלא תניא, ואין לי על מה לסמוך. רוב המפרשים אינם נזקקים למילה איש בהקשר הזה. עד שהגעתי לתורה תמימה בראשית פרק כד פסוק טז
כ) מכפל התוארים בתולה ואיש לא ידעה דריש כן,
ועיין במ"ר נוסחא אחרת בדרשא זו.
ובירושלמי כאן איתא, א"ר יצחק בן אלעזר, אפילו בידיה לא תבע בה, שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים,
ופירש הפ"מ אפילו בדרך שחוק וקלות ראש לא נגעו בה,
וקרבן עדה גריס אפילו בריה לא תבע בה, כלומר אפילו שום בריה לא תבע בה לישאנה, והדוחק מבואר,
ובמ"ר גריס אפילו אדם, ואינו מבואר.
והנה בסוף מס' סופרים איתא על פסוק זה: ואיש לא ידעה- אין איש אלא אביה, שכך הי' מנהגם של ארמיים לשכב עם בנותיהם בתולות ונעשה לה נס ומת אביה כדי שלא תטמא[2], ובילקוט איתא מפני מה מת בתואל? שהי' מלך וכל בתולה שתנשא נבעלת לו מקודם. נתקבצו כל השרים ואמרו אם הוא עשה לבתו כן מוטב, ואם לאו אנו הורגין אותו ואת בתו, ונעשה נס ומת.
וכפי הנראה מקור אחד לאגדה זו עם האגדה במס' סופרים, והנה משתי אלה האגדות יחד נראה ברור כי ט"ס בירושלמי וצ"ל אפילו אביה לא נגע בה, ורומז לאלו האגדות, ודו"ק:
אם כן, יש תימוכין לדיוק שדייקתי מהמילה 'איש' בהקשר של 'לא ידעה', וכבר דייקו מזה חכמים שונים לפני כי מדובר בתרבות של אנשים הפרוצים בעריות, וגרוע מזה, אבות בבנותיהן[3]. ועל רקע זה בולטים 'האנשים' שהיו עם עבד אברהם, שלא היו אלא עבדים, ואולי חשוב להדגיש, עבדים של העבד[4].
נניח לרגע לאנשי אותה עיר ונבחן קבוצת אנשים נוספת המוזכרת בפרשה. תחילה נקרא מספר פסוקים בהם אותה קבוצה אינה מוזכרת:
(יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ:
(יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:
(כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו: (ויש עוד פסוקים, אך נקצר מעט).
גם בתאור המקראי, גם בתפילת העבד וגם בחזרות שבאות אחר כך בפי העבד, בולטת העובדה שמדברים על העבד וגמליו, אבל לא על האנשים ההולכים איתו, עבדיו. הכתוב כאילו מתעלם מהם.
העבד והגמלים שותים, ואפילו שותים הרבה. טרחתה של רבקה הן בפנייתה והן במאמציה לאחר מכן מודגשים מאד.
אבל האנשים שהיו עם העבד כלל לא מוזכרים. הם לא שותים, הם לא מדברים, הם לא נוכחים, אף אחד לא מבחין בהם ולא מזכיר אותם.
אולי הם כלל לא קיימים?
בפסוק 31 מזמין לבן את העבד לביתו. שוב נדמה כי הגמלים הם הדבר החשוב מכל.
(לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְקֹוָק לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:
האנשים שעם העבד כאילו לא קיימים.
ושוב נשאל: על איזה אנשים אני מדבר? אולי באמת אין אנשים כאלה כלל?
ההפתעה בפסוק 32 מושלמת, גם אם, בגלל העבד ורבקה, יצחק ואברהם, בד"כ לא שמים אליה לב:
(לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
סוף סוף מתברר שקיימת קבוצת אנשים שהולכת עם העבד.
הם אפילו רוחצים רגליים!
אמנם רק לאחר שמפתחים את הגמלים, אמנם רק לאחר שהגמלים מקבלים גם תבן וגם מספוא, אבל האנשים האלה רוחצים רגליים.
כאן לראשונה מוזכרים האנשים אשר איתו, ואני חייב לומר שזה נראה קצת מוזר שכל מה שהכתוב מספר לנו עליהם זה שהם רוחצים רגליים. לא מוזכרת לגביהם אכילה ולא דבר נוסף[5].
הכתוב מרבה להזכיר את רכושו של אברהם ובמיוחד את גמליו. הגמלים מוזכרים בפרק זה 18 פעמים החל מהתחלת השליחות ועד לסיומה, ואפילו המספוא והתבן של הגמלים מוזכרים פעמיים
כשהכתוב מתאר את המשלחת שמתלוה לעבד בפסוקים 10-11, הוא מזכיר 'עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו... וְכָל טוּב אֲדֹנָיו...',
לכל אורך הדרך כולל ההגעה אל עיר נחור לא מוזכרים כלל האנשים אשר איתו.
על מהותם המעמדית ניתן ללמוד מפסוק 35 בו מתאר עבד אברהם את רכושו של מעסיקו:
(לה) וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:[6]
ברשימת הרכוש, העבדים והשפחות נמצאים בין הצאן, הבקר, הכסף והזהב מצד אחד, לבין הגמלים והחמורים מצד שני. מבחינת הכתוב, נראה שמעמדם זהה לכל חומר אחר מקנייניו של אברהם. מן הסתם זוהי כנראה מהותם של האנשים שהולכים עם העבד.
אבל עבדים אלה, מתוכם ככל הנראה בחר אברהם את אלה שילוו את עבדו המיוחד, אותם 'עבדי העבד', בכל שלושת המקומות בהם מזכיר אותם הכתוב הוא מכנה אותם 'אנשים'.
הפעם הבאה שבה מוזכרים אנשים אלה היא כעבור 22 פסוקים. באותם 22 פסוקים קורים דברים רבים, נסגר המשא ומתן בין העבד ובתואל ולבן, ורבקה משיבה בהן מוחלט. ורק אז, אחרי שהכל הסתיים כתוב:
(נד) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי:
הם סוף סוף אוכלים
כבר חשבנו שהם מלאכים ואינם זקוקים לאוכל.
כדי שלא נתבלבל מה חושב עליהם הכתוב, הוא חותם את הסיפור באיזכור שלישי של אותם אנשים, ושוב מכנה אותם 'אנשים'.
(נט) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו: אפילו העבד חוזר אל מקומו הטיבעי ומכונה 'עבד', אבל הם מכונים 'אנשים'.
מה רצה הכתוב ללמדנו?
נדמה לי שהכתוב, בהשהותו את איזכורם לרגע רחיצת הרגליים, בהשהותו את אכילתם כמעט עד לסוף הפרק, ובהפרדו מהם בסוף המהלך גם כן כאנשים, בא ללמדנו דבר גדול. כמה נימוס ודרך ארץ, כמה סבלנות והנהגה טובה, כמה מכובדות יש בהתנהלותם של אותם עבדים. לא לחינם קראם הכתוב 'אנשים', לשון חשיבות.
ומניין שהכינוי 'אנשים' משמעו חשיבות? (נביא מעט מן המעט מהפרשנות למקרא)-
פסיקתא זוטרתא - איש צדיק תמים - כל מקום שנא' איש אם בצדיק- הרבה, ואם ברשע- הרבה: (בלשון ימינו 'אישיות חזקה', לטוב ולרע).
רש"ר הירש בראשית ו ט - לדעת חז"ל אין המקרא נוקט בכדי את התואר "איש". כל הנקרא "איש" בתנ"ך, היה לאיש, ואפיו עמד במבחן: "צדיק ומומחה" (בראשית רבה ל, ז).
הרמב"ן- ועל דעתי... ייחוס... פלוני הידוע במעלתו.
ורש"י בפרשת המרגלים- כלם אנשים - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות,
עכשיו נחזור להתחלה. מסתבר שיש כאן יותר מזה.
הכתוב הציב זה מול זה שתי קבוצות אנשים, שני סוגי אנשים, שני דפוסי התנהגות שונים כל כך זה מזה. האחד בהמי משהו, והשני בעל דרך ארץ מופלגת.
מצד אחד אנשי העיר, ומן הצד השני האנשים שהלכו עם עבד אברהם. אלה נוהגים הפקר בבנותיהם, עד שיש צורך לציין שרבקה יוצאת דופן, ואלה נוהגים נימוס מופלג אפילו כשהם מתארחים אצל לבן ובתואל, ממתינים בסבלנות לרחיצת רגליהם, וממתינים בסבלנות יתרה מזו עד שיוגש להם אוכל, וזוכים לפרידה מכובדת, כאנשים.
לא לחינם מתאר רש"י את גמלי אברהם: (י) 'מגמלי אדוניו - ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים'. אם בגמלים כך, קל וחומר בעבדיו.
ולא לחינם אומר רש"י (כד 42) '...אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים'.
אנקדותות קטנות אלה, הקשורות לדרך ארץ, משתלבות היטב עם אותה דרך ארץ שהפגינו עבדי העבד של אברהם, אותם 'אנשים אשר איתו'.
מקורות לפירוש המילה 'איש'
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת נח פרק ו סימן ט - איש. כל מקום שנא' איש אם בצדיק- הרבה, ואם ברשע- הרבה: (על 'איש צדיק תמים')
רש"ר הירש בראשית ו ט - איש. לדעת חז"ל אין המקרא נוקט בכדי את התואר "איש". כל הנקרא "איש" בתנ"ך, היה לאיש, ואפיו עמד במבחן: "צדיק ומומחה" (בראשית רבה ל, ז).
רש"י בראשית ט כ - איש האדמה - אדוני האדמה, כמו (רות א ג) איש נעמי:
רד"ק בראשית ט כ ויחל נח איש האדמה - כמו שכתבנו בפרשה ראשונה, כי נח התעסק בעבודת האדמה והתחכם בה,
רמב"ן בראשית ט כ - איש האדמה - פירש רש"י אדוני האדמה, כמו איש נעמי (רות א ג). ואינו כן, כי איש נעמי, לשון אישות, כמו איש ואשתו (לעיל ז ב). ואחרים אמרו (הרד"ק בספר השרשים) גדול האדמה וראשה, והביאו דומים לו גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז יד), גם בני אדם גם בני איש (תהלים מט ג), הלא איש אתה ומי כמוך בישראל (ש"א כו טו), ורבים לפי דעתם:
או שנתן לבו לעבוד את האדמה, לזרוע ולנטוע, בעבור מצאו הארץ שממה. שכל נבדל לדבר יקרא כן. אנשי העיר, הם יושביה. ואנשי דוד (ש"א כג ג), עבדיו. ואיש האלהים (דברים לג א), המיוחד בעבודתו. וכך אמרו בבראשית רבה (לו ג) איש האדמה, בורגר לשם בורגרות. ואמרו (שם) שהיה להוט אחר האדמה, והנה הוא ייחוס:
משך חכמה בראשית ט כ - (ויחל נח) איש האדמה במדרש פרשה ל"ו (סעיף ג') אמר רב ברכיה: חביב משה מנח, נח משנקרא "איש צדיק" נקרא "איש האדמה", משה, משנקרא "איש מצרי" (שמות ב, יט) נקרא "איש אלקים" (דברים לג, א).
הענין, דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם.
אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו. וכן אמרו קהלת רבה, "כי העושק יהולל חכם" - רבי יהושע בן לקיש שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור.
ובכל זאת מצאנו שנח התבודד, ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכלייה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ומשה נקרא "איש מצרי" - שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש - הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא "איש אלקים", שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג ועיין מדרש רבה ברכה, ודו"ק.
מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת שלח פרק יג סימן ג כלם אנשים. שבאותה שעה היו כולם צדיקים, כמה דתימר בחר לנו אנשים (שמות יז ט), גם הם היו צדיקים:
רש"י במדבר פרשת שלח פרק יג פסוק ג - כלם אנשים - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:
ר' חיים פלטיאל במדבר פרשת שלח פרק יג פסוק ג - כולם אנשים. חשובים...
אלשיך על במדבר פרשת שלח פרק יג פסוק ג - ...זהו אומרו אנשים, כנודע מרבותינו ז"ל (ילקוט שלח רמז תשמב) כי כל אנשים שבמקרא חשובים וצדיקים.
ספורנו במדבר פרשת שלח פרק יג פסוק ג - כלם אנשים. אנשי חיל כענין הלא איש אתה (שמואל - א כו, טו) וכן וחזקת והיית לאיש (מלכים - א ב, ב):
רש"ר הירש במדבר פרשת שלח פרק יג פסוק ג - כלם אנשים. כולם היו "אנשים" - מוכשרים ומצויינים באישיותם הפרטית. השוה: "מי שמך לאיש" (שמות ב, יד). כך קראו המדינים את גדעון "איש ישראל" (שופטים ז, יד), וכך אמר דוד לאבנר: "הלוא - איש אתה ומי כמוך בישראל" (שמואל א' כו, טו), וכך גם: "התחזקו והיו לאנשים" (שמואל א' ד, ט; - ראה לעיל פסוק ב).
[רבינו] בחיי שמות פרק לה - ...וכענין שכתוב: (תהלים צב, ז) "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", הזכיר "איש" שהוא לשון חשיבות ומעלה ולומר: כי אף האיש שהוא גדול בחכמה בער הוא, תרגום: בהמה, בעירה, והנה הוא נחשב כבהמה אצל חכמת השכינה.
ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) שמות פרק ב - איש מצרי. נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל וכו' מכה איש מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית היה. י"ל לפי שנא' בשניהם איש שהוא לשון חשיבות וגדולה כד"א איש ישראל הלא איש אתה לכך אמר שהמצרי היה נוגש והעברי היה שוטר ומה שאמר בעלה של שלומית היה מוכיח זה ממה שכתוב כאן איש מצרי וכתו' להלן בפרש' אמור והוא בן איש מצרי וכתי' בתריה ושם אמו שלומית בת דברי מה איש מצרי האמור שם בעלה שלומית אף זה כן:
מזרחי (רא"ם) במדבר פרק יג - כלם אנשים כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות. ואותה שעה כשרים היו. פירוש: בכל מקום שבא מלת אנשים במקום תאר, כמו "כלם אנשים", "וחזקת והיית לאיש" (מלכים א' ב, ב), אבל כשלא יהיו במקום תאר, כמו (בראשית יט, ב) "ויאמרו האנשים אל לוט", "ואת האנשים אשר פתח הבית" (בראשית יט, יא), "שלח לך אנשים", כלם לשון אנשים ממש הם, ולא חשובים. והראיה על זה, שאחר שאמר "שלח לך אנשים", חזר וכתב "כלם אנשים", להורות על חשיבותם. ואילו היו כל "אנשים" שבמקרא לשון חשיבות, למה חזר וכתב "כלם אנשים". ועוד "שני אנשים עברים נצים" (שמות ב, יג) רשעים הם, כמו שאמרו (נדרים סד ב): "כל מקום שנאמר נצים נצבים (שמות ה, כ וברש"י) אינו אלא דתן ואבירם", וכן (בראשית יט, יא) "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים" הם אנשי סדום, דכתיב בהו (בראשית יג, יג): "רעים וחטאים לה' מאד". ומהתימה מהחכם ר' אברהם בן עזרא, שפירש גבי "שלח לך אנשים - טעם אנשים, שהם ידועים גבורים, וכן 'כלם אנשים'". אך מצאתי בבמדבר רבה (במדבר רבה טז, ה) שאמרו: "וכי כסילים היו המרגלים, והלא כבר נאמר 'שלח לך אנשים', וכל מקום שנאמר אנשים אינו אלא אנשים צדיקים וכשרים".
ונראה שהם סוברים שגם זה לְתֹאַר הוא, דאם לא כן אנשים למה לי.
וקשה אם כן למה חזר ואמר "כלם אנשים". ומה שאמר: "ואותה שעה כשרים היו" אינו אלא לאפוקי אחר אותה שעה, שהרי אף הליכתן בעצה רעה היו, כדכתיב (פסוק כו ורש"י) "וילכו ויבאו - מקיש הליכתן, לביאתן: מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה", כדלקמן.
אלשיך בראשית פרק יט - הנה גש הוא הפך הלאה. ועוד וישפוט שפוט כי הלא לא משפט עשה לוט במאמרו. אך יאמר גש אם תעשה מאמרנו, או הלאה אם לא תעשה, כי לא נרצך עוד, ומה גם להיות דיין עלינו. ושמא תאמר כי הלא דיין אתה עלינו, וכך עושים לשר ושופט. זה אינו כלום, כי הלא האחד בא לגור וכבר שפט שפוט, ודי לך אשר שפטת היום פעם ושתים אחר היותך גר. עתה שאנו מעבירים אותך מהדיינות נרע לך מהם. ויפצרו תחלה באיש דרך חשיבות בבחינת היותו מתייחס לאיש שהוא חשוב, ואחר כך בלוט בלי בחינת חשיבות וזהו באיש בלוט:
וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו. ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח. (י - יא):
אלשיך בראשית פרק כד סה) וזהו מאמרה אליו באומרה מי האיש הלזה וכו' והוא לאמר לו אל תתמה שהפלתי עצמי מעל הגמל כאילו נתתי אל לבי כי הוא אישי, כי הלא שני דברים ראיתי כן תמהתי. האחד זיו פרצופו שמורה חשיבות נמרץ, וזהו אומרו מי האיש הלזה כי איש הוא לשון חשיבות, וכן אומר הלזה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (בראשית רבה ס יד) שראתהו הדור כיוסף שנאמר בו הלזה, שכיוונו כיוסף שהיה ה' עמו, כד"א ויהי ה' את יוסף...
אלשיך דברים פרק כט - וזה אצלי מאמר הנביא ישעיה (ישעיה ב ט - יא) וישח אדם וישפל איש [ואל תשא להם בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו. עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא]. לומר וישח שתראה שמכניע עצמו ההוא יקרא אדם שהוא תואר חשיבות, וישפל שהוא יותר מוישח ההוא יקרא איש גובר וכובש את יצרו,
[1] באנשי סדום כתוב: ברא' יג 13 וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיקֹוָק מְאֹד: וגם: ברא' יט 4 טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה:,וגם: יט 11 וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים.
כנגדם המלאכים (כך בפס' 15), נקראים אנשים בפסוקים ,5,8,10,12,16.
וגם לוט נקרא איש: פס' 9 : וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת, ולוט קורא להם אחי 7: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ::
בפרק כ 14 כתוב: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם..." אבימלך מתייחס אל עבדיו כאל רכוש. בפסוק 8 באותו פרק הוא קורא להם, לאחר שאלוהים מתגלה אליו על דבר אברהם ושרה: "וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד". אבימלך, גם פסוק זה, מתייחס אל עבדיו כאל עבדים, אבל הכותב המקראי מתייחס אליהם כאל אנשים, לשון חשיבות!
מעניין שבפרשת העקידה הכתוב קורא לאלה שהלכו עם אברהם "נעריו" (כב 3, 5, 19) (והמדרש משווה אותם לחמורים בבחינת הראיה הגבוהה), וגם ליצחק קורא הכתוב (12) 'נער'. בכל שאר המקומות בפרשת העקידה נקרא יצחק 'בני', 'בנו' וכו'. האם נערים אלה הם מעבדי אברהם?
אולי נעריו של אברהם הם מאותם עבדים שנתן לו אבימלך לאחר פרשת שרה. אולי האנשים/העבדים שהלכו עם עבד אברהם בשליחותו להביא את רבקה הם מאותם עבדים –יראים. איזה הבדל יש בין אותם אנשים ואנשי העיר או אנשי סדום.
אפרופו אנשי סדום- בפרק י"ח 8 מציע לוט לאנשים שמסובבים את ביתו שיתן להם את בנותיו "אשר לא ידעו איש". גם כאן אותו אלמנט כמו בסיפור העבד. בנות לוט, אולי יוצאות מן הכלל , המעיד על הכלל.
(אך אנשי סדום רוצים את האנשים למשכב זכר (5) "הוציאם אלינו ונדעה אותם". סופן של בנות לוט ששכבו עם אביהן, מחשש "ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ". חשש קצת מוזר, אבל אולי על רקע העדפותיהם המיניות של אנשי סדום בפרשת האנשים שבאו אל לוט, דבר זה מתבהר במקצת. לא ברור מדוע בנות לוט לא ידעו שאברהם עודנו חי. ואיפה החתנים שלהן שהוזכרו קודם? אולי הן חשבו שגם אברהם מת? ).
[2] מסכתות קטנות מסכת סופרים הוספה א פרק א, הלכה ד
[3] ר' חיים פלטיאל, ריב"א בהרחבה, רש"ר הירש ברמז, והעמק דבר.
[4] יש להוסיף כאן את הפרשנים הרבים שמבחינים בין 'ואיש לא ידעה' (האשה המדוברת כתובה אחרי האיש), לבין 'ולא ידעה איש' (האישה כתובה לפני האיש). בראשון היוזמה ליחסים אסורים באה מהאיש, והאישה במקרה הזה יוצאת הרבה יותר צנועה, ובשני, היוזמה ליחסים באה מצד האישה, מה שמעיד על פריצותה. רבקה היא פנומן לשוני ורק בה כתובה הלשון הראשונה, בבנות לוט, בנות מדיין ובבת יפתח (שופטים י"א 39) ובכל שאר התנ"ך כתובה הלשון השניה. ומכאן למדו על מעלתה של רבקה ופריצותן של האחרות. בעקיפין נמצאנו למדין על האנשים שבחברתן הסתובבו וחיו, מה שמחזק את הקטע ממסכת סופרים על פריצותו של בתואל ואנשי חרן. (מי הפרשנים האלה? ...לא כתבתי)
[5] לשם השוואה, אצל אברהם כתוב: בראשית יח (ד) "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:
[6] באברהם בשובו ממצרים כתוב: בראשית פרק יב 16 וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:
