תוהו ובוהו
ב"ה
19.11.2017
תוכן העניינים
1- תוכן העניינים.
2- הבעיות בהן אני רוצה לדון.
3- אונקלוס, תרגום ירושלמי, תרגום יונתן.
4- ב"ר ושלושת פירושיו.
6- רש"י.
7- בהערה למטה, הרא"ם (ר' אליהו מזרחי, מפרשני רש"י).
8- הרד"ק.
9- הבבלי במסכת חגיגה.
10- מדרשי התורה-תמימה והערותיו.
11- שני קטעים תלמודיים העוסקים ב'תוהו'.
12- ראב"ע.
13- רבינו בחיי בן אשר (ואזכור הרמב"ן).
14- הכתב והקבלה.
15- רש"ר הירש.
17- פירוש אישי שלי - סיכום כיווני הפרשנות עד כה.
- פרשנות אישית שלי.
תוהו ובוהו
בראשית פרק א - (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
בקריאה ראשונה שמתי לב לכמה דברים, יתכן שבהמשך יתברר שהם לא החשובים ביותר בפסוק זה:
1. תהו ובהו כתובים כתיב חסר. איני מבין בניקוד כדי להסביר זאת, אבל זו עובדה.
2. רק הארץ הייתה תוהו ובוהו, כנראה שהשמיים לא.
האם הארץ היא ניגוד לשמים, כמו בפסוק 1 (בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ)?
מהו השלם אותו מרכיבים השמים והארץ?
ואולי גם בפסוק 1 הם אינם ניגודים?
למה רק את השמים והארץ ברא אלוהים 'בראשית' (זה כמובן תלוי איך נפרש את המילה
'בראשית', שאלה מעניינת בפני עצמה)?
או שהארץ היא ניגוד למשהו אחר? הניגוד לים זה כנראה היבשה, אז למה מתכוון הכתוב כשהוא
אומר 'הארץ'? מה ההבדל בין 'ארץ' ו'יבשה'? בפסוק 10 קורא ה' ליבשה 'ארץ' ולמקוה המים קרא
'ימים' [מה צורת הריבוי של ים? ימים, ומה של יום? ימים, למה לא 'יומים' בחיריק מ"ם?. לא
מוזר?]? האם ארץ ושמים הם שני פרטים ברשימה? האם יש עוד פרטים ברשימה זו, כאלה שלא
הוזכרו כאן?
3. יש גם תהום. אולי זה חלק מהארץ ואולי זה חלק ממשהו אחר? אולי זה חלק מהים?
על פני התהום היה חושך, במקומות אחרים כנראה לא היה חושך (מה זה 'על פני'? לא יודע...)
'תהום' ו'תוהו' קצת מזכירים אחד את השני. האם הם מאותו שורש? (רס"ג המצוטט בראב"ע
סבור שכן, ראב"ע סבור שלא)
4. השאלה שבה אני רוצה להתמקד כאן היא, מה זה תוהו ובוהו?
למה יש כאן שתי מילים, ומה ההבדל ביניהן?
זה היה המצב ההתחלתי של בריאת העולם, לפני כן לא ברור מה היה, ואחרי כן נברא האור.
החושך כבר היה לפני האור, שהרי הוא מוזכר בפסוק המתאר את התוהו ובוהו. איך היה חושך
אם עוד לא נברא האור? אולי בגלל שלא היה אור, לכן היה חושך.
במאמר הבא אני רוצה להתמקד במילים תוהו ובוהו.
אבל לפני כן עוד מספר נקודות שעליהם ראוי לתת את הדעת.
5. 'הייתה' זו צורת עבר מושלם, עבר רחוק, בניגוד לצורה 'ותהי' שהיא צורת עתיד עם וא"ו ההיפוך,
הגורמת לפועל 'היה' לקבל משמעות של עבר, ויותר נכון עבר קרוב, משהו שקרה זה עתה. האם
כוונת המילים 'היתה תוהו ובוהו' לומר שהארץ היתה תוהו ובוהו לפני שנבראו השמים והארץ?
(כלומר שכתוב בפסוק, 'בהתחלה ברא ה' את השמים והארץ, ולפני כן, הארץ היתה תוהו ובוהו'),
או שקודם נבראו המים והארץ, ומצבה של הארץ ברגע שנבראה, היה תוהו ובוהו?
6. אם בשלב התחלתי כלשהו היתה הארץ תוהו ובוהו, אולי מיד אחרי בריאת השמים והארץ ואולי
לפני כן, מה קרה אח"כ? האם היא הפסיקה להיות תוהו ובוהו? מתי הייתה נקודת המפנה?
האם בריאת האור מהווה את נקודת המפנה (כמו שנראה לפי פשט הפסוקים)? מה היה באור
שהוא מהווה נקודת מפנה? האם בריאת האור משמעותה יצירת חיים? האם יצירת חיים בהכרח
משמעותה יציקת משמעות למה שקורה בארץ? איזה משמעות יוצקת בריאת האור? האם זו
השאיפה להיות טובים יותר, משוכללים יותר? מה ההסבר המדוייק של נקודה זו?
7. לאור אפשרויות/שאלות אלה, אנסה לבחון איך פותרים הפרשנים השונים את שאלת התוהו ובוהו?
איך העולם השתנה לאחר שהפסיק להיות תוהו ובוהו? ואיך זה מעוגן במילות הפסוקים?
ואולי העולם לא השתנה והוא עדיין תוהו ובוהו?
8. מעל הכל מרחפת השאלה הכללית, מה משמעות פסוקי התורה הראשונים עבורנו? למה חשוב להבין מה זה תוהו ובוהו, ומה היה קודם, ומה היה אח"כ וכו'? (רש"י והמדרשים ניסחו זאת בצורה אחרת: 'האל"ף שקרא תיגר על הקב"ה שברא את העולם בבי"ת ולא האל"ף, יכול היה להתחיל את התורה מהחודש הזה לכם, מדוע פתח במעשה בראשית? ועוד[1])
נקודת המוצא היא הפסוק השני בתנ"ך:
בראשית א' 2-
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ
וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
ברצוני להתמקד במשמעות המילים 'תוהו ובוהו'. בין השאר, אסקור את הפסוקים בהם מופיעות מילים אלה בתנ"ך, ביחד ולחוד, ואנסה לבדוק לפי המפרשים ולפי הניתוח הלשוני-דיקדוקי מה מובנן.
בראשית א 2- " וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"
תרגום אונקלוס - וארעא הות צדיא וריקניא, וחשוכא על אפי תהומא, ורוחא מן קדם יי מנשבא
על אפי מיא:[2]
מה זה ריקניא אני יכול לשער בגלל הדמיון לעברית, ועדיין אפילו שהמילה מובנת באופן בסיסי, צריך לשאול: ריקה ממה? במה היא התמלאה אח"כ שבהתחלה הייתה ריקה ממנו? ואולי 'ריקניא' מבטא ריקנות ולא ריק חומרי?[3]
(ולמה כ"כ חשוב היה לציין זאת כאן? למה היה חשוב לתורה להגיד שהארץ הייתה ריקה?)
ומה זה 'צדיא'?
יתרה מכך. אם הארץ היתה תוהו ובוהו בהתחלה, משמע שאח"כ היא לא היתה תוהו ובוהו. איזה שינוי גרם לכך שהארץ כבר לא היתה תוהו ובוהו? כלומר, אם התרגום אומר שמשמעות התוהו ובוהו היא שהארץ היתה ריקה ממשהו, אז כנראה אח"כ, כשהארץ התמלאה באותו משהו שממנו היתה ריקה, הסתלק התוהו ובוהו. אם הארץ התמלאה במשהו אח"כ, איך אותו משהו גרם לסילוקו של התוהו ובוהו?
נדמה לי שחשוב לשאול, מניין לקח התרגום את פירושו? איך מתקשר פירושו לשורש העיברי של 'תוהו ובוהו'? האם היתה לו מסורת פרשנית? האם מעצמו חידש, על סמך היגיון כלשהו? אולי על סמך מקבילות תנכיות?
נראה תרגום אחר:
תרגום ירושלמי - (ב) וְאַרְעָא הֲוַת תַּהֲיָא וּבַהֲיָא- וְצָדוּ מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא, וְרֵיקַנְיָא מִכָּל בְּעִיר, וְרוּחָא
דְרַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת מְנַשְׁבָא עַל אַפֵּי מַיָא:[4]
לפי התרגום הירושלמי ה'צדיא' מתייחס לבני אדם וה'ריקניא' לבהמות'. אולי אלו שני סוגי ריקנות? איני יודע מה ההבדל ביניהם (נשים לב כי הירושלמי מדבר על בהמות. האם זה דווקא בהמות או שגם חיות?) .
בירושלמי שתי מילים מעניינות ' תַּהֲיָא וּבַהֲיָא' המזכירות שתי מילים אחרות בעיברית 'תהייה, ובהייה' (הה"א האמצעית בשתיהן מנוקדת חיריק)
כנראה, שהופעת בני האדם פתרה את בעיית התוהו, והופעת הבהמות פתרה את בעיית הבוהו. איך בדיוק? לא ברור לי. גם לא ברור למה התוהו קשור דווקא לבני האדם והבוהו לבהמות?
שאלה נוספת שמתחילה להתעורר היא, מה שורשן של שמות הפועל 'תוהו' ו'בוהו'? האם הם קשורים לשורשים 'לתהות' ו'לבהות'? או אולי ל'תהום'? (מתי התחילו להשתמש בשורשים 'לתהות' או 'לבהות' כפי שאנו משתמשים בהם היום? כבר בגמרא יש 'תהי ליה בקנקניה' במובן של לתהות ולהכיר אדם חדש שאין הציבור מכירו).
די ברור שלפי התרגום מדובר במילים מקבילות במשמעותן, וגם זה אינו מובן מאליו, כפי שנראה בחלק מהפרשנים בהמשך.
נתקדם לאט וננסה להתמקד. (הירושלמי אינו מתרגם את "וחושך על פני תהום"! מה הסיבה?)
תרגום נוסף בו נעייו הוא המיוחס ליונתן:
תרגום המיוחס ליונתן
(ב) וְאַרְעָא הֲוַת תַּהֲיָיא וּבַהֲיָיא
צַדְיָא מִבְּנֵי נַשׁ וְרֵיקַנְיָא מִן כָּל בְּעִיר.
וַחֲשׁוֹכָא עַל אַפֵּי תְהוֹמָא
וְרוּחַ רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ מְנַתְבָא עַל אַנְפֵּי מַיָא:
כתר יונתן (תרגום לעברית של תרגום יונתן)- (ב) והארץ היתה תוהו ובהו שוממה מבני אדם
וריקה מכל בהמה וחושך על פני תהום ורוח רחמים מלפני יי מנשבת על פני המים:
הוא מסביר שצדיא זה שוממה. זה מוסיף מעט אך לא הרבה.
בעוד שאונקלוס תרגם 'צדיא וריקניא', הירושלמי תרגם בהתחלה 'תהיא ובהיא' ורק אח"כ הוסיף 'וצדו מן בני אנשא וריקניא מכל בעירא'. היונתן הולך בדרכו של הירושלמי ומפרש מילולית לפי שורש 'תהיא' ו'בהיא', ואח"כ מסביר ומפרש את תרגומו: צדיא מבני נש, וריקניא מן כל בעיר'.
נדמה לי שזה די נדיר שתרגום כלשהו גם מתרגם ומיד אח"כ מסביר את תרגומו. השאלה היא למה ראו התרגומים צורך לנהוג כך?
הם כנראה חשבו שלא נבין היטב מה זה 'תהייא ובהייא'
בהרבה סממנים דומה היונתן לתרגום הירושלמי (ביונתן תוספת הקשורה לחושך).
האם כוונתם של תרגומים אלה היא שה'תוהו' משמעו שיממון מבני אדם, וה'בוהו' ריקנות מכל בהמה? (מה זה בדיוק 'שיממון'? במה הוא שונה מ'ריקנות' סתם?).
נראה שניתן לכלול את שלושת התרגומים שהבאתי בכיוון פרשני אחד, 'תוהו ובוהו'- ריקה ושוממה, ריקה מבני אדם ושוממה מחיות. כך לפי התרגומים מתאר הפסוק השני בתנ"ך את מצבה של הארץ ברגע בריאתה, בטרם הוחל בבריאת שאר הדברים. המילה 'היתה' מתורגמת בלשון עבר.
שלושת התרגומים שהבאתי משתמשים במילים 'תהיה' ו'בהיה', ומזכירים לנו את השורשים העיבריים 'תהה', 'בהה', אך לא משתמשים בצורה ישירה במשמעות הבסיסית של שורש המילים 'תוהו ובוהו' לפירושם.
שורשים אלה לפי מובנם היום מתארים שאלות והשתוממות, מצב של חוסר הבנה. (הרש"ר הירש עסק קצת בהתפתחות ההיסטורית של שורשים אלה, ועוד נגיע אליו ואל חוקרים ופרשנים אחרים שעסקו בשורשים אלה והתפתחותם). למרות השימוש בשורשים אלה, אין התרגומים עוסקים בתוכן התהיות ששאלה הארץ או בתהיות שעוררה מציאותה של הארץ, וגם לא בשאלה למה זה קשור לתהיה ובהיה. לפי שיטת התרגומים לא נרמזות כאן תהיות ושאלות, והם מפרשים את התוהו ובוהו כסוג של ריקנות ושיממון מבעלי חיים ואדם.
למרות הנטיה הטבעית לפרש מילה לפי שורשה, למרות מה שהיינו מצפים, שהמילים 'תוהו ובוהו' יתורגמו בהקשר כלשהו של 'שאלות ותמיהות', כדרכן של תהיות ובהיות, לא הלכו התרגומים בדרך זו, לפחות לכאורה.
נדמה לי שראוי לשאול מדוע לא הלכו התרגומים בדרך זו?
יתרה מזו, מדוע בחרו ב'ריקה ושוממה'? מניין לקחו פירוש זה? אולי הריקנות, הריק, השממה, מעוררים לתמוהה ולשאול, ואולי לריק ולריקנות משמעות אחרת שאינה ברורה לי. התרגומים, בכל אופן, לא מצביעים על קשר ישיר בין תוהו ובוהו והשורשים תהיה ובהיה.
לעומת התרגומים, המדרשים הבאים בב"ר, המפרשים בשלושה אופנים את התוהו ובוהו, בכולם כיוון פרשני הנצמד לשורש המילים 'תוהו ובוהו', וכולם קושרים זאת לתימהון ושאלות בלתי פתורות. לפי מדרשים אלה, מדובר בשאלות ש'שאלה' הארץ (שהרי הארץ, היא שהייתה תוהו ובוהו):
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ב סימן ב -
רבי אבהו ורבי יהודה בר סימון,
רבי אבהו אמר: משל למלך שקנה לו שני עבדים שניהם באוני אחת, ובטימי אחת, על אחד גזר
שיהא ניזון מטמיון ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל,
ישב לו אותו תוהא ובוהא אמר: שנינו באוני אחת ובטימי אחת זה ניזון מטמיון ואני אם איני יגע
איני אוכל,
כך ישבה הארץ תוהא ובוהא, אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים ניזונין
מזיו השכינה התחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים?
האם התוהו הוא מצב קיומי של הארץ, או שהוא הצורה שבה אנחנו, בני האדם מתייחסים לארץ, או למה שקורה על הארץ? המדרש שם בפי הארץ שאלות הנוגעות לשוני שבין הנבראים שעל הארץ והנבראים שבשמים. הוא מפרש את מילת 'תוהו' כ'מעורר שאלות', משהו שגורם לך לתהות ולתמוהה.
מתוכן השאלות ניכר כי אלו שאלות שאין עליהן תשובה חד משמעית והן עומדות פתוחות מאז ועד היום. כלומר הארץ במצב תמידי של שאלה כלפי הקב"ה, והתהייה של הארץ היא על האפליה שבין הברואים בארץ לבין הברואים בשמים.
סביר להניח כי ייחוס תכונות אנושיות לארץ, מבטא לא את תימהונה של הארץ אלא את תימהונו של הדרשן שלא הבין למה יש הבדל בין מה שבארץ ומה שבשמים, אם כולם נבראו ע"י אותו בורא כדי לשמשו.
הדעה השנייה דומה בגישתה אך שונה בפתרונה.
ור' יהודה בר סימון אמר: משל למלך שקנה לו שתי שפחות שתיהן באוני אחת ובטימי אחת, על
אחת גזר שלא תזוז מפלטין, ועל אחת גזר טירודין,
ישבה לה אותה השפחה תוהא ובוהא, אמרה: שנינו באוני אחת ובטימי אחת זו אינה יוצאה וזזה
מפלטין ועלי גוזר טירודין,
כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא, אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים חיים,
והתחתונים מתים, לפיכך והארץ היתה תהו ובהו,
גם כאן שאלה קיומית אך היא אינה נוגעת לקשיי מהלך החיים אלא לתעלומת סיומם העצוב.
לפי משל העבדים, ההבדל בין שני העבדים הוא מה הם מקבלים מהמלך. לפי משל השפחות, ההבדל הוא איפה הן עובדות את המלך ומה סופן.
בנמשל הראשון תהיית הארץ היא סביב שאלת היגיעה הרבה שיגע האדם כדי להתקיים, לאכול, להתלבש ולשרוד, בניגוד ליצורי מעלה שניזונים מאוצרו של המלך ואינם יגעים לשם כך [מעניין שלפי הנמשל הראשון, יגיעת האדם לפרנסתו לא התחילה אחרי חטא גן-עדן אלא שורשיה נעוצים כבר בזמן בריאת הארץ] . לפי הנמשל השני תמיהת הארץ היא סביב שאלת החיים והמוות על פני הארץ, בניגוד לקיום נצחי שיש למשרתי ה' שבשמים [גם כאן מעניין שהמוות אינו תוצאה של חטאי האדם, כפי שיוצא מכמה פסוקים בספר בראשית, אלא הוא משהו מובנה בהוויית האדם מרגע הבריאה, אפילו קודם לבריאת האדם].
באופן מפתיע, בניגוד לכותרת המצהירה על שתי דעות מובאת במדרש דעה שלישית.
א"ר תנחומא לבן מלך שהיה ישן ע"ג עריסה והיתה מניקתו תוהא ובוהא, למה שהיתה יודעת
שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו, כך צפתה הארץ שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת
ידיו של אדם שנאמר ארורה האדמה בעבורך לפיכך והארץ היתה תוהו ובוהו.
הארץ המשרתת את האדם לוקה בגלל חטאיו. ועל כך היא תהתה כבר בזמן היבראה.
במדרש זה, שתי הדעות הראשונות מפרשות את תמיהתה של הארץ על עניינים מרכזיים הקשורים ליצורים שעליה, בשונה מיצורי מעלה (קשיי הקיום ועצם המיתה), ובזה חסרונם. הדעה השלישית מציבה שאלה הקשורה לארץ עצמה: מדוע הארץ תלקה בגלל חטאי האדם. לפי מדרש זה כבר בשלב בריאת הארץ, עוד לפני בריאת האור, היה ידוע שהאדם יחטא ושהארץ תלקה בגללו (ובזה חסרונו של מדרש זה), והשאלה היא מדוע יצר אלוהים מנגנון כזה של דבר שנועד לשרת את האדם ואח"כ לוקה בגללו? מדוע יצר ה' מנגנון שיש בו תהיה מובנת?
בין כך ובין כך, לפי שלושת המדרשים נדרש ה'תוהו' משורש 'תהיה', שמשמעו הצבת שאלה. מסוג שאלות היסוד, שאלות המנסות להבין את פשר ההבדלים שיש בין יצירי הקב"ה בעליונים ובתחתונים והתנהלותו הנוגעת לשכר ועונש כלפי הארץ.
מדרש זה מבין את הצירוף 'תוהו ובוהו' ככפל מילים שמשמעותם דומה, ומובנם הצבת שאלה וקושיה.
התהיות שמציין המדרש, לא נפתרות אחרי בריאת האור, הן אינן שאלות במובן הרגיל, הן אינן שאלות שהמקרא פותר מיד לאחר הצבתן. הן שאלות המובנות 'בילד אין' בבריאה ומלוות את קיומה של הארץ מאז ועד היום. המדרש רוצה לומר שהארץ נבראה עם תהיות מובנות שאינן ברורות לנו עד היום. ה'תוהו ובוהו' הן משהו מהותי בעצם הארץ והווייתה.
פירושו של המדרש קשה מבחינה מסוימת. הפועל 'היתה' מיותר לפי פירוש זה. צריך היה לכתוב 'והארץ תוהו ובוהו', וזה היה מגדיר היטב שהארץ במהותה מאז ועד היום, יש בה מרכיב בלתי פתור המעורר תמיהה. המילה 'היתה' משמעה שזה היה ונגמר, כלומר, אח"כ, אולי לאחר בריאת האור, השתנתה מציאות הארץ והיא פסקה מלהיות תוהו ובוהו.
פרשנים, כמו ה'כתב והקבלה' למשל, עמדו על קושי זה והדגישו כי 'היתה' אינו עבר רגיל, אלא משמעו 'נהיתה', כלומר, ברגע בריאתה והתהוותה, היא נבראה עם קשיים רעיוניים בלתי פתירים, לפחות מנקודת המבט שלנו, בני האדם.
ראינו את התרגומים מצד אחד ('ריקה ושוממה', מאדם וחיות), וכנגדם את ב"ר הנצמד לשורש 'תהה' ומציע מספר אפשרויות לגבי מי תהה ועל מה. (למרות פירושיהם השונים, שניהם סוברים כי יש הקבלה בין 'תוהו' ו'בוהו').
נדלג כ 600 שנה קדימה בזמן ונעבור מהמזה"ת וא"י לפרובנס (נתעלם לצורך העניין מבעיית זהותם וזמנם של הירושלמי ותרגום יונתן).
רש"י - (ב) תהו ובהו - תהו לשון תמה ושממון, שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה: תהו -
אישטורדישו"ן בלע"ז [מבוכה]: בהו - לשון רקות וצדו:
רש"י משתמש במילים מתוך התרגומים אבל באופן שונה מהם. בעוד שאונקלוס תירגם 'צדיא וריקניא' = ריקה ושוממה, והירושלמי ויונתן הוסיפו תוהה ובוהה כפירוש לריקה ושוממה, וגם הוסיפו ממה היא היתה ריקה, מאדם ובהמות, אצל רש"י הריקנות היא מושא התוהו, הסיבה לתוהו, ולא מקבילה שלו. רש"י גם מערבב בין תמהון ושממון וקושר אותם יחד[5].
ניכר שרש"י מנסה לסנטיז את שני הכיוונים הפרשניים לפירוש אחד. בפירושו ל'תוהו' הוא מכניס את ה'תמיהה' שדומה במובנה ל'תהיה', כמו בב"ר, (מוסיף 'שממה' מלשון 'שיממון', אלמנט לשוני שלא מוזכר במדרש), ואת ה'בוהו' כמו התרגומים, 'ריקנות'.
ה'תוהו' לפי רש"י הוא הפעולה הנגרמת לאדם, תמיהה כלשהי. תמיהה זו נגרמת ע"י הבוהו, הריקנות. ריקנות זו תתמלא בהמשך הבריאה כנראה וכך יעלמו התוהו והבוהו.
למרות הדמיון בצלילם של שתי המילים 'תוהו' ו'בוהו', רש"י אינו מסביר שהן מילים נרדפות. הוא מסביר כי 'תוהו' היא שם פעולה, ו'בוהו' היא שם עצם (האחד נשוא והשני מושא). אפשר לראות בסוג כזה של הסבר בעייתיות מה, אבל לאור ההסברים האחרים של הביטויי 'תוהו ובוהו' הסברו של רש"י הוא נוח למדי. לפי ב"ר 'תוהו' היא מילה נרדפת ל'בוהו', "היתה הארץ תוהה ובוהה". גם לפי התרגומים הן מילים המתארות ריקנות, האחת מבני אדם והשניה מבהמות. רש"י לא הלך בדרך לשונית זו והפריד לגמרי בין המחלקות הלשוניות אליהן שייכות מילים אלה.
יתרון נוסף שיש לפירוש רש"י, הוא מפרש את התהיה כנשוא של האדם, שאילו היה בתקופת הבריאה היה תוהה. המדרש (ב"ר) מפרש שהתהיה היא נשוא של הארץ, וכבר הערתי על הבעייתיות שיש בכך.
הבעיה הגדולה בפירוש רש"י היא שלפי פשט הפסוק התוהו והבוהו הן מילים נרדפות ולא נשוא ומושא של הארץ.
שני מקורות מוקדמים אינם מוזכרים ברש"י, וגם לא במדרש ב"ר. מדובר במסכת חגיגה י"ב א' (המצוטט אצל רבים מהמפרשים) וספר יצירה[6] (המובא אצל ראב"ע, רקנאטי, הרמב"ן ועוד):
'תהו זה קו ירוק המקיף את העולם כלו,
בהו אלו אבנים מפולמות
שנאמר [ישעיה לד, יא]: ונטה עליה קו תהו ואבני בהו',
(עוד אחזור לפירוש זה ואנסה להבין את הכיוון הפרשני שלו).
רש"י מעדיף לפרש פירוש עצמאי ולא להזכיר במפורש מקורות קדומים כמו המדרשים, הגמרא או התרגומים, למרות שמבחינת תוכן פירושו נקט בדרך הדומה לחלקים מהם. מרעיונותיו של הבבלי במסכת חגיגה הוא התעלם לגמרי.
כשרש"י נוקט בשיטה זו הדבר אומר דרשני. השאלה היא למה? מה לא התאים לרש"י בפירושים אלה? אולי השאלה היא: מדוע אין פירושים אלה מתאימים להיקרא 'פשט' לפי רש"י? בהמשך אבחין בין פירושים שטוענים שפסוקי בראשית מדברים על חומר, לבין פרשנים הטוענים שפסוקי התורה הראשונים מדברים על מחשבות ותהיות רעיוניות. יתכן שזה חסרונה של הגמרא בחגיגה, על פי רש"י, ובזה יתרונו של רש"י, שהכניס בפירושו מרכיב רעיוני, בנוסף על המרכיב החומרי, הריקנות.
מבין הפרשנים שראינו, לכאורה התרגומים מדברים על ריקנות חומרית, ומדרש ב"ר מדבר על תוהו רעיוני, רוחני, מחשבתי. בעניין התרגומים נקטתי לשון 'לכאורה' כיוון שהם מזכירים את המילים 'תהיא ובהיא' המרמזים לבעיות מתחום המחשבה דווקא ולא החומר. לא ירדתי לסוף דעתם של התרגומים בנקודה זו[7]
פרשן ימי-ביניימי חשוב נוסף הוא הרד"ק[8].
רד"ק - (ב) תהו ובהו - ענין שממון וריקות והוא"ו בשניהם תמורת ה"א למ"ד הפעל:
רד"ק (המשך) - ...והארץ בתחילת בריאתה לא היתה בשלמותה, כי היתה תהו ובהו, כלומר
ריקה מכל בריאה שלא היה לא בה ולא עליה דבר, כי היתה כלה מכוסה במים כמו שהמציא הטבע
ברצון האל הממציא הטבע. [וכנראה בשמים לא הייתה קיימת בעיה כזו].
לשיטתו, למרות ריקנותה של הארץ מכל בריאה, היא הייתה מכוסה במים.
רד"ק הולך בעקבות התרגומים. (אבל בפירושו למילת 'הארץ' הוא מוסיף הסבר מדוע השמים לא היו תוהו ובוהו והארץ כן הייתה תוהו ובוהו).
נדמה שרד"ק גם הוא מבין שפירושם של התרגומים שונה מזה של המדרש, ולכן לאחר שהביא את התרגומים הוא רואה מחובתו להביא גם את המדרש:
ובדברי רז"ל (ב"ר ב') "תהו ובהו, היתה הארץ תוהה ובוהה, אמרה העליונים והתחתונים נבראו
בבת אחת, העליונים חיים והתחתונים מתים".
הנה למדנו מזה שארבע היסודות גופים מתים אין להם רצון ובחירה אלא מטבע שהונח בהם, ואם יצא אחד מהם ממקומו בהכרח ישוב למקומו בסוד [בסור, המו"ל] המכריח בטבעו בתשעה (? בתנועה? ק.) ישרה:
רד"ק, בצטטו את ב"ר, משתמש בפועל 'תוהה' ו'בוהה'. הוא לא כ"כ מבחין בין שני הפעלים, אך ברור לו ששניהם מביעים סוג של תמהןן, שם פעולה שרומזת על שאלה העומדת תלויה באוויר. מהעובדה שהוא מביא את חז"ל כדעה נוספת נראה לי שדעתו אינה כדעתם אלא כדעה הראשונה שהביא, בדומה לתרגומים, ריקה מכל בריאה.
לפני שניגע בפרשנות של הבבלי חגיגה, ולפני שנביא פרשנים נוספים נסכם: לפנינו שני כיווני פרשנות, האחד מדבר על ריקנות ושממה, אולי מאדם ובהמה, ואולי ריקנות סתמית ועמומה, והשני מדבר על מצב המעורר תימהון והשתאות, מעורר שאלות שאולי אין להן פיתרון, שאלות על מהות הארץ, מהות החיים, ההבדלים בין מה שיש בארץ ובשמים, אולי שאלות שחלקן נפתרות אח"כ כשנבראים שאר הברואים ובראשם האור ואולי שאלות שלא נפתרות לאחר בריאת האור. יש פרשנים, כדוגמת רש"י, המייצרים סינטיזה בין שני הפירושים ולשיטתם התימהון היה על הריקנות שהייתה באותו זמן.
ראינו גם כי הפרשנים נחלקים ביניהם אם 'תוהו ובוהו' הם מילים נרדפות או שתי מילים שכל אחת שייכת לקטגוריית מילים אחרת מהשנייה, והאחת גורמת לשנייה.
גם לפי ב"ר וגם לפי הרד"ק, די ברור השוני בין השמים והארץ בנוגע לתוהו ובוהו.
עתה ננסה לפרש את הבבלי במסכת חגיגה, נקרא אותו בהקשרו הרחב, נראה כי המילים 'תוהו ובוהו' מופיעות גם בהקשר הרחב:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יב עמוד א
ואמר רב יהודה אמר רב: עשרה[9] דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן:
שמים וארץ,
תהו ובהו,
אור וחשך,
רוח ומים,
מדת יום ומדת לילה.
שמים וארץ - דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ,
תהו ובהו - דכתיב והארץ היתה תהו ובהו,
אור וחשך, חשך דכתיב וחשך על פני תהום,
אור - דכתיב ויאמר אלהים יהי אור.
רוח ומים - דכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים.
מדת יום ומדת לילה - דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.
הפירוש שנותן רב יהודה לפסוקים הראשונים של התורה מעלה קושיות רבות. לא אוכל לגעת בכולן אתמקד בכמה נקודות שקשורות לתוהו ובוהו.
לכאורה כתובה 'בריאה' רק לגבי השמים והארץ, והתוהו ובוהו הם תיאור כלשהו של הארץ, והם לא קשורים לשמים (הם מתארים את הארץ מיד עם היבראה, לפני היבראה, או החל מרגע שנבראה).
מדוע מתייחס אליהם רב יהודה כסוג של בריאה בפני עצמה, חלק מרשימת עשרת הדברים שלו? למה היה חשוב לו להדגיש זאת?
לאחר הבריאה הראשונה, כמעט ולא מוזכרת המילה 'בריאה' יותר, רק 'ויאמר', 'ויהי'. מה פשר הבדל זה? הרי לפי רב יהודה כל העשרה נבראו?[10] שאלות דומות ניתן לשאול גם על פריטים נוספים מרשימתו של רב יהודה, כמו גם על הפסוקים שהוא מביא בדרשתו.
דבריו של רב יהודה בשם רב, נראה שהם תורמים די מעט להבנת המושג 'תוהו ובוהו'. יוצא לשיטתו שכל שם עצם, בין אם הוא גשמי ובין אם הוא מופשט, וכל מהות שמתארת שם עצם, כולם היו צריכים להיווצר מתישהו כי הם הבסיס להמשך ימי הבריאה, ואם הם מוזכרים ביום הראשון אז כנראה שנבראו ביום הראשון.
הגמרא מביאה בהמשך לדברי רב יהודה דברי תנאים ('סתמה'), המסבירים מהם תוהו ובוהו[11]:
תנא: תהו - קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנו יצא חשך.
שנאמר ישת חשך סתרו סביבותיו,
בהו - אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהן יוצאין מים, שנאמר ונטה עליה קו תהו
ואבני בהו[12]
לפי פשטן של המילים, המילה 'עולם' במדרש זה, מתארת אזור גיאוגרפי, את כדור הארץ ככל הנראה, את האדמה ומה שמסביבה, הימים ואולי גם האטמוספירה. (אני מנסה להשתמש במושגי ימינו, למרות שאיני בטוח שדברי התורה וחז"ל מתכוונים לאותן הגדרות ולאותה משמעות במילים 'עולם' ו'מקיף' ו'חושך' ו'קו').
העולם מוקף בקו ירוק, וממנו והלאה, כלפי חוץ כנראה, יש חושך. באותו חושך שנמצא 'על פני התהום', נמצאות אבני הבוהו שמהן יוצאים המים.
אם נבחן תיאור זה על פי המדע של ימינו, קשה יהיה להבין את הגדרת הדברים (אבל זה לא אומר שהם לא נכונים. המדע, אפילו זה של ימינו, גם הוא מוגבל בידע שלו. המדע של פעם, יתכן שהוא הטעה בכוונה, ממניעים שונים, את האנשים הפשוטים).
נראה מה כותב הרב שטיינזלץ על הקטע האחרון ממסכת חגיגה.
(פירוש מתוך מאמר של הרב עדין שטיינזלץ)
הבחינה של הבינה נקראת 'קודש קודשים'. החכמה, היא הבחינה של הארון שבקודש הקודשים. המדריגה של הבינה, שהיא מדריגה גבוהה מאד, כוללת את עולם הקדושה.
קו ירוק מחדש חודשים- קו ירוק נזכר במדרש, לגבי ההגדרות של תוהו ובוהו כתוב שיש איזה קו ירוק שיש בו גבול בין הדברים. כדימוי, אנחנו אומרים שיש התחלה של בריאה שאחר כך מתפתחת לדברים אחרים- זה כנראה הקו הירוק.
מחדש חודשים- קשור בעניין של התחלת הזמן. הקו ירוק- הוא נקודת ההתחלה של הזמן. מחדש חודשים- עניינו הוא שהזמן עובר, משתנה מדבר לדבר. זו הבחינה שמשתייכת לכוח של הבינה, ממנו מתחילה ההגדרה של הזמן....
המעניין בפירושו של הרב שטיינזלץ, הוא הקשר שהוא קושר בין התיאור הלכאורה פלסטי של מסכת חגיגה ורעיונות רוחניים כמו משמעות הזמן וכוח הבינה והקדושה.
לצורך פירושו של קטע תלמודי זה, או לפחות החלק הנוגע לעניין תוהו ובוהו, ננסה להיעזר בפירוש התורה תמימה:
תורה תמימה בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב
תניא: רבי נתן אומר, ב"ש אומרים: שני זכרים ושתי נקבות, ובה"א: זכר ונקבה.
א"ר הונא: מ"ט דרבי נתן אליבא דב"ש?
דכתיב: ותוסף ללדת את אחיו את הבל, הבל ואחותו, קין ואחותו,
וכתיב: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין.
ורבנן? אודויי הוא דקא מודית.
תניא אידך: ר' נתן אומר, ב"ש אומרים: זכר ונקבה, ובה"א: או זכר או נקבה.
אמר רבא: מ"ט דר' נתן אליבא דב"ה? שנא': לא תהו בראה לשבת יצרה, והא עבד לה שבת.
לפי מדרש זה, מה ההיפך של תוהו? 'שבת'! מלשון 'ליישב יישוב' (ולא 'לשבות' או 'לשבת על המקום') ולכן, מה משמעות 'תוהו'? להרבות צאצאים ווולדות. זה מאד מזכיר את פירושי התרגומים שתוהו משמעו שממה מאדם ובהמה[13].
שאלות דומות ניתן לשאול לגבי המקור הבא:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יג עמוד א
אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - דקדוק פרק א פסוק ב- ...היתה תהו - כמו: תחת אשר היתה
שממה (יחז' לו, לד).
רבינו בחיי[14] בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב - (ב) והארץ היתה תהו ובהו.
הוא החמר שאין בו ממש ואין השם נתפס בו,
והוא מלשון רז"ל: (קידושין מ ב) "כתוהא על הראשונות", שאם בא אדם לגזור בו שום דבר תוהא
ונמלך לקרותו בשם אחר, לפי שלא לבש צורה שיתפש בה השם,
כלומר, משהו שלא ניתן להגדירו במילים, ואין לו שם.
והחמר הזה נקרא בלשון התורה "תהו", ובלשון הפילוסופים היולי,
"ובהו" הוא הצורה הנלבשת לחמר, והיא מלה מורכבת: בו הוא, כלומר דבר שיש בו צורה,
ומזה אמר הכתוב: (ישעיה לד, יא) "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו", ייחס הקו לתהו, שהוא החמר
שאין בו ממש, לפי שהקו הוא שיראה האומן מחשבת הבנין שהוא מקוה לעשות,
והמלה נגזרת מן: (תהלים מ, ב) "קוה קויתי ה'".
כלומר, תכנית כללית וללא צורה מגובשת.
ויחס האבנים לבהו שהוא הצורה, לפי שהאבנים הם צורת הבנין
ראינו את התרגומים מפרשים 'ריקה ושוממה', ראינו את ב"ר הנצמד לשורשים 'תהה' ו'בהה', וראינו את הבבלי חגיגה המתאר תיאור לכאורה פלסטי את ההוויה ביקום בזמן הבריאה, בטרם נברא האור. עתה אנו נתקלים בפירוש מסוג רביעי המפרש את התוהו ובוהו כשני שלבים מתוך קו התפתחותי אחד של העולם. התוהו הוא חוסר צורה, משהו בלתי מגובש, שאינו ניתן להגדרה, הבוהו הוא קבלת החומר הראשוני את צורתו. תוהו ובוהו אינם מקבילים אלא מתארים כל אחד שלב אחר. הראשון מתאר את המצב ההתחלתי, השני (הבוהו), מתאר את השלב בו לבש החומר ההיולי את צורתו המוגדרת. הוא גם מחבר שתי מילים אלה למילים נוספות בתנ"ך ובחז"ל שמוזכרות בביטויים בהם תוהו או בוהו (כמו 'קו', 'אבנים', 'תוהה על הראשונות').
רבינו בחיי הולך בדרכו של הרמב"ן שהקדימו במאה שנה לערך.
בדרך דומה לרבינו בחיי הולך ה'כתב והקבלה', ר' יעקב צבי מקלנבורג. הוא מנסה לומר שפירושו עולה בקנה אחד עם הכתוב במסכת חגיגה.
הכתב והקבלה בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב -
(ב) 'היתה'. אינו כאן לעבר (וואר) כמו "היה גבור ציד", אבל הוראתו כמו "יהי אור ויהי אור",
שענינם העשות דבר מה שלא היה (ווארד, ענטשטאנד)
'הייתה' לא כעבר מושלם אלא כעבר רגיל המתאר את מה שמתרחש באותו רגע, עבר שהוא מעין הווה. הוא בין היחידים שמתייחס לצורת הפועל 'היתה'.
וטעם (=ופירוש) 'והארץ היתה', בעת בריאת עולם התחתון עד יסודותיו, נתהוו חמשה חמרים
אלה, א' תהו, ב' בהו, ג' חשך, ד' רוח, ה' המים, (הגר"א):
תהו ובהו. ענינם לרש"פ[15] הוא זה, הציירים הבנאים כשרוצים לצייר איזה צורה לבנות איזה בנין,
עושים להם מתחלה על הנייר בעט ברזל ועופרת העתקה ורשימה לדוגמה (אבריס, פלאן) מהצורה
והבנין שרוצים לעשות, והוא ע"ז האופן, בתחלה עושים קו החיצון המקיף את שטח הצורה כולה
אבל אין עושים קו גמור כ"א נקודות בסבוב, עד שכמעט אין הסבוב הזה מורגש בחוש רק
במחשבה. הסובב היולני הזה נקרא בלשון עברי תהו (אומריס) ע"ש שהוא מתוה את גבול הצורה
(מן תתאו להם הר ההר).
כלומר, תוהו- חומר היולי בלתי מוגדר, מעין קווים כלליים של תכנית.
ובפנימית זה הסובב דהיינו בשטח התיכון עושים שוב נקודות נקודות לסימני גבולי החלקים
ומרחקם וערכם זה לזה ועל השטח כולו, וזאת הרשימה הפנימית תקרא בלשון עברי בהו, מלשון בו
ובתוך (דאס קאָלאָריט) רצונו תוכניות שלו (איינע איננונג).
בוהו- פרטים יותר מדויקים של כל החלקים הפנימיים, ולא רק מסגרת כללית חיצונית. (וברגע שיש פרטים ודבר מוגדר, יכול הנברא להתחיל לתפקד ולקיים את הייעוד שייעד לו הבורא).
ואמר 'היתה תהו ובהו', פירוש שהיתה בתחלת הויתה בבחינת הקו החיצון המקיף בה ובבחינת
החלקים התיכוניי' שבשטחה, תהו ובהו, כלומר צורה גולמית היולנית שלא נשלמה עדיין,
(אונפאָללענדעטע פיגור).
בשלב זה הוא מנסה לעשות הרמוניזציה עם הכתוב במסכת חגיגה. לדעתי הוא קצת אונס את הכתוב במסכת חגיגה כדי שיתאים לפירושו. אני מנחש כי יתכן שפירושו מתאים לתיאוריות מדעיות שהיו בזמנו.
וזה מסכים עם רבותינו בחגיגה תהו זה קו ירוק המקיף את כל העולם כולו, בהו אלו אבנים
המפולמות שמהן יוצאים מים, שהן כעין הנקודות שבשטח הצורה הגולמית שאין בהן ערך ויחס
עדיין, שהמים הם העיקר המעמידים והמקיימים לכל מה שבארץ:
והושאלו שתי תיבות אלה לכל מה שאין בו ממש או שנפסדה צורתו, ולא נשאר ממנו כ"א איזה
רושם מחשבי לאמר עליו יחס תהו ובהו כי תהו המה, יעלה בתהו ויאבדו ודומיהם:
במשפט האחרון הוא מסביר את ההתפתחות ההיסטורית של המילים תוהו ובוהו והשאלתם מהמובן הראשון שבספר בראשית למובנם המורחב בנביאים והכתובים ועד ימיו, כמשהו שאיבד את צורתו וסידרו.
רש"ר הירש בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב
פירוש זה מסתדר מצויין עם שני כיווני הפרשנות הראשונים שראינו, התרגומים (ריקה ושוממה), והמדרשים (תוהה ובוהה). פירוש זה אינו משתמש בשורשים 'תהה', 'בהה', כגשר לעיסוק בבעיות קיומיות שאין להן פיתרון, אלא מדבר על חוסר משמעות בסיסית שהייתה קיימת בארץ לפני שנברא האור, לפני שנבראו החיים.פירוש זה מסתדר היטב גם עם הכיוון הפרשני של רבינו בחיי, המלבי"ם והרש"ר הירש שדיברו על חומר היולי חסר צורה. (אבל לא מסתדר עם 'בוהו'= שקיבל את צורתו והוגדר).
פירוש זה יתכן והוא מסתדר עם המאמר במסכת חגיגה, לפחות כפי שמפרש אותו הרב שטיינזלץ, שאחרי התוהו ובוהו התחילה התפתחות.
התורה רוצה לומר שלפני בריאת האור הארץ היתה במצב של חוסר משמעות. לא ברור אם פסוק 2 קודם בסדר הזמנים לפסוק 1, כלומר התוהו ובוהו היה לפני בריאת השמים והארץ, או שפסוק 2 מתאר את מה שכתוב בפסוק 1, כלומר שבזמן בריאת השמים והארץ, היתה הארץ תוהו ובוהו ואח"כ, כשנברא האור, זה השתנה. קצת יותר סבירה האפשרות השניה. קשה לומר שהתורה מדברת על מצב הארץ לפני שנבראה. יותר מתקבל לומר שהתורה מדברת על נקודת ההתחלה עצמה.
[1] ב"ר תיאודור-אלבק פרשה א' ד"ה בראשית ברא אלוהים, וכן הרש"י הראשון על התורה, ובעוד מדרשים ופרשנויות.
[2] על התרגומים השונים לפסוקי הבריאה, התוספות שיש בהן לעומת הפסוקים המקוריים, והסברות השונות מי יותר קדום מחבירו, פירסמו תלמידי פרופ' אביגדור שינאן שני מאמרים בספר שהוציאו לכבוד פרישתו לגימלאות.
שנאן אביגדור, התרגומים הארמיים לסיפור בריאת העולם ומזמור ק", ע' 314-324
שנאן אביגדור, מתורתם העיונית של התרגומים, 326-359
בתוך שנאן אביגדור, אלפי שנאן - מבחר מאמרים ותגובות תלמידים, עורכות דליה מרקס וגילה וכמן, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשע"ד.
הוא מביא את התרגום הניאופיטי, וקטעי תרגום יונתן, דן בתוספות השונות, וסובר שדווקא הטקסט הארוך יותר משקף את טקסט המקור (הערה 10 בע' 317). [אני לא סבור כך, אבל קטונתי].
[3] מעניין ש'ריקניא' מזכירה בשורשה את המילה 'ירוק', שתופיע בהמשך בציטוט ממסכת חגיגה ומקורות נוספים. מדובר בשורש בעל אותיות דומות, אולי אפילו זהות, אך בסיכול אותיות
[4] לא קשור לנושא שאני דן בו כאן, אבל מעניין שהתרגום הירושלמי מתרגם 'אלהים' כקשור למידת הרחמים, בניגוד למה שבד"כ מקובל לפרש 'מידת הדין'
[5] רש"י למילים אלה לא מציין את מקורותיו, בניגוד למקומות רבים שבהם הוא מזכיר בניסוחים שונים את התרגום או את המדרש.
[6] יש המייחסים את ספר יצירה לאברהם אבינו, ויש המייחסים אותו לאדם הראשון ומסבירים שאברהם רק העלה אותו על הכתב. יש המייחסים אותו לר"ע, ולפי רס"ג אברהם הגה את רעיונותיו ובתקופת המשנה העלו אותם על הכתב. השם ספר יצירה מוזכר בתלמוד הבבלי סנהדרין ס"ה ב', אך יש המייחסים את עריכתו למאות 6-7. לפי לשונו יש הסוברים כי שורשיו נעוצים בשלהי ימי בית שני. לפי מחקרים חדשים ספר יצירה נכתב בין המאה 2 לפנה"ס למאהה 2 אחה"ס. (ויקיפדיה).
[7] אחד מפרשניו הידועים של רש"י הוא הרא"ם מתייחס לחלק מהבעיות שציינתי.
רבי אליהו מזרחי בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב
(ב) תהו שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה (זו לשונו של רש"י. כך נוהג הרא"ם לפתוח דיבור המתחיל. מעתה יתייחס למה שציטט מרש"י).
ויהיה שם "תהו" כשם "רפאים" (דברים ב, יא וברש"י שם) ו"אמים" (דברים ב, יא וברש"י שם) שנקראו כן מפני רואיהם.
כלומר, זה שם עצם שנקרא כך בגלל שהוא מעורר תהיות. כמו שהאימים מעוררים אימה, וכמו שהרפאים מרפים את ידי כל מי שרואה אותם.
וכך אמרו בספר הבהיר (א, ב הובא ברמב"ן): "מאי 'תהו' דבר המתהה בני אדם".
"מתהה בני אדם"- גורם להם לתהות, לשאול שאלות, אולי שאלות קשות, לעיתים בלתי פתורות. הבעיה היא שמה איכפת לנו שהארץ הייתה מתהה וגורמת לתהיות, הרי לא היו אז בני אדם עדיין? למה חשוב היה לציין זאת בראש ספר בראשית? יתרה מזאת, הרי שאלות אלה לא נפתרו מאז, אם כן, מה המשמעות שלהן?
ויהיה וי"ו "ובהו" במקום בי"ת, כוי"ו "ה' אלהים שלחני ורוחו" (ישעיהו מח, טז). כאלו אמר: תהו
בבוהו. (לא וא"ו החיבור אלא סוג של אות המחברת את הנושא עם המושא ויוצרת ביניהם סוג של
זיקה ויחס של דבר שקורה בגלל הדבר השני)
הבוהו גורם לתוהו.
אבל בבראשית רבה (בראשית רבה ב, ב) אמרו: "ישבה הארץ תוהה ובוהה" גם אונקלוס תרגמם: "צדיא וריקנייא". ומשמע שהוי"ו של "ובוהו" הוא וי"ו החבור ולא במקום בי"ת,
(ומשמעות ההשוואה בין ב"ר והתרגומים היא, שמדובר במילים נרדפות ולא שאחת גורמת לשניה)
ולכן צריך לומר שמה שכתב רש"י: "על בהו שבה, "אינו פירוש של מלת "ובהו", עד שנצטרך לומר
שוי"ו ובהו הוא במקום בי"ת, רק הוא מכוּוַן המאמר, שמפני שהאדם הרואה אותה תוהה ומשתומם על בהו שבה, נקראת בשם רואיה: תוהו ובוהו, כמו שנקראו הענקים "רפאים", שפירושו מתים, בעבור שרואיהם ימותו מרוב פחדם מהם.
לאור דברי המדרש, חוזר בו בעל שפתי חכמים מהפירוש הראשון של דברי רש"י, שבוהו הוא המושא של תוהו, ומפרש (לעניות דעתי בדוחק) שגם לפי רש"י תוהו ובוהו הן מילים נרדפות. ושמות "תוהו ובוהו" - מדברי רש"י ז"ל נראה, שהם שמות נרדפים.
שהרי במילת "תהו" פירש שהוא לשון שממון, ובמילת "בוהו" פירש שהוא לשון צדו, שהוא תרגום של שממה. (נראה לי שכשרש"י כותב 'שממון' הוא מתכוון 'השתוממות', לא 'ריקנות').
ועוד, שפירש "בוהו": "לשון ריקות וצדו" שהן "צדייא וריקנייא" - שתרגם אונקלוס על שתי שמות
"תוהו ובוהו".
אבל ממה שאמרו בספר הבהיר (א, ב הובא ברמב"ן): מעיקרא תוהו ואחר כך שב בוהו, ובספר הזוהר (זהר א, רסג): "ברא 'תוהו' ושם מקומו ברע, ברא 'בוהו' ושם מקומו בשלום". ובחגיגה (חגיגה יב א): "'תוהו' זה קו ירוק, 'בוהו' אלו אבנים מפולמות", נראה שהם סוברים ש"תוהו ובוהו" אינם שמות נרדפים (אלא שני שמות השונים במהותם, אולי הפוכים זה לזה. התוהו אולי מקביל באיזה אופן לבוהו, אבל לא בהכרח המושא שלו).
ושמא יש לומר שרש"י ז"ל נטה לדברי הבראשית רבה שאמרו: "ישבה הארץ תוהה ובוהה", דמשמע ששניהם לשון שממה.
ניכר מסוף דבריו שהוא אינו בטוח למה בדיוק התכוון רש"י. הוא מאד היה רוצה שרש"י יסתדר גם עם הזוהר, הבבלי חגיגה וספר הבהיר מצד אחד, וגם עם ב"ר והתרגומים מצד שני, ודי ברור לו שאלו פירושים שונים. הוא מבין שרש"י נוטה לתרגומים ולב"ר ושאינו מתיישב עם הטקסט של מסכת חגיגה ודומיה, ועדיין הוא מתלבט וקשה לו להחליט לאיזה מהם נוטה רש"י.
המזרחי מבין שרש"י לא סובר שמדובר בשתי מילים נרדפות. וכיוון שהוא גם לא מזכיר את דברי הגמרא או את התרגומים במלואם ובשמם, לכן הוא כנראה גם לא בדיוק סובר כמותם. לכן, למרות שהמזרחי לא אומר זאת בפירוש, הוא מבין שלרש"י שיטה עצמאית בפירוש מילים אלו.
[8] רד"ק- ר' דוד בן יוסף קמחי, מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של השפה העברית. 1160-1235, נרבון, צרפת
[9] על המספר עשר ומשמעותו ראו מסכת אבות פרק חמישי וכל הפרשנות המרובה שמתלווה למשניות הראשונות שם, וכן למקורות התנכיים המוזכרים שם.
[10] 'עשיה' כתובה במאורות הגדולים ביום הרביעי (פסוק 16) ובחיה והאדם (26-25) ובפסוק הסיכום 31 'כל אשר עשה', 'בריאה' כתובה בתנינים הגדולים ביום החמישי (פסוק 21) ופעמיים באדם (27).
[11] ואח"כ עוברת לדון בבעיית האור הגנוז ובעוד עניינים הקשורים לבריאת העולם. היא לא רואה צורך לפרש מילולית את שאר הפריטים שברשימתו של רב יהודה, כשם שעשתה בתוהו ובוהו.
[12] צריך להעמיק קצת ולהבין מה פירוש המילים: קו, קו-ירוק ('אסתר ירקרוקת היתה', בנגעים מוזכר 'ירקרק', יש נגע שנקרא 'ירקון' והוא מקביל לשידפון), למה דווקא ירוק? זה קשור ליריקות של רוק שיורקים מהפה? איך זה מתקשר לחושך?, גם מפולמות היא מילה נדירה הדורשת יותר הסבר.
[13] אולי ישוב מסמל את הסדר והאירגון, שהם ההיפך מבלגאן ואי-סדר. אך שוב אנו חוזרים לשאלה יסודית: מה איכפת לנו שיש אי-סדר? האם לפנינו מסר תלמודי בעד הסדר ונגד אי-הסדר? יתרה מזו, האם לכל זה יש קשר לבריאת העולם? האם בריאת האור, היבשה, הימים, הצומח והחי משמעו השכנת סדר בתוך אי-הסדר? אולי השכנת סדר בתוך הכאוס?
[14] רבינו בחיי בן אשר, או נקרא גם בן חלואה. פרשן תורה, 1255-1340 בערך. חי בסראגוסה בספרד
[15] אולי זה ר' שלמה פאפנהיים. רש"פ, 1740 בערך - 2 במרץ (1814) בלשן ומשורר עברי, מן המתונים שבאנשי תנועת ההשכלה. אין ידיעות רבות על תולדות חייו. הוא נולד בעיר צילץ (Zülz) שבשלזיה לזליגמאן פפנהיים, ששימש בה דיין. הוא עצמו היה דיין בעיר ברסלאו עד פטירתו. ב-1784 הוציא לאור בדיהרנפורט את החלק הראשון של ספרו "יריעות שלמה", העוסק במילים נרדפות. החלק השלישי של הספר יצא לאור ב-1818, גם הוא בדיהרנפורט, והחלק השני יצא לאור רק ב-1831, אחרי החלק השלישי, על ידי וולף היידנהיים ברדלהיים. החלק הרביעי נותר בכתב יד. אגב העיסוק במילים נרדפות נגע רש"פ בעניינים פילוסופיים העוסקים בהגדרות של זמן ומקום. בשיטתו הפילוסופית הושפע מן הרציונליזם היהודי של ימי הביניים, בפרט מהרמב"ם, מר' חסדאי קרשקש ומר' יוסף אלבו, וכן מהגותם של פילוסופים מודרניים, ובהם ג'ון לוק, לייבניץ וקאנט. בשיטתו הדקדוקית היה הראשון בעת החדשה שסבר שלא כל השורשים בעברית הם תלת-עיצוריים. ב-1802 הוציא לאור בברסלאו את החלק הראשון של "חשק שלמה", שנועד להיות מילון עברי מקיף; אך בחלק שיצא לאור נכללו רק האותיות א-ב, ושאר החומר שהכין נותר בכתב יד אצל וולף היידנהיים. הוא מצוטט הרבה בפירושו לתורה של ר' יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה" .רש"פ חיווה דעתו גם בשאלות שהעסיקו את העולם היהודי בתקופתו, והביע השקפות מתונות ושמרניות בפולמוסים שהעלתה תנועת ההשכלה. בעניין איסור הלנת המת התנגד לדעתו של משה מנדלסון, וכתב בגרמנית מאמרים התומכים באיסור ההלכתי להלין את המת. עם עלייתה של היהדות הרפורמית וכתגובה לתיקונים בדת שהציע דוד פרידלנדר חיבר ב-1813 מאמר ובו קבע כי שינויים בדת ובחינוך צריכים להיעשות רק על ידי הרבנים, וכי אין לזנוח את העברית לטובת השפות האירופיות כגון הגרמנית. הוא חיבר גם ביאור לפיוט "כי הנה כחומר" ומאמר על מצוות תפילין. (מתוך ויקיפדיה).
