תפילת השרקן
תפילת השרקו
--------------------------
שריקה שהיתה יוצאת מאותו בית דקה היתה ועדינה. בד בבד היה בה חוזק משהו, מעין קמצוץ של תקיפות. לרגע, משנשמעה, דומה היה כי הנשמה פורחת ועולה אצל גיחון ופישון, יונקת מעץ החיים ומתענגת על בדולח וזהב שבארץ החבילה, אולי אינה זקוקה אף לעץ הדעת. רננה וחיות שהיו בה כאילו שרו ואמרו- צליליי וניגוניי ותווים שמפכים בי אל תפרשם ואל תדרשם, אינם צריכים למודעי, טול מהם הנאה ככל שתחפץ, הנם כפי שהם וכל יפיים בפשטותם ובזוך שבהם.
כל כך היה נועם קולה של אותה שריקה. שכל נים ונים שבאותה נגינה נוגע היה בנים שכנגדו בלבו של השומע אותו, שגלוי וידוע כי אף שפרצופיהן ודעותיהן שונים זה מזה ואף הפוכין וצהובין זה לזה, מכל מקום בכל אחד ואחד נימים הדומין לרעהו, נימים האחוזים ברגליו של כיסא הכבוד ומהם עירובן וחיבורן של ישראל ואולי אף של גויים. וכיוון ששומעות אזניו של אדם ניגון כזה של נימים מיד פוגעות הן אצלו באותן שכנגדן שבלבו ושמחה של התרגשות ועדינות נפש קופצת עליו ונמשח עליו דוק של חסידות ויראת הרוממות.
שריקות שיצאו מאותו בית של "אלוקי-נשמה" היו, וכל השומע אותן מיד הוא נזכר כי יש נשמה כלשהי בקרביו, ואף בלבו, ועובר לכך חושק הוא להודות עליה לאלוקיו כי ניכר אף להדיוט שבהדיוטות שצור מחצבת שלהן מגבוה.
ממקום שעמדה בחלון המטבח שבדיוטת כניסה של ביתם, ממקום בו שמעה שריקה זו, הביטה אל בית שכנתה ותמהה תמיהה גדולה לאותה שמחה ושירה מה זו עושה ומאיזה גרון טהור יוצאת. זמירות אחרונות ששמעה מחלון בית שכניה בשבת שהיתה העידו באופן היותר ברור כי אין שכניה נימנים על צאצאי המשוררים של בית מקדשנו והגם שאוהבים הם לשיר אין הם קולעים אל חוט של שיערה (ואף בחבל עבה אין הם קולעים) בענין זה של צלילים. וכיוון שהרהרה בכך עלתה בפניה אף מחשבה נוספת- שאין אצל שכניה איש בבית זולת דגים שבאקוואריום וצב וכביה שבכלוב, ולפי שידוע לה עד לימים אלה, לא נשמע דג שמזמר או כביה וצב היודעים לקשור תווים הדומים לאלה, לחוצבם מן השמים ולצפצפם במתק שכזה. רווחים ששם אותו צפצפן בין תווים של צליליו, דקים ודקויות שדייק באותו ניגון, בסלסוליו, בעליות וירידות וזמנים שנתן וקצב לכל אחד בפשיטות, אותן שמכונים "טונים", "אוקטאבות" וכל גווניהם, מדוייקים היו כל כך ונכונים, תואמים ושלובים זה ברווחיו של זה עד שנפלאו ממנה מאד ונרעדו תנוכים של אזניה ואף נימים שבגווה שהיו סתומים מיום שנולדה, עתה כיוון שנרעדו בשמחה זו, נפקחו לרווחה.
הסתיים אותו ניגון וכבר נקטעו הרהוריה הגבוהים ועד שפנתה מנקיון הכיור לניפוי האורז, בתוך שעדיין מזמזמת ופועה בראשה אותה "תפילה זכה", סבה הדלת ויצא משם אדם נטול תואר והדר. בגדיו מנוכרים ומעופשים וברי ממראם כי ימיו עוברים להם בנקיון כפיו. סל שעל כתיפו ממולא היה בצינורות ומפתחות ואניצי פישתן מאלה המפוזרים ברשותם של רבים כדי לסכור טיפטוף שבברזים, ודרך הינוח של גופו כשל משה רבינו שעה שיורד היה עם לוחות השניים.
ממחרוזות כלים שלו ניכר כי עוזר של שרברבים היה או שמא השרברב בעצמו. פסע משם והלך למקום שהלך.
והוא? חיבה יתרה חיבב שעות של עסק-מלאכה ביחידות ויותר מסתם עסק ביחידות חיבב בתים ריקנים במקצת, שאז עלו סלסולים שהוציא חלקים ויפים, והד קל מעמיק היה להם בגבם, ומעמיד אותם כדבעי באווירו של עולם. צר היה לו היפרד ממקום זה שנתחייתה לה בו נשמתו. ששעה שנופח צלילים מבין שפתיו היו חלקים שבנשמתו פורחים ומרחפים ומגיעים לאיזה מן הרקיעים שלמעלה ונהנים מזיו עליון, ויפות היו שעות אלה בעיניו, שחוליות שבנשמתו היו מתעלות בה בעליה מהודרת. כיוון שהגיע לתיבת הסעה שלו ושל כליו הניח כבודה שלו בתוכה והחייה תיבתו על מנת שיסע בה למקום אחר בו יוכל לתקן מאומה. עלו להן זכרונות של ניגונים שמלפני כן ונחה עליו רוח טובה והחל נותן פיו בציפצוף חרישי, שכן אין דרכו לשרוק שריקות של חדרי לבו בין הבריות כשיודע ומכיר שיכולים הם להאזין לו. משהרחיק ממקום יישוב היה ממלא קולו ומנהיגו ביד רמה. תחילה של כל ניגון שהיה מצפצף, מלבו באה. מקשיב היה לתוכי דמיונו ודולה משם קול אחד מאותם שתעו שם באותה שעה, נוטלו לתוך פיו ומתחיל לגלגלו. לא שהיה חושב ומחשב בזה חישבונות רבים ולא ששיקע בהללו רגעים מרובים, מאליו היה הדבר קורה. ראשית גלגולו של ניגון היה מנגנו על הסדר פעמיים ושלוש כדי שיהא שגור בראשו ובכדי לצחצח שפתיו לבדקם אם יכשרו באותה עת ובאותם אווירים לשריקת ניגונים. משכלו הקדמות ודיני כיוון ובדיקה החל ללטש בניגונו ולהקפיד על דקים שבצליליו, אף זאת שנה ושילש. משנסתיימה לה מלאכת מחשבת של תורת הדקדוקים היה נותן דרור לכל דמיונות וחזיונות של צלילים ושינויי צלילים שהקיפו את ראשו. עתים היה יוצא מדופן השורה אך במקצת ומיד היה שב, עתים היה מהלך בצלילים רחוקים שאין הדיוט של צלילים יכול לראות יחס שלהם אל ניגון הראשון, ואז, בטרם יבולע אל הקודש, חוזר ושב הוא אל שורה של ניגון שממנה הייתה פרנסתו ורץ ושוטף בשמחה ובענווה כדי כמה שעלה לו. פעמים רבות, בתוך שעשועי זימרור אלה הייתה אובדת לו דרכו והיה מניח לצלילים שאתו באותו רגע, נח קמעא ושב לדמיונות חדשים.
ברגיל אדם שורק שריקותיו אימתי ? כשלבו שמח או עצב, לשון אחרת- בזמן שפירפור מסוגים שונים ממלא את לבו, ונפשו תרה אחר נוחם ומרגוע או חילופיהן שמחפשת לצאת בקפיצות של חדווה ודיצה. מידה זו היה אוחז אף ישר זה ושעות רבות שהיה עובר בהן ממקום למקום בתיבת הסעה שלו אפשר שהיו רואות אותו הבריות מצפצף לו צפצופים של תוגה ורון, פעמים בקרנות של זווית נפרדות ופעמים בערבוביה.
אותו זמן שנשמעה שריקתו יודע היה אם עלתה יפה, ושעה שיודע היה בה שיפתה היה עולה במחשבתו שמקובלת היא לפני המקום וכי שעת רצון היא ואולי אף עת של רחמים. כיוון שכך חישב ומצא כי אין לך שעה ראויה מזו לשטוח תחינות שבלב לפני המקום וכיוון שלא איש של דברים היה החלו שפתותיו להיקמץ ומעצמן היו מוציאות אותם הניגונים. בעת דודים אשר כזו עולים היו לו במוחותיו שיעורים שאילף את עצמו על שלום וסגולות שיש בו, שאין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום ואין לך ראוי לבקש עליו בשביל תבל ומלואה ובריות שבה ואף על עצמך יותר מהשלום, ששלום הוא שמו של הקב"ה, שנמחק שמו בשביל שלום שבין איש ואשתו, שאף אם יש לך כל ברכות שבעולם- אם אין לך שלום אין לך כלום. והיה מפליג והולך בתורות ומדרשים, פירושים ואגדות בשבח השלום ומעלתו. כיוון שנמשכה שריקתו הוחם לו וניער חוצנו מן הכללות והחל אוחז פרטות של תורת-שלום שהיתה לו. דומה היה לו הדבר לעיגול שבתוך עיגול שבתוך עיגול אולי לאין מספר, שכל אדם ואדם רואה את עיגולי עצמו ומציירם אחרת מחבירו ואף על פי כן תורה אחת היא.
עגול הפנימי הוא עצמו. שחייב אדם לשים שלום עם עצמו, שכיוון שאיבריו של אדם מסתכסכים עימו קופץ עליו חולי, קופצות עליו מרות-שחורות, עצבות ורוזג אל כל אדם וצרות נוספות שאין אדם חפץ כי יקפצו ויתרגשו עליו. בשעה של שלום של אדם עם עצמו שוהה שלווה בכל איברים שבגופו ואף ביניהם, אין מוח שבקודקודו מרגיז את לבו, אין לבו מרגיז את כליותיו, אין ידיו את רגליו , לא רגליו את ידיו או אזניו וחוזר חלילה. מקבל כל איבר את הנחוץ לו, מקבל ריווח בתוך נימים שבתוכו ואף רווחים ואווירים שבינו לבין איברים חברים. אשר על כן מלאים כל איבריו נחת כדי צרכם ואין קינאה קופצת ביניהם ומחריבה גופו ונפשו של אותו אדם. כל שירבה אדם לעשות שלום בנפשו בבואה שיתן אל מחוצה לו, למעגלים שסביבו, תהיה שלמה יותר ויוכל להפנות ולהשלים אותם מעגלים בריווח מרובה יותר.
עיגול אחר של שלום הוא אותו שבין אדם לאדם. אף עיגול זה חלוק הוא לעיגולים הקרובים אצל מרכזו של אדם יותר ועיגולים הקרובים פחות. עיגול שקרוב אצל אדם ביותר הוא הוריו, אחיו אשתו וילדיו, איש ואיש לפי דרך שגדל כך קרובים ללבו אנשים הללו, ויותר שישלים עם כל אחד ואחד מהללו כך יהיה שלם יותר הוא עצמו ועיגוליו.
עיגולים הבאים של שלום בין אדם לאדם סובבים במחוזות שבהם נולד, במקומות הישוב שבארצו ולבסוף בארצות הים. לכשמתהפכות יוצרות של סדרי הטבע הרגיל קרב לו עיגול של אנשים רחוקים ותופס את של אלה שהיו צריכים להיות קרובים. ולכשירבה אדם להשלים עיגוליו וימנע רגליו מפרצות וצווחות של רחובות כל עיגול ועיגול תנוח נפשו וירווח לו.
אם תמצא לומר, ישנם עיגולים נוספים ורבים, וכל שזכרתי כאן היה "מעין המאורע" בלבד. כללו של דבר- אין לך תפילה ראויה מזו שיהיה העולם שלם במעגלים שלמים, אין לך תפילה הגונה מזו המשלמת לכל ברייה כדי שלימות שיש להשלימה וחפצה כי תשיל מעליה ייתורים שיש אצלה או תימלא חסרונותיה, שכל דופי שיש בעיגולים הוא בחיסור וייתור, שכנגד כל אדם שחסר בעיגולו יש אדם שיתר וכנגד כל ייתור חיסור, וייתור שיש להשילו הופך לאותו אדם לדשן ושמן ומרבה לבעט ולנהום מתוך קופה של תבן שבאבוסו.
וכיוון שמתגלגלים להם שלומים אלה לתוך מחשבתו מיד מניח אותם אצל צופים וציפצופים של שריקותיו והולך ומשלים תפילת שריקותיו - אם עדיין נמשכת וזורמת כנהר-שלום, אם עדנה חלקים מיימיה ונשמעים לאוזן, אם נכונים תווים וסלסולים שלה דבר דבור על כמותו ואורכו, הכל לפי חוזק הראוי לו ומשך נגינתו, לפי שלימות שיוצאת לו שריקתו יודע אם עשויה תפילתו לעשות רושם כלשהו בשמים .
