שני דגלים
שני-דגלים
ענין זה של שני דגלים מעצם תיבות שבו הוא נכתב יכול אתה להבין דבר-מה חשוב לעניינו של סיפור זה. "שני-דגלים" הוא שם של משחק ומשמו אפשר בהחלט להסיק כי לפחות שני דגלים יש בו. אותם שניים אינם דווקא עומדים סמוכים איש אל אחיו אלא רחוקים ונפרדים מרחק ניכר זה מזה וכל עיקרם שיהיו בחלקת מגרש או אדמה שבה שרויים אלה הדוגלים בהם ואילו אלה שדוגלים בדגל השני לא יהיו שם, שאם יהיו שם יכולים הם ליטול דגל שאינו שלהם ואוי לאותם דוגלים שנגנב דגלם.
דגלים אלה אין בהם יופי ונוי, אין מכיירים בהם סמלים ועלים או מיני חיות ותווים, אף אין מניחים אותם על נס ותורן לחלות שועים והמון עם, אף אין מורידים ומעלים אותם לקול תרועות ומצעדים של חיילים שהחמה ותולדותיה קופחים להם בראשם. דגלים הללו יכולים להיות מן הסמרטוטים הפשוטים ביותר שיד כל אדם ותינוק משגת אותם בזול ואף בלא מחיר. דגלים הללו עשויים (או עלולים , לפי של אמותינו) להיות אחד מאותן מחלצות בהן מלבישה אם את זאטוטה הרחוץ שעה שאין היא יודעת כי יוצא הוא לחוץ להתפלש לו מעט יחד עם חבריו. אם תמצא לומר, כשדוחקת להם לילדים השעה, יכולים דגלים אלו להיות נעל או כובע, צעיף או אבן או מקל וכל דבר אחר הניטל בהינף יד של ינוקות אלה.
דגלים הללו, אף שלא ילד אחד יקנה אותם בחנות בתורת דגל, חשיבותם רבה מאין כמוה. הנם לב לבו של קיבוץ ילדים ותמצית כל קיומו בשעת אותו משחק. ואם בשני דגלים עסקינן אף בשתי קבוצות מדובר. וכיוון שיש קבוצה אחת קבוצה שניה על שום מה ? קינאה שבין שתי קבוצות מרבה תחרות ומרץ ומותחת מיתרי תשחורת אלה בשעה שהן שוחקות אחת מול חבירתה. ואין זו קינאה של מותר אלא של מהולל שכן שחוקם של ילדים דבר נאה הוא.
עיקרו של שחוק זה הוא אותם שני קיבוצי ילדים אשר שרויים קבוצה קבוצה בתוך מדינה שלה. מדינות של קבוצות הללו נקבעות לפי מקום שם הם שוחקים - פעמים יבחרו דשא רחב מימדים, פעמים שדה או חורשה ופעמים מקום שבו בנינים. ובתוך אזור של שחוק שלהם קובעים הם גבול בין קבוצה לקבוצה. גבול זה יכול להיות שביל או גדר או סימן אחר שהם נותנים או עושים שם. והעובר משטח מדינתו לשטח מדינה שניה עלול הוא להיתפס על ידי דיורי אותה מדינה, תפיסה זו היא נגיעת ידו של בן אותה מדינה באיבר או כלי של בן המדינה הפולש. לכשניתפס צריך הוא לעמוד על מקומו עד שבן מדינה שלו יבוא ויגע בו ויצילנו ואו אז צריכים שניהם לחזור לגבול מדינתם מבלי להיתפס בשנית. וכל תפיסות והצלות הללו על שום מה ? וכל גבולות שמגבילים כלפי ליא ? חתירה של כל יחיד בכל מדינה היא לתפיסת דיגלה של קבוצה שכנגד ולשמירת דגל של קבוצתו מקבוצת יריביו שמבקשים נפשו של דיגלו. כיוון שמתחרות קבוצות אלה זו בזו סופן שזריזה שביניהן וזו שרגלי זאטוטים שבה קלות יותר היא זו שנוצחת את חברתה ותופסת תפיסה ברת קיימה לדגל חברתה. לעתים מגיע העת להפסיק שחוק זה טרם נישבה דיגלה של אחת מהן ואז שומה עליהן לחכות לתישבי כדי שיכריע ביניהן. דומני שרובם של זאטוטים ותמים אלה אין דעתם פנויה לעסוק בתישבי.
וכל גלגול זה שהתגלגלתי לתאר באריכות שחוקם של ילדים לא היה רק לשם הרצאת דברים שכן אף שיפה הצחוק לבריאות אין אני מן הסבורים שהדיבור על אודות הצחוק אף הוא יפה כל כך. אלא שמעשה שהיה בי היה.
בקבוצת ילדים שלנו היה ילד אחד שאהב מדי פעם להקניטני. לא היה עושה זאת לעיתים מזומנות ואף לא היה רע מטבעו או נהנה לראות בנפילת חברו, אלא שגדל איברים היה וציצית ראשי מגיעה היתה לכדי כתפיו בלבד ולא על פני בלבד אלא על פני כל אחיו שכן והגביהה ולא היה אחד מאתנו ארכני וגדול כמותו בכל קיבוץ ילדים שלנו. וחיבה יתרה נודעה לו להיוודע ולהודיע לכל אשר סביבותיו את גודלו וגובהו וכוחו, בפרט אמורים דברים בעניני שחוק ומשחק. "יעוש" היה שמו ואדמוני במעשים שכבר הזכרתי ושאזכיר.
במקום ישוב שלנו, עוד בהיותנו טלאים, היה גנן מופלא, שמא מגן-עדן הגיע אלינו ומן הסתם לשם גם ישוב לכשיתבקש. ואדמות לס שסביב בתים וצריפים שבהם גדלנו הצמיחם כגן זרוע - שיחים, עצים, פרחים ודשאים כמלוא העין, איש לא נעדר, הכל בהוד והדר. וכיוון שרב היה המקום בין בית לבית דשאים נרחבים הצמיח שם אותו הגנן, ושיחים למסתור, ועצים לשם התחכמות והערמה, ושבילים שעיקר ממשות שלהם בעינינו היתה לשים גבולות בין דשא של מדינה אחת לשל מדינה אחרת. וכל התחכמויות והערמות , גבולות ומדינות מענינו של שחוק הדגלים הינם. שכן אין לך נחמד יותר משחוק זה במרחבים של דשא ועשב שבישוב שלנו, בפרט בשעה של צהריים של שבת כאשר רוב מנינם ובנינם של ישישים שבישובנו של אותם הימים, בני עשרים ומעלה, נותנים גופם ונפשם לניסיונות של תנומה שלאחר הטיול שלאחר הצ'ולנט של שבת.
עצים של התחכמויות והערמות - דין שאפרש לך פשרם שמא תחשוד בי שמדורות האחרונים אני, מאותם שהתחכמו לפטור עצמן מן המצוות. בשעה שאחד מהילדים השוחקים היה מכריז על רעהו "דין רודף" ומרדפו בתוך מדינתו לתופסו, במידה שהלה פיקח היה, אוחז היה צעדיו בחיפזון רב ככל שניתן לו ותר אחר אחד העצים שבאותה מדינה, ומשבא הלה לתפסו היה מסחרר סביב לאותו עץ. היה הלה מחליף כיוון כדי לתפסו מן הצד שכנגד - היה גם הבורח מחליף כיוונו על מנת שיחמוק מרודפו, וכך היו מסתחררים כאחוזי תזזית עד שעייפו או עד שתפסו הרודף לבורח או שחמק הבורח ופנה משם לשוב למדינתו. ושחוק זה של סיחרורים דרוש לו תחכום ועורמה וכשרון של הטעית הזולת, ועצים ושיחים מסייעים בהתחכמויות של שחוק אלה.
ואני שהייתי קטן באלפי אותם מנשים, שקומתי עדיין לא גבהה, וגופי עור ועצמות, וכוחי בריצה מן הבינוניים, שעה שחפצתי לשוט לתוך מדינה שכנגדי ולטול מהתם דגל אהבה שלה, או שחפצתי סתם לשוטט שמה על מנת שיימשכו אחרי שריה ויועציה ושומריה שעל ידי שאמשוך הללו בעבותות של ריצה ותשומת לב יתפנו מדגלם, ויוכלו קלים ממני שבמדינתי לפרוץ להם אל הדגל ולתפסו, שעה שחפצתי לעשות כך עמד עלי פחדם של יעוש וגבוהים ואמיצים שבחבריו ומנעתי רגלי מדחי שמה, ונותרתי עם אחיי על הכלים, קרי להגן על דגלנו מפני צרים הבאים אלינו מקבוצה שממולנו.
וזכורני שאחת מן הפעמים דחק יעוש את עצמו לתוך מדינתנו, ואותה שעה עמדתי אני באותו מקום של פרץ כדי לתפסו ולמונעו מחפצו, וכיוון שהיה זריז ממני ומהיר החל מסתחרר סביבי ומהתל בי ומוסיף קולות של שמחה לאיד וצחוק של ליצים על שאיני יכול לתפסו, וחרה לי הדבר על שסונט בי כך ונמלחתי כיצד להנקם ממנו ומכל מדינתו גם יחד ולגנוב להם דגלם.
כיוון שראיתי כי אין כוחי יפה בדרך של פשטות ומישור, וכיוון שמאסתי באותה בושה שביישני זה ודומיו, טיכסתי דרך שתהא הולמת כשרונות גופי שתביאני בדרך נכוחה ובוטחת לתפיסת דגלה של מדינת מבזיי
ישוב שבו היינו דרים זוחלים היו בתים שלו על גבעה יפהפיה בירכתי צד צפון של אזור אחד שמנוגב במדינתנו. ראשית בנינו של ישוב הייתה בשיפולי אותה גבעה ואחריתו זחלה והתפשטה כלפי ראשה. למרגלותיה של גבעה שעליה מתרפק היה קיבוץ נקבע מקום לבתים וצריפים בהם דרנו אנו הילדים, וכן פחונים, אוהלים ושאר סוגי מעונות לפי הצורך ובעיקר לפי היכולת, בהם גרו כל אותם חדשים מקרוב באו, בכללם גרים-תושבים שבאו להתגורר או להתנדב במקום תקופות קצרות. כל שאר בעלי חיים ובעלי הכנף, הולכי על שתיים וארבע, שוכנים היו בכפיפה סמוכה לכפיפה של הללו ובסמוך לכל אלה נמצאו מתבנים ובתי המכונות שנצטרכו להם הם והורינו.
מקום שבו היינו שוחקים אותה שעה בשפולי הגבעה היה בין אותם בתים בהם היינו דרים, ועיצה שתיכנתי בענינו של דגל חברי שמממולי היתה לעלות בשטח מדינתי עד למרומי הגבעה, לעשות עקיפה מאחורי כל בתים שאצל מדינתנו מגבם ולחצות את הקוו הדמיוני של גבול מדינותינו במרומי הגבעה במקום שם איש אינו נמצא ואינו מצפה לי. דרך זו אמנם ארוכה מאד אך ברי היה לי כי אין היא מותירה כל אפשרות ליעוש או לאחד מחבריו לצפות בי שעה שחוצה אני את גבולם, ואף אין צל של סיכוי כי יחושו שעה שאתגנב מאחורי גבם ובינות לשיחים שבגב דגלם, אזדחל לי מעדנות ובאחת אפול על דגלם ואחטפנו. אף בהרהור שני ושלישי נוכחתי כי זו עיצה טובה שבטובות ועולה בהרבה על דמיונם של יעושים אלה. דרך שעשו רגלי באותו יום אכן היתה ארכנית משהו ומיגעת ודקות רבות חלפו להן עד שעקפתי את אחרון הבתים שבראשה של גבעת ישוב שלנו. תחושה חזקה של התרגשות מלאה אותי וכבר התחלתי ממלא דמיוני בפליאות חברים שמקבוצתי, כיבודים שיכבדוני וטפיחות של חיבה וקריאות של הידדיות שידידו לי, כבר ראיתי את עיני שמשתפלות להן שעה שהייתי פוגש את יעוש ובענווה מעושה משהו, בלי להוציא הגה, הייתי מוכיחו על ליגלוגו ומאלפו ענוות מנצחים מהי. איש לא פגש בי ואיש לא ראה שעה שירדתי בתוך מדינת יעוש וכיוון שלא פגשוני סמוך הייתי ובטוח כי לא יסגיר מאן דהוא את סודי וטכסיסי לחבריו של יעוש. בהגיעי לשיפולי הגבעה אל בין בתי ילדים שהיו שם, האטתי צעדי, השתופפתי והרכנתי צללית של גופי צמוד לשיחים ועצים כדרך שנוהגים חיילים שתלמודם עלה יפה. כיוון שאחזוני דמיונות מתוקים שזכרתי חשובים היו עלי כל אותם מאמצים וכוחות שהשקעתי כקליפת השום ועירנות שהיתה בי בתחילה לא נס ליחה ואף רבתה.
שיח אחרון שנקלע לדרכי עבה היה מעט מאחרים וזחילה שנזדחלתי בינות ענפיו שרטה בי קלות, ידעתי כי נמצא אני עתה אך רגע קט לפני ההצלחה ובמסווה אחרון זה של עלוות אותם עלים יישרתי נשימה שבקרבי והאזנתי נכחה. שקט שרר בכל. בכל דשא שהיה מדינה של יעוש וחבריו לא נשמע הגה. הסטתי קלות ענפים של אותו שיח ושפשפתי את עיני מגודל תדהמה שאחזה בהם, אף לא ילד אחד היה רץ וצווח ובוודאי שלא בעסקי דגלים וגבולות. לדגל של יעוש לא היה זכר ואף מילדים ששוחקים עבורו לא נותר עשן של מערכה. אם צעירה נמנמה על שמיכה בירכתי הגינה ועולל שלה היה רכון על צעצועיו בסמוך לה מרוכז בעולמו ושוקט. נתישבתי לי על מקומי כציפור של שיר שנשתכחה ממנה מלאכת שירותיה ושושני דמיוני שהיו לי לפני רגע הפכו לחוחי ופחי נפש. מעסקי יעוש אחזוני היאוש והשממון על שכך עלה לה לעיצה שלימה שחשבתי שאני נוטל. לבסוף כיוון שנסתתמו להם מעשי ואף הרהורי מדאבה שבאותו שיח נטלתי את שארית כוחותי ופניתי משם חורט בזכרוני מרה זו.
שנים שלאחר מכן עלו הרהורים בלבי שמא דגלים הללו כמשל היו, המשל של חיי.
