צומת הפת
צומת הפת
דרומה של העיר ירושלים סמוך הוא לבית הלחם. לא נדרשה אצלי סמיכות זו עד אותו יום שעברתי באחת מאותן פרשות דרכים אשר מקומה אף הוא בצד תימן של עיר. מקום מפגש זה של כבישים המצוי בדרום העיר ירושלים, משעובר אתה שם תמצא מימינך ומשמאלך כמה וכמה בריות שכל עיסוקן אינו אלא פיתים ופיתפותים ופתפותי ביצים ומילוי שממלאים בהם איש איש כרצונו. הרוצה מזון של מהירות נוטל בגט ואומר למוכר להטעינו סלטים ומרקחות ותבשילים ומיני מעשה קדירה ותרביחים , מהם שונים יותר , מהם שונים פחות. חפץ הוא דווקא בכדורים של פלאפל חם – יטעינו המוכר כל כמה שיחפוץ מהם. אפשר שיטעינם בפיתה ויוסיף עליהם חמוצים וסלט וחציל ופרוסות של תפוח של אדמה שטיגנום, ואפשר שיניח לו כמה מהם בשקית, כדורים בגילומם ללא כל תוסף ותוספות. כיוון שמוסיף מכל צידיהם כל אותם טובין ובצל וטחינה ושאר לחים ויבשים שבצידם גודשת הסאה יתר על מידותיה ויוצאת אל מחוץ לדפנותיה של אותה פיתה, פעמים משפתה העליונה ופעמים דווקא מאמצעיתן של דפנותיה, ונמצא אכלן ובגדיו יוצאים שכרם בהפסדם וצריכים הם לכובס. אשר על כן גם כובס מצוי באותה צומת. רוצה הוא מזון של שובה ונחת ואין הוא רוצה להכניס את עצמו בספקותיו של הכובס, הולך אל אחת המסעדות ששם ויושב בירכתיה וממלא כרסו נחת של מטעמיה בשקט ובישוב הדעת. לא הרי ממכרו של זה כהרי ממכרו של זה ולא הרי זה כהרי זה ואין דין שווארמה כדינם של פיצוחים, הצד השווה שבכולם שמצויים בסביבתה של אותה פרשת דרכים והולמים בפתפותיהם ופיתיהם את שמה.
מאחר וכ"כ הרבה פיתים יש בה בצומת זו אומר אני כי נאה היא ונאה שמה. שטוב לו לאדם כדרך משל, ולצמתים כדרך נמשל, כי שמם ומעשיהם חד הם. דא עקא כי שמה של צומת, לפחות על פי ספר-העיר, אינו גזור ממיני המאכלים שיכול אתה למצוא בה אלא משמו של אדם אחד שהיה בשכבר הימים ואין מעשיו זכורים לי, קל וחומר דברים שהוציא מפיו והפרש שהיה בין שניהם. ואף על פי כן עדיין אפשר לומר כי גם שמו של אדם ומשפחתו אינם עניין של אקראי, ואבותיו משנעצרו על תיבת "פת", סיבה הייתה להם בכך. אולי על שום אומנות של אפיית פיתים שהוחזקה במשפחתם, אולי על שום פיתים ומעשי מחבת שמכרו הם ואבותיהם מדורי דורות עד דורו של אותו נצר שבשמו הוקבעה הצומת, שבא והחליף פיתפותי-ביצים בפיטפוטי שרד ושרק.
כירכומים שונים יכול אתה למצוא בעולם וכולם אינם באים עליו על האדם אלא מפני שמועות רעות ששומע או מראות המצערים את נפשו. ידוע שבכולם הוא כירכומן של הפנים ואותו עיוות שמתעוותות שעה שצער קופץ ותופס לו מקום בלב בעליהן. ניסתר שבכירכומים הוא כירכום הכתף או המותן הבאים בגין צער פעוט ורוגז מועט. כל כך נסתרים כרכומים אלה עד שעלה בדעתי כי אני הוא הראשון המדבר עליהם. בימים אלה התרבו בעירנו מכורכמי כתפיים ומותניים, ואותם שצערם מועט גדל מניינם.
טול למשל אדם אחד ששמו אוויל-מרודך. אם את פי היית שואל, אומר הייתי כי על פי שמו בלבד, כבר מדובר באי-נחת כלשהי. אלא שלא כדאים אנו לבוא ולדון שמותיהם של בני-אדם, קל וחומר אותם שנכתבו בתנ"ך ובמדרשים, ובפרט שגלוי וידוע לכל כי אף במחוזותינו ממש ישנם שמות זרים ומוזרים ועד שיטול אותו אוויל-מרודך קיסם מבין שיניו צריכים אנחנו לבוא וליטול קורות וכלונסאות מבין עינינו.
אוויל-מרודך זה בידו לחמניה. לכאורה אדם בימינו שידו משגת לקנות לחמניה בדמים מלאים סכר צריך הוא לשים לפיו, מדוע אם כן לבשו פניו של אוויל כירכום ועגמומיות מה? לחמנית שבידו קצרה הייתה. הביט בצידה האחד של אותה לחמנית וראה קיצורה. חשב לו שמא כל קיצור שיש בה בצידה האחד יתרון הוא לצידה השני וימצא שם את אותו אורך שחסר כאן. שמא נתחכמו הנחתומים ונתנו אורך כפול בצד אחד וקוצר בצידה השני. הביט לצידה השני ובא במבוכה, אף שם חסרה הייתה ממידתה הרגילה. נתן עיניו אל עובייה שמא שם הוסיפו ממה שהחסירו באורכה ולא היא, לא מיני ולא מקצתיה. ברגיל נוטל אדם שתי אגורות של כסף ומביא בהם לחמנית. ברגיל אין דעתו נוחה משמוצא הוא קיצור בלחמניתו מבלי שיקצרו לו במחירה. לא זו אף זו אלא שנקניק אשר לפנים נכנס היה כולו ורובו בתוך אותה לחמנית, קצר עתה מצעו מהשתרע ומבצבצות לו רגליו מחד גיסא וכתפיו מאידך גיסא של לחמנית ואף לגבי מתניו נשאר הוא בצריך עיון גדול, ותחת אשר יאכל לחמנית עם נקניק נמצא אותו אדם אוכל נקניק עם מעט לחמנית, ומקום שחישב לישב בשלווה ולא לפתוח בטרוניה נמצא מלביש פניו עגמומיות, ומדאבה תופסת לה מקום בין נימיו ומחשבותיו וקופץ לו הכירכום ופושה באיבריו.
היה שם אדם אחד שעמד סמוך לאוויל-מרודך וראה בכירכומי גופו. נד לו בראשו וגרגר לו גירגורי תנחומים, מאותם קולות סתומים שאי אתה יכול לכותבם כצורתם על ספר אך ברי לך כי אין לטעות בכוונתם. אחר שגירגר לו זה גרגוריו וראה עיניו של אוויל שנשואות אל דוכן לממכר פלאפל, הרים ידו בהצבעה ואמר לו לאוויל : מתוך שמביט אתה בקנאה ובכליון-עיניים באלו הרהרתי שמא תולה אתה בהם יהבים ותקוות. אגלה את אזנך שאף הללו נגועים באותו "נגע". אין לך זמן וזמן שמחירן של כיסי הפלאפל אינו עולה, וכנגד עליה זו פוחת והולך גודלם של כיסי הבצק המכונים "פיתות", ואתו קטן תוכנן. מנפלאות עירנו או ערים אחרות שיש בא"י דבר זה. ודמיון יש בו למקרה שקורה בעיתונים. מחירם של עיתונים עולה מעת לעת, ובה באותה עת מצטמצם תוכנם. לעיתים אף מספר הדפים מצטמצם. מופלאים מאלה אותם עיתונים שבהם עולה מניין הדפים וקטן תוכנם.
מה לעיתונים ולאותן תיבות של הסעת הרבים שקרויות "אוטובוסים" ? אם תמצא לומר, גם באותן חברות של אוטובוסים, אף שאין יציאות שיש להם להוציא גדלות, מגדילים מפעם לפעם את מחירם של כרטיסי הנסיעה.
אוויל, אף שהיה עצב במקצת על אותה לחמנית שלפנים, נאחז עתה בכיס של פלאפל ונכנסה בו רוח של בדיחות דעת. מהרהר היה לעצמו. ככל שנוגע הדבר לטחינה שמניחים מוכרי הפלאפל בדוכניהם אי אפשר לטעון ממין אותן טענות. שאף אם יעלה ויעלה מחיר המנה, את אותה טחינה אי אפשר לדלל יותר ממה שהיא כבר מדוללת.
אותו אדם היה פטפטן גדול וראה עיתותיו של אוויל שהם בידו ורוחו בדוחה עליו משהו, צימצם פסיעותיו לעברו, וכאילו משיח לפי תומו בא מן הצד ופנה אליו.
מאיר הסרגל שמו הראשון ונחת-רוח ואמונה הם שמו השני. לפני ימים מעטים סיים את מלאכת יומו סמוך לצומת הפיתים. נידבר עם עלמה פלמונית, שאף היא עמדה אותה שעה בסיום יומה, שיזדמנו יחדיו. מה הוא אותו זימון שיזדמנו ? ילכו ויפטפטו מעט בצומת הפיתפותים, ויפושו מעמל יומם, ולא יטרידו עצמם בלכלוכם של כלים וכיורים שבבתיהם, ולא יאכלו פת של ערבית בעגמימות נפש איש בפני עצמו. טוב להם שיצאו מעט בין הבריות ויטעמו ממטעמי הנחתומים דשם, ויריחו פת-בג ובגט ושאר טובין שנאפים בתנוריהם וניצלים על גחליהם.
בדק מאיר הסרגל בדקיו וראה בארנקו שטר ירוק של עשרים ושטר אדום של מאתיים. מצאם ראויים ליציאה זו והולמים חשקים שלו ושל אותה פלמונית בענייני אותם צלי ומאפה ונחה דעתו. אין לך כסעודה של נחת ושוטטות עיניים סביב והתבוננות בבריות וטיבן או בכל הנהגה אחרת שנוהגין, וביופיין, אין לך כמידה זו לתת מרגוע לאברי גופך.
וכי מאיר הסרגל, שהיה אדם של צורה, תוכו כברו, וברו אינו עניין של מה בכך, מורגל במעשים כאלה ? לא כי אלא באותו יום התאחר במלאכתו ומכיוון שראה ברכה ביומו עלו בהרהוריו צלי וצ'יפס סדורים בצלחת חיננית, מקושטים במיני ירק וסלט, זיתים ופילפלאות בצידן האחד ופיתות מהבילות בצידן השני, ומפית נקיה פרוסה תחתיהם, וכל שעליך לעשות הוא להסב אל שולחן ולהמתין כבן-מלכים שיוגשו לפניך. נמנו וגמרו וצירפו מעשה למחשבה.
באו אל מוכר אחד בצומת הפיתים והזמינו הזמנתם. התבקש ממונם. הוציא מאיר חריט של כספו והוציא אותו שטר אדום של מאתים. כבר הייתה רובה של דעתו בהבל חומן של פיתות, ומעייניו והרהוריו קבעו להם אותה שעה מקום בקצה אפו, וכמעט שהסתחרר מריח הפתות שנישאו לשולחנו בידי המלצר ולא דקדק במספרן של השטרות שהניח לו המוכר בדלפק או בצבען. אם היה נותן עיניו באותן שטרות מוצא היה שטר של עשרים ושטר של חמישים ותוהה היה על חסרונו של שטר של מאה. אלא שעה שעולים ריחות באפו של אדם עיתים אין תאים שסדורים לו בקודקודו פועלים כסדרן, ואם מעט עייף הוא וכל אותם סלטים וצלי ממתינים על שולחנו, חזקה עליו שאינו מבחין בצבען ומניינם של שטרות.
הסיעו עצמם ממקום הכספים ופנו לאגן הנטילה. משם לטבלת האוכל. ישבו בניחותא והחלו בכל אותם פטפוטים והשקפות של סביב וסחור. נתנו עיניהם בבריות הנכנסות ויוצאות ודנו את לבושם ואת מנהגיהם, בין אותם מנהגים שנוהגים עם ילדיהם וחבריהם, בין אותם מנהגים שנוהגים עם שאינם חבריהם, ובין אותם שנוהגים עם עצמן. אין לך מלאכות רבות החביבות על הבריות כמלאכת חיווי הדעת על פלוני זה ומנהגו, וצורתו של אלמוני זה. עניין הוא לשיחה, ממלא חלל האוויר בקולות ולכאורה הופך הוא את בעל הקול לחכם ומבין, ידען ובעל דיעה ואופי.
נתישבה דעתם. מתוך אותו ישוב דעת וכל דברי השיחה שקלחה החל פיזור דעתו של מאיר הסרגל מתכנס. ראה אדם שממשמש בין תאי ארנקו וסופר שטרותיו וחוזר ובודקם ומעיין בהם בדקדוק כמי שבודק אם של זייף הם. נזכר בארנקו שלו ובשטרותיו. משנזכר בהם החלו מחשבות של פיקפוק וחשש מתגנבות ובאות עקב בצד אגודל בראשו עד שלא עמד יותר בסקרנותו והוציא ארנקו מכיסו ובדק שטרותיו. חישב כל חישוביו ומצאו חסר מאה. מהיכן שלא התחיל חיפושיו והיכן שלא סיימם נותרו חשבונותיו חסרים שטר של מאה. עלה לו אותו פסוק :"איכה ירדוף אחד מאה?".
מיד קם וחזר אל דוכן הכספים אל אותו מוכר חביב בעל פימה וכרס שעדיין עמד באותו מעמד והרצה מעות ממקום למקום. סח לו כל חישוביו ובדקיו וחשדותיו ושטח לפניו צרת נפשו. הרים עליו המוכר גבה צהובה בפליאה ובחן פניו של מאיר בעיון מדוקדק וכפול. לאחר שלא מצא בפניו סימני הונאה פתח מגירת שטרותיו ומנאם ובדקם. חזר ומנאם ושוב חזר ובדקם. הראה לו למאיר הסרגל כל שטרותיו והם כולם של מאה וצבעם חום ורק שטר אחד אדום ישנו בין כל אלה ואינו יכול לזכור באיזה זמן הגיע לידיו ועל כל פנים מונח הוא בתחתית הערימה וחזקה עליו שמזה זמן מה הוא מונח שם ואולי אינו אותו השטר של מאיר הסרגל.
קפץ מאיר הסרגל באותו רגע וקרא "הוא הוא השטר שמסרתי בידך אך לפני כמה רגעים".
שוב התמיה עליו אותו מוכר מבטו כאחד המנסה לאמוד אדם שלפניו ואינו יודע אם תמהונות של זה מתוך התרגשותו או מתוך סכלותו או מתוך שניהם וממה שמאחוריהם היא באה. וכי איזה אדם יכול להכיר שטרותיו ? וכי סימן יש לו לזה בכל שטר שמכניס לכיסו ? וכי כ"כ מעטים הם השטרות הנכנסים לכיסיו, וכי כ"כ זמן ופנאי בידיו של מתמיה זה עד שעומד ובודק שטרות הנכנסים בכליו ומסמנם וזוכרם ?
אלא שניכרים דברי אמת, ואותו מוכר גמל החלטתו והטה דינו לזכות. נטל שטר של מאה והניח לפני מאיר-נחת-רוח. רווח לו למאיר הסרגל מאד והודה לאותו מוכר מכל הלב, חזר לחייך ושב לפטפוטיו.
יודע אני נפשם של אנשים מן הישוב שעדיין תוהים הם ומפקפקים על אותו שטר של מאה אם בדין הגיע לכיסו של מאיר –נחת-רוח או שמא בטעות או חס ושלום במרמה. מה עולה לו למאיר הסרגל ימים מעטים אחר אותו פטפוט ראשון? שוב קופץ עליו חישקו ומסיטו אל צומת הפיתים ושב הוא אל אותו בית ממכר ואל אותו מוכרן בעל אומן, שוא"ו שלו חלומה ומ"ם שלו סגולה. רצה להוסיף ולהכיר לו טובה ולהכפיל שכרו על יושרו מחד ועל ספיקו שדן בו לקולא של לקוח מאידך. לא מצאו לאותו מוכר שהיה לפנים ומצא שם מוכרן אחר, שערו שחור ופניו קשים משל הראשון. הזמין מה שהזמין ועלה חשבונו לעשרים שקלים. הוציא שטרותיו מכיסו ושלף מתוכם שטר סגול של חמישים והניחו אצל הדלפק. בתוך כך פנה אל המוכר שבשם ושח לו. תיבת הסעה שלי מצויה בצידו השני של רחוב ואף שם מוכרי פיתים רבים ואין טעמם משובח פחות מאלה שתחת ידיך. אלמלא יושרו של אותו מוכרן וטובה שרציתי להכיר לו סועד הייתי שם. החל שוטח כל אותו סיפור של מאתיים ומאה ומרבה על אותו מוכר שחרחר פרטים ופרטי פרטים. לבשו פניו של המוכר קמצוצי קמטים, מאותם של חוסר סבלנות מעורבת בצער עלאותו שטר של מאה שהלך ולא יחזור, ואותו מוכרן שהיה שלוחו והיה קל-דעת ונוח להתאנות על ידי סתמם של אנשים כגון זה שעומד עליו ומלהג בלי סוף.
זה מכבר נטל כספו של מאיר הסרגל והיה עסוק ראשו ורובו בבחינת סיפורו של הלה ובהפלגת דמיונו על הכסף שהלך. לבסוף, בהיסח הדעת, נטל מקופתו שני שטרות והושיטם למאיר, של עשרים למעלה ושל חמישים תחתיו, מכוסה מעט. מתוך שהיה טרוד בהרצאת דברים לא שם ליבו לשטרותיו ולא הבחין בטעות המוכר. כבר היה ארנקו של מאיר הסרגל מקופל, וכבר רצה להשיבו אל כיסו שעה שיצא מפתח שהיה בצידי הדלפק אדם אחד עב בשר ושיערו צהוב. הכיר בו מאיר הסרגל את מיטיבו ונהרו פניו. החל מזכירו מעין המאורעות שארעו להם ורצה לחזור ולהודות לו. הלה, אולי מחמת שבוש במעשיו הראשונים, אולי מחמת שלא זכרם עוד, מלמל דברי דחיה והלביש פניו ארשת כאילו אינו מבין. החליפו ביניהם מבטים אותו שאצל הקופה ואותו צהוב-שיער שאך זה יצא, זה כמו מתנצל וזה תמהה ומאשים. הניח אותם מאיר לנפשם והלך למקומו. בתוך כך נזכר שוב בארנקו ושטרותיו ועלה בליבו החשד. הוציאם ומנאם שוב וראה שטר חמישים בארנקו יתר על המידה. מיהר לחזור על עיקבותיו והניח לפני המוכר כספו.
אחר שעמד המוכר על טעותו חייך בכל פה ואמר : טוב היה לי לסמוך על דברי חכמים, שניכרים דברי אמת.
עדיין היה אוויל מרודך עומד ומקשיב לאותו שמספר סיפוריו וקורת רוח באה ועלתה בפניו. עד שאתה מצרף לי דברי לעז על חברות של תחבורה וחבורה ומוסיף עליהם כהנה וכהנה על העיתונים שומע אני ממך דברי אמת ואומן, וקטיגור שהיה בך לפנים, על לחמניות, עיתונים וטחינה, נעשה סניגור. אשריכם ישראל שריקנים שבכם ושיחת חולין שלהם כך היא.
