פרק 9 - שישה אנשים
פרק 9
שישה אנשים
פרק זה עוסק בקטע קצר ביותר, שתי שורות מתוך הקטע התלמודי הארוך העוסק בצדיקים בירושלים ובאותם אנשים הבאים לסמן במי לפגוע ועל מי לפסוח. בקטע זה נעסוק בששת האנשים שלפי פסוקי יחזקאל מגיעים לירושלים.
לכאורה העיסוק בשאלת זהותם של ששת האנשים המגיעים לירושלים הוא שאלת המשך לכל הפרק העוסק במידה הטובה הנהפכת למידה רעה, כעונש על שהצדיקים לא הוכיחו את הרשעים, למרות טענת הצדיקים שהרשעים לא מקשיבים. הדיון על עונשם של הצדיקים בא להוכיח את טענת ר' זירא כלפי ר' סימון שצריך להוכיח גם כשלא מקשיבים ומקבלים. זיהויים של ששת האנשים ע"י רב חיסדא הוא די מובן (למרות שיחזקאל לא סבר שזהותם חשובה).
אבל בעצם, אולי הוא לא מובן כ"כ. מה היה התלמוד חסר בלי דבריו של רב חיסדא? מדוע היה צורך לזהות את ששת האנשים, ועוד באופן כ"כ מוזר?
נראה שוב את לשון הפסוקים ולאחר מכן נראה איך למדה אותם הגמרא
(יחזקאל ט' 1-7):
(א) וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ:
(ב) וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת:
(ג) וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו:
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אלו אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:
(ה) וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ על אַל תָּחֹס עיניכם עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ:
(ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת:
(ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר:
ה' מראה ליחזקאל את הכניסה הצפונית לירושלים, כנראה ערב החורבן הראשון, ככל הנראה בסביבות שנת 600 לפני הספירה. בפסוק הראשון קורא ה' ליחזקאל בקול גדול ואומר לו כי 'קרבו פקודות העיר'.
לפי הפרשנים 'פקודות העיר' הם האנשים הממונים על כיבושה של ירושלים בידי הכשדים.
רד"ק יודע למנות את שמותיהם וטוען כי היו שמונה, אחד ממונה על השיבעה. מתוך השיבעה אחד מהם כותב ושישה משחיתים. הוא מסתמך על ירמיהו פרק לט:
(א) בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְכָל־ חֵילוֹ אֶל־יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ:
(ב) בְּעַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר:
(ג) וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ נֵרְגַל, שַׂר־אֶצֶר, סַמְגַּר־נְבוּ, שַׂר־סְכִים, רַב־ סָרִיס, נֵרְגַל, שַׂר־אֶצֶר, רַב־מָג, וְכָל־שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל:)
לפי פשט פסוק ב' ביחזקאל מדובר בשישה אנשים בלבד, ומתוכם אחד הוא הסופר, זה שכותב בדיו. הוא לא כותב משהו על קלף אלא משתמש בדיו לסמן את אנשי ירושלים. כל מי שיסומן ינצל ממוות. איש זה 'לבוש בדים' והוא עומד במרכזו של פרק י' (הפרק הבא ביחזקאל), שם הוא מדבר עם כבוד ה', נכנס מתחת הכרוב ליד האופנים שבמרכבה (למרות שהמילה מרכבה לא כתובה בפרק י', התיאור דומה מאד למעשה מרכבה). רוב הפרק הוא תיאור של אותה מרכבה, והאיש לבוש הבדים מקבל לחופניו אש מהכרוב ואז הוא יוצא ולא ברור לאן הוא הולך ומה הוא עושה אח"כ. המתאר תיאורים אלה הוא יחזקאל, ובפרק י"א הוא עובר לבית המקדש[1].
גם כאן כמו בפרקים אחרים, וכמו בפרטים אחרים בפרקנו, הגמרא זיהתה את ששת האנשים בצורה שונה מהכתוב, וגם נתנה להם תפקידים אחרים. נתמקד בששת האנשים.
ומאן נינהו ששה אנשים?
אמר רב חסדא: קצף, אף, וחימה
, ומשחית, ומשבר ומכלה.
בדרשת רב חיסדא. שלושה מתוך ששת האנשים הם תכונות של רוגז, שלושה אחרים הם תוצאות של שלושת תכונות הרוגז. גם הכעס הולך וגדל משלב לשלב, וגם החורבן שהוא זורע הולך ונהיה הרסני יותר. כלומר, אלה לא סתם שישה אנשים שאחד מהם מחזיק בכסת הדיו ומסמן את מה שמסמן בעוד חמשת האחרים הורגים ומכלים. לפי דרשת רב חיסדא אלה שלושה מיני רוגז ושלוש תוצאות הרסניות של אותו רוגז. אולי זה רוגזו של הקב"ה ותוצאותיו.
מעניין מה ראתה הגמרא להדגיש עניין זה ולהלביש את ששת האנשים מיחזקאל כפי שהלבישה?
לפי הגמרא הכל מתמקד ברוגז ובתוצאותיו, כאילו שזה המסר של הגמרא. האם יש כאן מימרה סתמית על הרוגז ותוצאותיו ושהוא זה שמחסל אותנו? או שאולי כולם הם תגובות של ה' למעשי אנשי ירושלים. שלושה שלבים של רוגז שמיימי, ושלושה שלבים מעשיים של ה' אותם מוליד הרוגז השמיימי המדובר.
כפי שאמרתי, לפי ר' חיסדא, מתוך ששת האנשים שלושה מגלמים תכונות הקשורות ברוגז, ושלושה מגלמים מעשים שהתכונות האלה מולידות. אבל הפסוק מיחזקאל מתאר שישה אנשים שחמישה מהם באים להכות ורק הראשון מחזיק בידו קסת סופר, והוא בלבד זה שמסמן. הוא מסמן את מי לא להכות. הכתוב לא מייחס להם תכונות ולא תוצאות של תכונות, לדמויות התנכיות אין שום רגשות, זהו פירוש תלמודי מכוון, שאומר דרשני. נעשתה פה מטמורפוזה מעניינת לדמותם של ששת האנשים. מה פשר שינוי דרשני זה? מדוע להתמקד ברוגז ובתוצאותיו? מדוע להלביש את ששת האנשים מיחזקאל בלבוש ספרותי שכזה?
בקטע הקודם, לו הקדשנו פרק נפרד, הפכה הגמרא את הכתוב בפרק ט' ביחזקאל בכמה מובנים. האיש שצריך לסמן את האנשים הסובלים נדרש לסמן את אלה שצריכים לקבל עונש, ובתוך האנשים שצריכים לקבל עונש מובלט חלקם של הצדיקים המושלמים, ובסופו של דבר גזר דין טוב מתהפך ונהיה גזר דין מות בגלל שהצדיקים לא הוכיחו את הרשעים, מתוך תואנה שהם אינם מקשיבים להם.
אם כן, אפשר לומר שהפיכת שישה אנשים הבאים לירושלים לסמן את הסובלים ולהכות את השאר, הפיכתם לתכונות וזיהויים ע"י רב חיסדא כרוגז אלוהי והרס יש לה איזה משמעות בעיני העורך התלמודי, ואולי אותו רוגז אלוהי ותוצאותיו קשורים לצדיקים המנסים להיות נייטרליים ולא להוכיח את הרשעים, מתוך תקווה שיצילו את נפשם.
גם בעניין הזה נכנסנו למחוזות הספקולציה ורב הסתום על הנגלה. מצד אחד הגמרא מבליטה את הצדיקים האחראים על מעשי הרשעים, היא מבליטה את העובדה שצדיקים אלה מושלמים מבחינה פורמלית ובכל זאת הם אלה שנהרגים ראשונים. הגמרא מפרשת זאת כסוג של עונש.
מצד שני בא רב חיסדא, ובלי שום סיבה נראית לעין הוא מבליט את הקצף והאף והחימה ואת התוצאות הקטסטרופליות של אותו רוגז של שליחיו של הקב"ה.
המעבר מפשט פסוקי יחזקאל המדבר על סימון הסובלים ועל ענישה כללית של כל הציבור בירושלים, ע"י שישה אנשים אלמוניים, לסימון והבלטה של הצדיקים והבלטה של קצף וחימה מיוחדים בקיצוניותם מעוררת את השאלה מדוע? מדוע רב חיסדא דורש כך?
האם רב חיסדא מגיב בדרשתו למשהו שראה מול עיניו, או שמע? האם ראה ציבור של צדיקים שנענש באופן קיצוני, ציבור שבמשך שנים נחתו עליו מכות שכל אחת קשה מקודמתה, למרות שנראה היה שהם מקיימים את התורה כולה מאלף ועד תיו? האם רב חיסדא מגיב לשואה היסטורית ששימשה ובאה על אנשים שהכיר? האם חיפש צידוק לשואה כזו? האם ניסה לספק הסבר אלוהי שיצדיק חיסול המוני של אנשי תורה ומצוות? האם העלה בדעתו את הנפוטיזם והורשת המשרות הבכירות כסיבה לכך?
רב חיסדא חי בסורה בין השנים 217-309. את תורתו למד הן מהאמורא רב והן משמואל ותלמידיהם. מתלמידיו המפורסמים היו רבי זירא ורבא, שני חכמים שלמדו גם בישיבת פומבדיתא. רב חיסדא היה ידוע בפלפולו והיה תלמיד חבר של רב הונא, ואני מציין זאת כי פומבדיתא בלטה בפילפולה.
בתקופתו, בשנת 258-259 נחרבה נהרדע ע"י פפא בר נצר (אודינט נזרוס) שליט תדמור, שניצל תקופת חולשה באימפריה הרומית וניסה להרחיב את שלטונו לכיוון בבל. נהרדע היתה מרכז תורני גדול ובו חכמים רבים בהם שמואל ואביו של שמואל, שנפטרו הרבה לפני חורבנה הסופי. רב נחמן חי ושלט בנהרדע באותה תקופה ובנותיו נשבו כנראה באותו ארוע, בדומה למה שקרה לבנותיו של שמואל.[2]
שאלתי את עצמי: האם יתכן שהרוגז עליו מדבר רב חיסדא, הריגת קהל הצדיקים באף וחימה, ההשחתה, השבירה והכליון, הם בבואה למאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בנהרדע באותן שלושים שנים? האם יתכן שבצורה מוסווית מעלה רב חיסדא בדרשתו שאלות הדומות לשאלות שנשאלו אחרי השואה?
השאלות הן: "איך אלוהים איפשר את השואה?", "איך יתכן שצדיקים גמורים מתו?", "איך יתכן שקהילות שלמות נחרבו?", "איך יתכן שהצדיקים מתו ראשונים?" בגלל הקושי שמעוררות שאלות אלה היה צריך להסוות אותן. אולי גם מפאת כבודם של החכמים שנספו באותם מאורעות.
יתכן שלפנינו רמזים מוסווים לתהיות קיומיות שצצו אצל חכמי הדור השלישי והרביעי בבבל בעקבות חורבן נהרדע ע"י התדמורים. יתכן שצצו אצלם שאלות הקשורות לחיסולה של קהילת הצדיקים בנהרדע. יתכן שמישהו כאן, בסוף המאה השלישית, ואולי במאות שאח"כ, ניסה לתת תשובה אפשרית למציאות ההיסטורית המרה ההיא. אולי ניסו להסביר כי צדיקי נהרדע הומתו בפרץ אלוהי זה של אף וחימה, כי לא מיחו ברשעים שבעירם, כי חשבו שיוכלו לשבת על הגדר ולהציל את נפשם.
יתכנו לפחות שתי אפשרויות להסביר את הימצאותם של דברי רב חיסדא כאן.
או שרב חיסדא אמר את פרשנותו לששת האנשים בתקופה שאחרי חורבן נהרדע (אם נניח שיש בכלל קשר בין הדברים), ופרשנות זו עברה אח"כ במסורת כלשהי עד שהגיע לעורכי התלמוד שהכניסו אותה לשרשרת הסוגיות שבמשנה אחרונה בפרק חמישי במסכת שבת, דבר שהתאים מאד למסר אותו רצו להעביר.
או שהעורך המאוחר משתמש בשמו של רב חיסדא באופן טיפולוגי כלשהו.
בין כך ובין כך, התיאוריה על תדמור וחורבנה של נהרדע היא ספקולציה מרחיקת לכת, וגם אם היא מספקת הסבר כלשהו לפרשנות המוזרה של רב חיסדא לפסוקי יחזקאל, היא עדיין צריכה הרבה יותר ביסוס וצריך להזהר איתה. המקורות על חורבן נהרדע והפשיטות התדמוריות על איזורי הספר של הממלכה הסאסנית, ונהרדעא בתוכם, די מועטים (לפי האינטרנט).
לאור הספקולציה האחרונה שהעלנו כאן, מבצבץ ועולה שמם של האמוראים שמואל ורב נחמן, הקשורים בנהרדע, ושבנותיהם נשבו באותם ארועים. באחד האתרים באינטרנט ראיתי תיארוך לקיחת בנותיו של שמואל בשבי לשנת 219, 30 שנה לפני חורבנה של נהרדע. שמואל מוזכר בסיפור עם רב יהודה והאישה הצווחת (פרק 6), שמואל מוזכר גם בפרק הבא ובשמו מובאת אחת השיטות להסברת האות תיו (כאות, או במשמעות של סימן). מכל האפשרויות בחרה הגמרא את שיטת שמואל 'תיו-תמה זכות אבות' ואותה הלכה ופיתחה למאמר ארוך ומורכב בפני עצמו, בעוד שהשיטות האחרות המסבירות למה דווקא 'תיו' לא זוכות לשום התייחסות או הרחבה. בירושלמי המקביל שיטת שמואל שונה, מה שמעלה את האפשרות שהבבלי 'הלביש' על שמו של שמואל שיטה המתאימה למסר שרצה להעביר. שמואל מוזכר גם בקטעים נוספים בהמשך, בפרשת חטאיו של דוד, ובהשלכות שיש לחטאי שלמה. (מעניין, רוב הציטוטים בקטעי 'כל האומר' הם מספר שמואל, והאמורא המביא את דברי רבי יונתן הוא רבי שמואל בר נחמני...). רב נחמן שהיה נשוי לילתא ביתו של ראש הגולה, והיה מקושר היטב לבית ראש הגולה, גם הוא מוזכר בשרשרת הסוגיות שלפנינו באופן מעט ביקורתי בקטע ההלכתי וגם בית ראש הגולה מוזכרים פעמים רבות.
האם יש כאן יד המכוונת את הדברים ובחרה את שמואל ורב נחמן תוך רמיזה לישיבת נהרדע? האם אזכורו של רב נחמן רומז למשהו, או שאלו סתם דמיונות שאין להם שום בסיס? תחושתה בטן שלנו היא שהתשובה היא כן, זה אפשרי. הוכחות אין.
סיכום הפרק:
הצבענו על ההבדל הגדול שבין מה שכתוב בספר יחזקאל לגבי ששת האנשים הבאים לירושלים, לבין האפיונים שנתן להם רב חיסדא.
בספר יחזקאל מדובר על שישה אנשים, אחד מהם לבוש בדים ובידו קסת סופר, הוא מצטוה לסמן את הסובלים. יתר החמישה מצטוים להכות את כל אלה שהוא לא סימן.אפילו הגמרא לט טענה שמדובר במשהו אחר חוץ מאנשים. הגמרא טענה שהסימון שונה, והדגישה שהצדיקים מסומנים באותו סימו של הרשעים ודינם כליה.
רב חיסדא לוקח אותנו למחוזות האף החימה והרוגז ושלושת התוצאות הפאטליות שלהן, הכליה, השבר וההשחתה.
הפער בין שתי התמונות שמציירים התנ"ך והגמרא לעומת הציור השלישי שמצייר רב חיסדא גדול ומעורר שאלה אחת במיוחד: מדוע רב חיסדא הולך בדרך פרשנית זו?
הצענו פרשנות היסטורית מרחיקת לכת המגשרת על הפער שהצבענו עליו, אך סייגנו שאין לה על מה להתבסס, מעבר לעובדה שהיא אפשרית.
בפרק הבא נבחן את המשמעויות השונות שנותנים חכמים למילה 'תיו', ואת ההשלכות שיש לכך.
[1] אני חייב להגיד שבאופן אישי מאד מעניין אותי האם מדובר באדם רגיל או במישהו שרק נראה 'איש' אבל הוא יצור אחר? אפילו כשמדובר בסוג של חזיון שראה יחזקאל, עדיין השאלות האלה מעניינות מאד. המילה 'איש' במקרא מצביעה תמיד על אישיות חזקה, על חוזקות, על משהו מודגש באופי ובתכונות. איזה מין יצור היה אותו איש, ובמה התבדלה אישיותו? האם היו לו רגשות. אם היה אדם רגיל, מה חש כשהיה כ"כ סמוך לאותה מרכבה וקיבל מהכרוב אש? אם היה כרוב, משמע שהאיש היה אדם רגיל. האם כך? לא נעסוק בשאלות אלה כאן, אבל בגלל אופיו העממי של הספר שלי, ראיתי לנכון לשתף את הקורא במחשבותי. בסופו של דבר, בל נשכח שמדובר בחזיון בלבד.
