פרק 8 - צדיקים מושלמים, לא משהו.
פרק 8
מידה טובה ומידה רעה
דאמר רבי אחא ברבי חנינא:
מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה,
דכתיב: "ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים
הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו' ".
אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל:
לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה.
ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.
אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו?
אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?
והיינו דכתיב: "זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו
אל תגשו וממקדשי תחלו"
וכתיב: "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית".
תני רב יוסף[1]: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי - אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה
מאלף ועד תיו.
ומיד: "והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו
בידו ואיש אחד בתוכם לבש הבדים וקסת הספר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח
הנחשת".
מזבח הנחשת מי הוה?
אמר להו הקדוש ברוך הוא: התחילו ממקום שאומרים שירה לפני.
כהמשך לקטע הקודם, סיפור השליחות שמטיל רבי זירא על רבי סימון, מסיימת הגמרא בהוכחה מדברי רבי אחא ברבי חנינא[2] לכך שצריך למחות ולהוכיח גם כשאין המחאה או התוכחה מתקבלות.
לפני שאתייחס לעצם הדברים, חשוב להעיר. מבדיקת גרסאות שבדקתי מצאתי כי שלוש גרסאות (כתבי יד או דפוסים? מאיזה שנים? מה המקור שממנו העתקתי גרסאות אלה?), סוברות את הגרסה: "אמר רבי חנינא" ונציה, איטליה, t-s-f2(1) 205.. ואילו גרסת וילנא גורסת "כי הא דאמר..."
יש לבדוק גרסאות, כי להבדל קטן זה יש משמעות. האם מדובר כאן בהוכחה או במאמר העומד בפני עצמו? מבחינת ההקשר אפשר בהחלט לומר כי לפנינו הוכחה. הקטע הבא והקטע שלפניו מצביעים על אותו עיקרון, שהחכמים צריכים להוכיח גם במקום שאין מקבלים את התוכחה.
לגופו של עניין.
הקטע שבו נעסוק בפרק זה רובו כתוב עברית ועניינו הוא תוכחה שאינה נשמעת. תוכחה זו, על שלוחותיה, העוסקות בתיו ובמשמעותו ובזמן המדוייק שבו תמה זכות אבות, מתחילה בדף נ"ה ע"א שורה 13 ומסתיימת בשורה 52. כמעט עמוד שלם מתוך חמישה מקדישה הגמרא לעניין שבהתחלה לא נראה לנו מרכזי כ"כ בדפים אלה. מסתבר שאין זה כך, מסתבר שעניין זה מרכזי דיו עד שהעורך התלמודי מקדיש לו כמעט חמישית מהדפים שהוא מקדיש לכל שרשרת הסוגיות.
לנו לא נותר אלא לשאול מה יש בקטע זה שגורם לו להיות מרכזי כ"כ?
ועוד נשאל, האם האנשים הנאנחים והנאנקים הם אותם אנשים? או שהנאנחים הם סוג של מגלגלי עיניים (ואנחתם היא סוג של הצגה) או סוג של נאנחים אמיתיים, והנאנקים הם אלו שממש סובלים מיד הרשעים? (או שיש כאן ביטויי ספרותי, הכפלת התיאור במילים שונות רק לצורך הדגשה?)
אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו
בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.
כלומר, לפי הדרשה, על הצדיקים תיו דיו ועל הרשעים תיו של דם, ועל הנאנחים ונאנקים לא מותווה שום סימן!
ננסה לדייק ולבדוק מה כתוב ביחזקאל, ואיך דרש רבי אחא ברבי חנינא את פסוקי ספר יחזקאל פרק ט'. הפסוקים הרלוונטיים מבחינתנו הם (יחזקאל ט' א'-י"א):
(א) וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ:
(ב) וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ
וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת:
(ג) וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ
הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: ס
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אלו אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים
הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:
(ה) וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ על אַל תָּחֹס עיניכם עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ:
(ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ
וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת:
(ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר:
(ח) וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְקֹוִק הֲמַשְׁחִית אַתָּה
אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם:
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה
מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב יְקֹוָק אֶת הָאָרֶץ וְאֵין יְקֹוָק רֹאֶה:
(י) וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי:
(יא) וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כאשר כְּכֹל
אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:
(גם בפרק י' ממשיך האיש לבוש הבדים לשחק תפקיד מרכזי, אבל זה לא קשור לכאן).
פסוק א' הוא קריאת פתיחה.
בפסוק ב' באים שישה אנשים, כל אחד מחזיק בידו כלי שאיתו הוא רוצה לנפץ משהו בעיר. מתוך אותם שישה אנשים איש אחד לבוש בדים (ומה האחרים לבשו? איזה חשיבות יש ללבוש הבדים?) ובמותניו קסת הסופר. אותו איש מיוחד, בנוסף על כלי מפצו מחזיק במתניו קסת סופר (כך לפי הפשט). כל השישה מגיעים אל מזבח הנחושת, הנמצא מחוץ להיכל, סמוך לפתח ההיכל.
בפסוק ג' מתגלה ה' באזור מפתן בית המקדש (סמוך למקום שבו עמדו ששת האנשים, שהרי הם עמדו ליד מזבח הנחושת, ומזבח הנחושת היה ליד פתח/מפתן הבית). ה' קורא אל האיש הלבוש בדים, אותו אחד שהייתה במתניו קסת הסופר.
בפסוק ד' הקב"ה מצוה אותו לעבור בתוך ירושלים ולסמן תיו על מצח האנשים הנאנחים ונאנקים. כפי שציינתי לא ברור אם זה אנשים שהם נאנחים ונאנקים או שזה אנשים שאו שהם נאנחים או נאנקים, בכל מקרה האיש לבוש הבדים צריך להתוות תיו על מצחם. האם תיו הוא מילה מקבילה ל'סימן' או שהכוונה לאות תי"ו? בכל אופן האיש נדרש לסמן על מצחם של אותם אנשים סימן כלשהו.
בפסוקים ה'-ו' מצווה ה' את חמשת האנשים הנותרים (הנרמזים במילה 'ואלה'), כי יעברו אחרי האיש שמסמן ויכו כל מי שאינו מסומן, זקן, בחור, בתולה, טף ונשים, לא לרחם על אף אחד. היחידים שאותם הוא מצווה לא להכות הם אותם שמצחם סומן ע"י האיש, אותם שנצפו קודם כנאנחים ונאנקים. ה' מצווה להתחיל מאזור המקדש. חמשת המכים מתחילים להכות ותחילה הם פוגעים באנשים הזקנים שבפתח הבית (=בית המקדש).
מפסוק ז' ועד סוף הפרק מנסה יחזקאל להבין מדוע ה' מחסל את כל אנשי ירושלים. לבסוף אומר האיש לבוש הבגדים לה' כי עשה ככל אשר אמר לו.
נסכם את מה שכתוב בטקסט התנכי: באים שישה אנשים מהשער הצפוני של ירושלים. לאחד מהם קסת דיו והוא נדרש לסמן תיו על מצחות האנשים הסובלים בירושלים. שאר החמישה מצווים להכות את כל שאר האנשים שבירושלים, כלומר, כל מי שלא סומן בתיו של האיש הראשון אינו מהסובלים אלא מאלה שצריכים להיענש, ככל הנראה מאלה שגורמים לסבל. (למה מענישים גם את הטף לא ברור לי, אולי זה קשור לאיזה עניין של בנים ואבותם).
מה קורה בדרשת רבי אחא ברבי חנינא?
- רבי אחא מזהה את ששת האנשים, שלושה מהם כתכונוהת, ושלושה נוספים כתוצאה של התכונות הנ"ל. יש להבין מה פשר עניין זה. אולי האנשים המשחיתים, שחז"ל ראו בהם סמל למה שמכה אותנו בחיים, זה תכונות שאנחנו מאמצים לעצמינו והתוצאות שלהם.
-האיש לבוש המדים מקבל זיהוי ושם. הוא מלאך, ושמו גבריאל. (האם הוא אחד מהתכונות או שהוא שייךלתוצאות?)
רבי אחא גם יודע על דיאלוג שהתנהל בין המלאך גבריאל והקב"ה, הוא גם יודע מה נאמר באותו דיאלוג. (איננו תמימים לחשוב שהגמרא מספרת לנו עובדות סתמיות, ברור שיש כאן לבוש ציורי-ספרותי לרעיון מסוים).
-רבי אחא ברבי חנינא מחדש בדרשתו שיש שני סוגים של תיו, אחד של דיו ואחד של דם.
-את תיו הדיו נדרש המלאך לרשום על מצחות הצדיקים , כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ואת תיו הדם לרשום על מצחות הרשעים, כדי שכן ישלטו בהם מלאכי חבלה.
חידושו של רבי אחא משנה לגמרי את תוכן פסוקי יחזקאל והוא מורכב משני יסודות:
1. התיו מותווה על מצחות כל האנשים שאינם בכלל "הנאנחים והנאנקים". בניגוד לפסוק ד' ביחזקאל שבו מצטווה האיש לסמן דווקא את הנאנחים והנאנקים, בדרשה התלמודית מצטווה האיש לסמן את כל השאר, את אלה שלא סובלים.
2. יש שני סוגים של תיו, דיו לצדיקים, דם לרשעים. בתוך קבוצת הלא-סובלים מזהה רבי אחא שתי קבוצות, צדיקים ורשעים, שבהווא-אמינא דינם שונה והפוך, אלה לחיים ואלה למיתה.
בפסוקי יחזקאל אין שום אבחנה בין שתי תת-קבוצות, בקבוצת הלא-סובלים.
נשאלת השאלה מדוע נזקק הדרשן לשני סוגי תיו, ומדוע בדרשתו הוא מסמן דווקא את אלה שלא סובלים, ואת הסובלים כלל לא מסמנים?
התשובה היא: הוא זקוק לכל זה לשם המחשת הרעיון, אותו הוא רוצה לדחות ולקעקע. עצם הסימון של קבוצת הלא-סובלים אומר שבקבוצה זו הוא רוצה להתמקד, את שורות הגמרא הוא רוצה להקדיש לקבוצה זו, ודווקא בגלל שיש בה גם צדיקים וגם רשעים. לכאורה היה צריך להיות לצדיקים דין שונה מהרשעים, למעשה דין אחד לכולם, גם לאלה שגרמו במישרין לעוול, וגם לאלה שחשבו שאפשר לשבת על הגדר ולא להתערב ולא למחות, וזה המסר המרכזי.
התוויית התיו כמוה כסוג של הדגשה. במקור ביחזקאל, נדרש האיש לסמן, ואולי להדגיש, רק את הקורבנות (שינצלו). רבי אחא ברבי חנינא אומר: עלינו להדגיש דווקא את הקבוצה השניה, זו שגורמת את הרע. אבל לא רק את הגורמים במישרין, אלא גם את האנשים המאפשרים את העוולות האלה. באחרונים הגמרא מתמקדת, באלה שמאפשרים לרשעים להמשיך ולהרשיע ולא אומרים כלום, ולא מוחים.
בסופה של דרשת רבי רבי אחא ברבי חנינא מתברר כי הוא קושר את הצדיקים והרשעים בגורל אחד, באחריות אחת, משמע, גורלם של הצדיקים השתנה לרעה, גם הצדיקים בצד הרע, ורק הנאנקים בצד הטוב. יש כאן שינוי כיוון מסוים והסטה (סיפרותית) של כובד המשקל מהקורבן אל הגורם שמאפשר לרשע לגרום את העוול. רבי חנינא רומז כי מה שחשוב הוא לא רק הקורבן שסובל ולא הרשע הסטנדרטי שגורם בצורה ישירה לעוול, חשוב לראות ולהבליט גורם שלישי המאפשר לכל זה לקרות. גורם זה חשב שיוכל לשבת על הגדר ולהיות צדיק פאסיבי, רבי חנינא אומר שאין דבר כזה, בעניין זה אין חפים מפשע, כל מי שנשאר פאסיבי יסומן ויקבל עונש בדיוק כמו הרשעים. באותו גורם שלישי הגמרא מתמקדת לכל אורך הדרך וגם כאן.
נדמה לי שגורם שלישי זה הוא הנושא המרכזי של שניים וחצי דפים אלה בגמרא!
הייתי רוצה להוסיף על מה שכבר אמרתי רעיון נוסף הקשור בסימון הצדיקים עם הרשעים.
לפי יחזקאל, למה בכלל מסמנים את העשוקים והנאנחים? כדי שלא יכו אותם חמשת האנשים.
לפי כל השיטות בגמרא המזהות את משמעות התיו, את הסובלים והנאנחים לא סימנו כלל בדרשת רבי אחא, רק את הרשעים והצדיקים. מה פשר הסימון לפי הגמרא, מדוע היה חשוב לדרשן התלמודי להדגיש שדווקא את האשמים יש לסמן ולא את הסובלים?
אני מעלה השערה, הסימון שהוא משהו חיצוני, הוא סמל לכל החיצוני השיקרי, לכל הסטיגמות שאותם רוצה הנביא (וגם רבי אחא) לשבור. גם מי שמוטבעת בו סטיגמה של צדיק והוא מסומן מבחינה חיצונית בסימן "הנכון", גם הוא אחראי לעוולות וגם הוא ילקה. דומני שהעורך התלמודי מנסה לפי דרכו להדגיש כי סימון חיצוני, סממנים חיצוניים, אינם ערובה לצדיקות של אמת. לא בעוול ובאדם הסובל יש להתמקד, יש להתמקד בגורמים שמאפשרים לזה לקרות, גם אם יש להם 'סימנים' של צדיקים (מאד מזכיר את האגמון המכופף ראשו בכניעה חיצונית מזויפת, המוזכר בקטע התלמודי ההלכתי).
כאן אנו חוזרים אל דברי רבי זירא לרבי סימון. בדרשת רבי אחא קורה דבר מפתיע. מידת הדין מתערבת במערכת הורדת הפקודות של הקב"ה ויוצאת חוצץ כנגד הצו האלוהי למלאך גבריאל. היא מצביעה על השוויון המוחלט שקיים בין הרשעים והצדיקים מבחינת אחריותם לעוולות המתרחשות בירושלים.
עצם העובדה שהרשעים לא מקשיבים למחאות הצדיקים אינה פוטרת את הצדיקים מלהשמיע את קולם. ומכיוון שבחרו להפסיק ולמחות, הרי הם שותפים מלאים לכל העוולות שעושים הרשעים.
בפשט הכתוב שתי קבוצות- הנאנחים והרשעים, בדרשת האמורא רבי אחא יש סברה ראשונית כי קיימות שלוש קבוצות- הנאנחים, הרשעים והצדיקים שאינם מעורבים אלא יושבים על הגדר. רבי אחא בא ואומר: לא! אל תתבלבלו ואל תנסו לבלבל אחרים, יש כאן בדיוק שתי קבוצות, והצדיקים, מה לעשות, אינם בקבוצה הטובה!
שהרי בסופו של דבר, שורה תחתונה- מידת הדין מנצחת את הקב"ה בויכוח!
למרות שמסמנים את הצדיקים בתיו של דיו, גורל הצדיקים מתהפך, וזה מה שרצה רבי זירא להוכיח (או העורך התלמודי בשם שיטתו של רבי זירא).
הענישה מתחילה, לפי הוראת הקב"ה עצמו, מהמקדש, מהזקנים בפסוק 7 (אותם זקנים שהוזכרו קודם בנשימה אחת עם השרים, בדרשה אחרת של רבי חנינא).
דרשתו של רב יוסף מסיימת את החלק הראשון של קטע ארוך זה וקובעת: אלה בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו ("מושלמים", 'צדיקים', כבר אמרנו?), אלה אנשים שאמרו שירה במקדש (רמז ללוויים?, רמז לצביעות של יפי נפש מסוימים האומרים שירה במקדש ואינם נוקפים אצבע אפילו למחות כנגד הרשעים), למרות המשרות הרמות שהם נושאים ולמרות תפקידיהם תיתכן מציאות שמעמדם הסופי זהה למעמד הרשעים והם יענשו. מדוע? כי היה להם למחות ולא מיחו, ואע"פ שלא היו מקבלים מהם את המחאה.
מה הוא העניין של אמירת שירה? מדוע מתחילים להכות דווקא מאלה שאומרים שירה?
אולי ההכרזה שתמה זכות אבות, לה הקדשתי פרק ארוך בהמשך, היא כנגד הלוויים? אולי נגד כיתות צדוקיות שהיו מבני לוי? אולי נגד כיתות אחרות שהתבדלו ורצו לשבת על הגדר ולומר: 'אני את נפשי הצלתי'. העורך התלמודי בא ואומר: רק התערבבות בציבור הרחב, רק תוכחה של צדיקים כלפי רשעים, רק תקשורת הדדית, הם הדרך הנכונה. כל דרך אחרת שמהותה התבדלות, "שירה לפני ה' בהיכלו", התבדלות משפחתית יחסנית תוך ניתוק מהמון העם, אינה דרך נכונה.
[1] ממתי לרב יוסף יש שונה משניות? ח. אלבק במבוא לתלמודים, דביר, ת"א תשמ"ז, ע' 292 למעלה מעיר כי רב יוסף סידר ברייתות והובאו בבבלי בלשון שלפנינו, מהן הרבה באגדה. בהערה 247 הוא מפנה לסיפרו "מחקרים בברייתא ותוספתא" עמ' 77.
[2] מעניין לבדוק אם הוא קשור לאמורא המפורסם רבי חנינא (בר חמא), המוזכר כמה פעמים בשרשרת הסוגיות שבה אני עוסק. רבי אחא ברבי חנינא תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. מושבו היה בדרום (חולין קל"ב ע"ב). תלמידו של ר' אסי (סנהדרין מ"ב ע"א) ושל רבי אבהו (יבמות ס"ה ע"ב). ר' לוי מסר בשמו (ירו', ברכות פ"ב ה"ד), וכן ר"ז (פסחים נ"א ע"א). על דבריו התבססו אמוראי בבל: "והאמר ר' אחא בר חנינא" (חולין קל"ב ע"ב: עירובין ס"ד ע"א). היה עני מרוד (שבת קי"ד ע"א). כנראה לא היה בנו של רבי חנינא בר חמא.
