פרק 7 - לא נעים... זונות.

פרק 7 - רשב"י והזונות, והנשים

חשוב להדגיש כבר בהתחלה. דמותו של רשב"י בדברי אגדה זו, היא לעניות דעתנו, דמות טיפולוגית. זו דמות שאינה משקפת היסטורית את מה שהיה ר' שמעון בר יוחאי, התנא הצדיק. הדמות הספרותית באגדה זו, לקחה מרשב"י האמיתי את שקידתו בתורה והלכה איתה כיברת דרך ספרותית כדי להמחיש מה עלול לקרות אם הולכים למקום קיצוני מידי. יתכן שרשב"י לא אהב בלשון המעטה את הרומאים, הטיף נגדם ונאלץ לברוח לתקופה מסוימת מפניהם עד יעבור זעם. אבל כל שלושת האנשים שהרג, האיכרים ששרף, הביטול של אשתו וביטויים נוספים שקשה לעכל אותם, לדעתנו לא היו במציאות והם אינם אלא ביטוי ספרותי של רעיון כלשהו. במאמר זה נדון רק בנקודה שמצויינת בכותרת.

פעמיים מוזכרות בסיפור זה הזונות, בהתחלה ובסוף. באמצע מוזכרת גם אשתו של רשב"י. נראה מה תפקידם.
בשורה 70 מגיב רשב"י לדברי הסבא שהיה בחבורה שהחליטה איזה מקום טמא ואיזה טהור, ועל סמך זה לטהר מקומות שהם ספק טמאים. רשב"י משתמש בקל וחומר.
     - אמר לו: אילמלי (לא) היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו - יפה אתה אומר.    
- עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל
שכן?
     - יהב ביה עיניה, ונח נפשיה.

רשב"י אומר שאם הזקן לא היה בחבורה שהחליטה מה טמא ומה טהור, הייתה לו הזכות להגיד ההיפך ממה שרשב"י ושאר המתדיינים שם פסקו.
גם אם הוא היה איתם, אבל היה סובר אחרת מרוב החבורה, והיה מביע את דעתו ההפוכה, עדין היתה לו זכות לבוא אחרי הכל ולהגיד שלדעתו רשב"י טעה.
אבל להשתתף בדיונים, ולא להביע שום התנגדות לדעת הרוב. אולי אפילו גרוע מזה, יש בידך מסורת ואתה אינך משתף בה את כל חבורת הפוסקים המנסה לברר את הדין לגבי ספק זה, ואחרי שהדיון נגמר אתה בא ואומר שהפסק יסודו בטעות? זה לא!

לא נכנס כעת לדיון עליו מדבר רשב"י, שבו דנו האם לטהר או לטמא כל נקודה. לא נדון כאן מה טיב הראיה מריב"ז? מה הקשר בין ריב"ז שחי לכל המאוחר אחרי המרד הגדול, לבין התקופה שאחרי השמד של מרד בר כוכבא, לפחות 60 שנה אח"כ ואולי יותר? לא נכנס לתשובת הסבא ולמעשה שעשה רשב"י בעקבות תשובת הסבא, ולקשר ביניהן. יתכן שגם בזה יש ביטוי לאנכרוניזם של ר' שמעון, לסוג של ניתוק ממימדי הזמן והסביבה. לכך נקדיש פרקים נפרדים. כאן נתמקד בתגובתו של רשב"י להערת הסבא לאחר שציין איזה מקומות טהורים, לפי בדיקת קשיות האדמה.
מסתבר שבדיקה זו, שתאמה לכל הידע התיאורטי של רשב"י, לא תאמה את המציאות והמסורת. אבל זה לא מבלבל את רשב"י והוא נתפס לצד הרשמי של הערת הסבא. האם רשב"י לא הבין את הסבא שהשתתף בדיון? האם שמע ולא קיבל את דבריו? במ בדיוק התבטאה השתתפותו של הסבא באותו דיון, הרי רשב"י מציין אח"כ שהסבא 'נמנה עמהם'?

כדי להמחיש את התנגדותו, משווה רשב"י בין תלמידי חכמים וזונות.
אם זונות, העוסקות במקצוע בזוי ביותר, עוזרות ומקשטות אחת את השניה, קל וחומר שתלמידי חכמים צריכים לעזור אחד לשני. וכמו שמסביר הר"ן:
(חידושי הר"ן (מיוחס לו) מסכת שבת דף לד עמוד א) - יאמרו זונות מפרכסות זו את זו. פי' שכל אחת מתקנת שער חברתה להיות נאה על בועלה ומשבחת אותה וכל שכן תלמידי חכמים שיש להם לשבח זה את זה ולא כמו אתה שמספר בגנותי שטהרתי בית הקברות:

ואתה, הזקן לא עזרת לנו, לכן אני הורג אותך.
מהותו של השימוש בזונות הוא 'שמא אנשים ישוו בין ת"ח והזונות, ויגידו שהזונות עדיפות'. נשים לב מה מהות הטיעון של רשב"י כלפי הזקן. זהו טיעון 'מה יגידו'. כל מה שמפריע לרשב"י שה מה יגידו? ומה עם האמת? למעשה אפילו רשב"י מודה, שאם לא הייתה בעיה של 'מה יגידו', יתכן שהיה חוזר בו ממה שפסק, כי כנראה הסבא צודק! יש כאן טיעון פורמלי, מנהלתי, מן הגרועים שניתן לטעון.
הזקן, הוא כנראה צודק, אבל משום מה חושב רשב"י שהזקו היה צריך 'לפרכס' את רשב"י ולתמוך בפסיקתו, בין השאר מפני 'מה יגידו'.
יש כאן מאבק בין הפורמליות והאמת. הפורמליות בצד אחד, והאמת בצד שני. הפורמליות הורגת את האמת, אבל מה נכון? מה אמיתי? האמת של הזקן!

לשיפוטו של רשב"י ולעובדה שהאמת נמצאת כנראה אצל הזקן, ולא אצל רשב"י יש כמה משמעויות מעניינות מאד.

המשמעות הראשונה היא, שרשב"י טעה. אפשר לשאול: אז מה? מי לא טועה? אלא שכאן מדובר במשהו אחר. רשב"י, שהיה סגור 13 שנה במערה, ללא עול פרנסה, ללא צער גידול ילדים, ללא עול של נשיאה בטורח הציבור, ללא מיסים וללא בעיות של בלאי רגיל שיש לכל אחד בבגדיו, נעליו, חפציו, הוא שלמד רק תורה ואפילו לתפילה פינה את המינימום הנדרש, היה אמור להיות מומחה מספר אחד בתורה. והוא טעה.

היבט נוסף, רשב"י ששלל את הגשרים והשווקים והמרחצאות כי היה מעורב בהן אינטרס אנוכי של הרומאים, ניסה לתקן משהו... ונכשל. אחרי כ"כ הרבה שנים במערה הוא אינו מסוגל לתקן כלום כמו שצריך, הוא מנותק מהמציאות, הוא אינו בקי במסורות שעברו מריב"ז ועד לדורו, והוא אינו יודע להוציא ממשתתפי הדיון ההלכתי שאותו הוא עורך, את האמת. הוא נאלץ להשתמש בתירוץ פורמלי כדי להרוג את האמת ולתרץ את כישלונו.

היבט נוסף. מההשוואה בין תלמידי חכמים והזונות, יוצא שהזונות עדיפות. הן עוזרות אחת לשניה, הן מקשטות זו את זו. לא ברור אם הקישוט נבחר בדווקא, אבל סביר להניח שכן. הסיפור הבבלי רוצה לומר, שאפילו בקישוט, שהוא דבר חיצוני, מעמדו של רשב"י נחות לעומת הזונות. אבל גם בדברים מהותיים, כמו האמת, ראינו שהוא לא במעמד גבוהה במיוחד. הזונות שבסוף האגדה, סוגרות מעגל עם הזונות שבתחילתה.
   בשורה 7 אומר רשב"י: 'תקנו שווקים להושיב בהן זונות'. השווקים, שכשלעצמם היו יכולים להיות טובים, נפסלים בגלל תופעות מסוימות שיש בהם, הזונות. ברור שהדעה של רשב"י על זונות, כפי שהיא מוזכרת בשורה 7, שלילית ביותר. אבל בשורה 71 הוא בעצמו מוציא מפיו אמירה שממנה משתמע בעקיפין שהוא גרוע מן הזונות.

יחסו של רשב"י לנשים בסיפור זה בא לידי ביטוי גם בשורות 12-16:

     אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא.
כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי.
כי תקיף גזירתא,
אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן,
     דילמא מצערי לה ומגליא לן.  

אישתו מסכנת את עצמה ומביאה להם לחם ומים לבית המדרש. אבל הגזירה מתחזקת, ורשב"י חושש שהוא ובנו עלולים להתגלות. הוא לא חושש סתם שיעקבו אחרי אשתו ויגלו באמצעי פשוט זה את מקומם. המספר התלמודי שם בפי רשב"י את החשש שיענו את אשתו והיא תישבר בעינויים ותגלה. המספר התלמודי מוסיף הערה לגבי אופיין של הנשים בהקשר הזה 'נשים דעתם קלה'. אין ציניות גדולה מזה, לבוא ולומר שאם יענו את אישתו והיא תגלה את מחבואם, זו דוגמא לקלות דעתה של האישה. זו קלות דעת? זו דוגמא לקלות דעת?

סיכום:
השימוש שעושה המספר התלמודי בזונות, הן בהתחלה והן בסוף, יוצר שני דברים:
1. קישור ישיר, בצורת השוואה, בין תלמידי חכמים ובראשם רשב"י, לזונות.
2. מסקנה שבמובנים מסוימים, הזונות 'מנצחות' בתחרות, ומעמדו של רשב"י ושכמותו, נחות מהן. הסיבה היא חוסר 'פירכוס הדדי', לא מייפים אחד את השני, לא מסייעים אחד לשני דווקא בדבר שבו יש תחרות אחד מול השני. הזונות, ככל שתהיינה יפות יותר, ירצו אותן יותר, ודווקא בזה הן עוזרות אחת לשניה, דבר שלכאורה עלול להזיק להן עצמן. אבל הן מוותרות ומוכנות לייפות אחת את השניה. כנראה ת"ח לא כך. וכל זה חשוב כי 'מה יגידו?'

רשב"י רואה באמירת האמת ע"י הזקן חוסר פירגון. האם ציפה שהזקן יסטה מהאמת שלו, יחטא בחטא החנופה, ובלבד שיוכלו להגיד עליו שהוא עוזר לחברו החכם יותר מהזונות?
הגמרא רוצה לומר שזו לא תורה אמיתית וטובה. תורת המערה של ר' שמעון הפוכה מהאמת המסורתית, מהאמת האנושית הבסיסית, והיא גובלת בחנופה.

המציאות בה מעורבבים יתרונותיו של השוק מבחינת הציבור, עם חסרונותיו המוסריים, זרה לר' שמעון ושכמותו והוא פוסל אותה, הוא מחפש אפילו בשווקים מושלמות. הוא מחפש מציאות שבה אין פגמים, אין בשוק זונות (בכל שנות המערה הוא כלל לא נטרד ביצר המין). סופו, שמתברר שהוא גרוע מן הזונות, ולפחות זה מה ש'אותם שיאמרו' יגידו. לא רק שחשוב לו מה שיגידו יותר מהאמת, אלא אפילו בדבר שבו הוא היה צריך להיות המומחה הכי גדול, התברר שהוא לא, התברר שכוח לימודו העצמי קטן מן המסורת שמחזיק בידיו הסבא. המסורת ניצחה את האליטיזם הלמדני המסתגר, אליטיזם למדני שמבטל את המציאות המורכבת.