פרק 6 - שמואל והאשה הצווחת

                                                פרק 6

                        רב יהודה ושמואל והאשה הצווחת 
(שבת נ"ה ע"א למעלה)

   תוכן עניינים

- תוכן
- הטקסט התלמודי בו נדון בפרק זה.
- מעט הסברים פשוטים.
- הנקודות שבהן נתמקד.
- תחילת הדיון- שתיים-שלוש שכבות.
- ההבדל בין 'לא היה משגיח בה', ו'לא השגיח בה'.
- אוטם אוזנו,
- 'שיננא'
- נימוקים פורמליים טובים.
- מי הוא הנושא של קטע זה?
- את מי מבקרים, ואיך הוא מגיב?
- בבלי מועד קטן ט"ז ע"א.
- ניתוח המקור התלמודי ממסכת מו"ק.
- ההקשר התלמודי במסכת שבת. מה קדם ומה היה אח"כ?
- ניתוחים והתמקדות
- שוב 'שיננא', ומי נכווה ברותחין ובצוננים?
- הפסוק מספר ירמיהו.
- מה מוסיפה דמותו של רב יהודה?
- שוב עניין הרבדים והשכבות.
- 'עולם הפוך', ראיה ממקור תלמודי אחר ופרשניו.
- סיכום





הקטע התלמודי אליו אתייחס בפרק זה קצר, אך מפאת הנקודות העולות ממנו חשיבותו רבה.

רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל,
אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה.
אמר ליה: לא סבר ליה מר [משלי כא] אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה?
אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי;
הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב [ירמיהו כא] בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט
והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו'.

נתרגם-
- רב יהודה היה יושב לפני שמואל (ולמד ממנו תורה. שמואל היה אחד משני רבותיו המובהקים של רב יהודה. השני היה האמורא רב).
- באה אותה אישה, הייתה צווחת לפני שמואל, ולא היה מתייחס אליה.
- אמר לו (רב יהודה לשמואל): האם אינך מסכים עם תוכן הפסוק מספר משלי: "אוטם אוזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יענה"?
- ענה לו שמואל: 'מחודד' שכמוך (חוצפן), 'ראשך', כלומר, אני שמואל, שאני ראש הישיבה שבה אתה לומד, ראוי אולי לקצת ביקורת (='מים קרירים'), אבל מר עוקבא, שהוא 'הראש' גם שלי וגם שלך (כלומר, הוא ממונה מתוקף תפקידו כראש הגולה גם עלי וגם עליך), הוא ראוי לביקורת הרבה יותר חריפה (='מים רותחים').
- הרי מר עוקבא הוא אב בית הדין, הוא הממונה מטעם השלטון הפרסי על השיפוט, (לא אני שמואל, אני רק ראש הישיבה), אליו אתה צריך להפנות את אותה אישה ואת הביקורת שיש לך שלא מקשיבים לה, שהרי פסוק מפורש בספר ירמיהו אומר:
- "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו' ".

   הנקודות שבהן נתמקד:
- מה הנקודה שבה רוצה הסיפור להתרכז?
- שמות האמוראים המוזכרים בקטע.
- השורש 'הפוך'. האם הכל כאן פשוט וישר או שמא הפוך?.
- השכבות שבקטע.
- הקשר שלו לשרשרת הסוגיות שבהן אני דן.


   בסיפור זה, יש לפחות שתי שכבות, שני מימדים.  מימד פשוט וראשוני הגלוי לכל עין, ומימד שני, עמוק יותר, הנחשף רק בהסתכלות שניה. נראה שאולי יש כאן גם שיכבה שלישית.

   שמואל מלמד את תלמידו רב יהודה, רב יהודה ישב לפני שמואל כתלמיד לפני רבו. באה לפניהם אישה וצווחה לפני שמואל, שמואל לא השגיח בה. הביטוי התלמודי המדוייק: "לא הווה משגח בה", תורגם על ידינו במדוייק 'לא היה משגיח בה'. שיערנו כי המילה 'היה' מלמדת שמדובר באירוע מתמשך, אולי אירוע שנמשך יותר מכמה רגעים, או אולי אירוע שקרה מספר פעמים, יום אחרי יום או כמה פעמים באותו יום. היא הייתה צווחת, לא סתם 'צווחה', והוא לא היה משגיח בה, לא סתם 'לא השגיח', מדובר בעבר מתמשך.
רב יהודה תלמידו, מקשה עליו מפסוק מספר משלי המדבר על אדם סתם ולאו דווקא דיין, רב או מנהיג. יתכן שכאן רמז שלפני שמצייתים לקודים השיפוטיים יש לציית לקודים האנושיים הפשוטים. תוכן הפסוק- מי שאינו מקשיב לזעקה של אדם עני, סופו שגם הוא יזדקק לעזרה, הוא ינסה לקרוא לעזרה, ולא יענו לו. רב יהודה רומז ששמואל הוא זה שאוטם את אזנו מזעקתה של אותה דלה.
"אוטם" זה כמעט מעשה אקטיבי, זה מראה כמה מכוון מעשהו של שמואל, זה לא נעשה בצורה מקרית או בשגגה. סוף הפסוק עוסק בעונשו של האוטם אזנו. רב יהודה אומר לו בעצם: 'האם אינך חושש מעונש על זה שאטמת את אוזניך, הרי גם אתה עלול להקלע למצב שתזדקק לרחמי שמים או אדם, ולא יענו לך?',
רב יהודה פונה אל שמואל ברובד הנימוקים הנמוך. הוא לא מנסה לנפנף בערך העזרה לזולת או בערך העזרה לעני, במיוחד כשמדובר באישה. הוא לא מעיר לו על העובדה שמדובר בצעקה מתמשכת של אותה אישה ושאולי יש ממש בדבריה ושמבחינה ערכית צריך לעזור לה, הוא פונה לרובד הנמוך של הנימוקים, החשש מעונש.
רב יהודה אינו מתייחס עניינית לתוכן הצווחה של האישה. הוא אומר, עוד לפני שנברר את תוכן דבריה, בוא נקשיב לה. טענתו אל רבו היא שהוא לא מקשיב, הוא אוטם את אוזנו.

האם רב יהודה העריך את רבו כ"כ מעט, עד שפנה אליו ברובד הנימוקים הנמוך, ולא הגבוה? או שיש כאן עריכה מגמתית שאין לה כוונה לשקף את המציאות האמיתית של היחסים ששררו בין האמורא החשוב שמואל ותלמידו הגדול? בסוגיות מן הסוג הזה צריך תמיד לקחת בחשבון אפשרות של דמויות טיפולוגיות שנבחרו בכוונה ע"י העורך, ולא שיקוף מדוייק של אמת היסטורית.

לשמואל תשובה מסודרת ומנומקת, הייתי אומר פורמאלית, ואולי פורמאלית מידי. ראשית הוא סונט בתלמידו ואומר לו, אולי בציניות מסוימת, עד כמה הוא שנון. אלא ששנינותו נראית הפעם לשמואל שלא במקום. שמואל מודה שאולי גם הוא אחראי פה למשהו, אולי גם התנהגותו לוקה בחסר מסוים, אך האדם שבאמת אחראי מעל שניהם, האדם שהתנהלותו היא שלוקה מאד בחסר, הוא מר-עוקבא. הוא אב בית הדין, בידיו סמכויות השיפוט, אליו צריכה הייתה אותה אישה לפנות. שמואל מצטט פסוק מירמיהו על בית דוד (=בית ראש הגולה, אליו השתייך מר עוקבא).
מדוע חשוב לציין את הבוקר בפסוק? האם אותם דיינים מבית דוד אליהם שולח ירמיהו את חיציו היו אמורים לפתוח את שערי בית המשפט בבוקר? האם לא ביצעו את תפקידם? האם נשארו לישון עד מאוחר, או פנו קודם לעסקיהם הפרטיים, אולי לסידורים פרטיים, במקום להגיע לעבודה בבית הדין?
טענה נוספת הנשמעת מפסוקי ירמיהו, היא שהם אינם דנים דין אמת. הדוגמא שנותן ירמיהו הוא גזל. הם אינם פועלים כראוי להציל נגזלים מיד עושקיהם.

האם התכוון שמואל שהצורה שבה שאל רב יהודה את שאלתו אינה מכובדת? או שעצם העובדה שהעז לשאול את רבו שאלה בעלת אופי ביקורתי, היא החוצפה? מה החוצפה שמצא שמואל בשאלתו של רב יהודה?
לפי הפסוק שמצטט שמואל יש כאן הרבה יותר מסתם חוצפה. יש כאן אי הבנה בסיסית של המערכת. לפי שמואל, רב יהודה אינו מבין איך המערכת פועלת. שמואל אומר, שרב יהודה היה צריך ללכת אל מר עוקבא ישירות ולשטוח את כל ביקורתו באוזניו, אותה ביקורת הנוגעת לבית דוד ולבית ראש הגולה. שמואל אומר שכל עניין האישה אינו נוגע לו כלל, אינו מתפקידו והוא מהווה חריגה מן הסדר הרגיל והרצוי. למעשה מה ששמואל אומר זה קודם כל צריך לשמור על הסדר, ומעבר לזה הוא רומז בצורה מאד מודגשת על ביקורת כלפי מר עוקבא ובית דינו, אולי על כל בית ראש הגולה שהיו מבית דוד.

התלמוד עוצר כאן.

המילים 'נכווה בקרים וברותחים' לוקחים אותנו אל עולם הביקורת. ביקורת על שמואל, ביקורת על ראש הגולה מר עוקבא. סניטתו של שמואל ברב יהודה מחזירה סוג של ביקורת כלפי רב יהודה. ובינתיים נשארת האישה הצווחת בצד ואין איש הזוכר את קיומה.

הביקורת על מר עוקבא היא פשוטה. תפקידו לשפוט, ולפי הפסוק שמצטט שמואל בתשובתו לרב יהודה, מר עוקבא ובית דינו אינם פועלים כשורה.
הביקורת על שמואל מצידו של רב יהודה גם היא פשוטה. באה אליך אישה צווחת ואתה אפילו לא מקשיב לה, ברמה האנושית הבסיסית.
   הביקורת על רב יהודה מצד שמואל רבו היא על חוצפתו, 'שנינותו' שלפי דעתו של שמואל אינה במקומה. לפי שמואל, רב יהודה היה צריך להפנות את ביקורתו כלפי מר עוקבא. למעשה, רב יהודה טוען כלפי שמואל טענה אנושית, ושמואל עונה לו טענה מתחום סדרי הדין ובתי המשפט.

   איך מציג התלמוד את תגובתו של כל אחד מהשלושה על הביקורת?
רב יהודה אינו מגיב על דברי רבו. אולי סבר וקיבל, אולי התלמוד אינו מעוניין בתגובתו. אולי התלמוד רוצה שנשאר עם תגובתו של שמואל ונחשוב עליה.
מר עוקבא, אינו נוכח ואינו שומע את דברי הביקורת שיש לשמואל להגיד, ולכן אינו מגיב. התלמוד לא מספר לנו אם אחר כך שמע והגיב. התלמוד גם אינו מספר לנו אם רב יהודה יצא להגנתו של מר עוקבא. התלמוד לא מגן על מר עוקבא ומשאיר את דבריו של שמואל ללא מענה. כנראה מר עוקבא אינו הנושא שבו רוצה התלמוד להתמקד.
האם האישה הצווחת היא הנושא של הקטע שלפנינו? אפשר לשאול על אותה האישה, מדוע באת אל שמואל? מדוע לא הלכת אל מר עוקבא? האינך יודעת מי הדיין באיזור? האם לא ביררת מה הכתובת לצעקתך? לפי הפסוק שמצטט שמואל אולי היא ניסתה אבל לא מצאה את מר עוקבא במשרד... . אישה זו, חוץ מהצווחה שהיא משמיעה בהתחלה, לא מקבלת זכות להשמיע את קולה בסיפור, בדומה למר עוקבא. זו דרכו של העורך התלמודי לומר לנו כי גם היא לא הנושא שבו הוא מעוניין.
הנושא הוא שמואל ורב יהודה.
היחידי ששומעים את תגובתו הוא שמואל. הוא מגיב בטענה פורמלית, 'אני לא אחראי, מר עוקבא אחראי'. טענה זו מתייחסת רק להפעלת הסמכות השיפוטית, היא לא מתייחסת לבעיה האנושית שלפניו. תשובתו של שמואל מוציאה ממשוואת השירות לציבור ערכים כמו חמלה, רחמים, הקשבה.

לפנינו דגם של תלמיד המוחה בפני רבו על התנהגותו, והרב לא רק שאינו מקבל כמעט כלום מהביקורת, הוא מגלגל את עיקרה אל זה שמעליו. מבין השיטין צצה ובוקעת השאלה: אם אכן מר עוקבא אשם, מדוע אתה, שמואל, לא הבעת את מחאתך בפניו עד היום? מדוע חיכית שתבוא האישה הצווחת ובאמצעותה תצוף הבעיה שיש עם מר עוקבא על פני השטח? מדוע אתה שמואל לא לקחת אחריות והוכחת את מר עוקבא? למה בדיוק חיכית?
   רב יהודה בולט בהתנהלותו הבלתי מתחנפת לרבו הגדול, ועל רקע זה במיוחד בולט שמואל בהתנהלותו השגויה כלפי חבירו ראש הגולה.
   דגם זה מרחיב את מה שראינו כבר קודם. לר רק זקנים צריכים להוכיח את השרים, גם תלמידים צריכים להוכיח את רבותיהם, כשלרבותיהם יש חברים שרים. התנהלות של שמואל מוצגת כאן באור שלילי, התנהלותו של רב יהודה מוצגת באור חיובי.

   סיפורה של האישה הצווחת, ראש הישיבה וראש הגולה ותלמידם המפורסם (רב יהודה), מקבל עומק נוסף כשמתברר עומק הקשר שבין מר עוקבא ושמואל.

   תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב     
ונזיפה דידן כמה הוי?
- חד יומא.
כי הא דשמואל ומר עוקבא, כי הוו יתבי גרסי שמעתא - הוה יתיב מר עוקבא קמיה
דשמואל ברחוק ארבע אמות,
וכי הוו יתבי בדינא - הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא ברחוק ארבע אמות.
והוו חייקי ליה דוכתא למר עוקבא בציפתא ויתיב עילויה, כי היכי דלישתמען מיליה.
כל יומא הוה מלוי ליה מר עוקבא לשמואל עד אושפיזיה,
יומא חד איטריד בדיניה.
הוה אזיל שמואל בתריה,
כי מטא לביתיה אמר ליה: לא נגה לך? לישרי לי מר בתיגריה!
       ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא.

תרגום-
נושא הדיון הוא נזיפה ונידוי. בניגוד לנידוי, שהוא לפרק זמן בלתי מוגבל, עד שיתירוהו, נזיפה היא עונש קל בהרבה, מעין קנס רוחני שנוהג הנזוף בעצמו.
בד"כ, כששמואל ומר עוקבא היו יחד, אם היו לומדים תורה, היה שמואל המלמד, ומר עוקבא היה התלמיד, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות, לשם כבוד.
אם היו יושבים בדיון משפטי ומבררים דין כלשהו הלכה למעשה, היה מר עוקבא האדם הקובע, ושמואל ישב לפניו בריחוק ארבע אמות.
והיו מנמיכים את מושבו של מר עוקבא (כשהיה יושב בדין) כדי שיישמע קולו של שמואל רבו, כיוון שהיה שמואל גדול ממר עוקבא בתורה, ומר עוקבא, אפילו כדיין ראשי, נזקק לתורתו של שמואל.
כל יום היה מר עוקבא מלווה את שמואל אל המקום בו התאכסן אחרי שהסתיימו הדיונים. שמואל במקור לא גר באותו מקום של מר עוקבא, וכנראה היה מתאכסן, אולי בשכירות, באחד מבתי העיר, ולשם ליווה אותו מר עוקבא. מר עוקבא נהג כבוד בשמואל בגלל תורתו.
יום אחד התעכב מר עוקבא בבית הדין ומרוב טרדה שכח ללוות את שמואל, ובהליכתו חזרה לביתו, הלך שמואל אחריו.
כשהגיע מר עוקבא אל ביתו אמר לו שמואל: האם אינך שם לב שאני הולך אחריך, אולי תשחרר אותי כבר ואוכל לחזור אל ביתי? (הדברים נאמרו בסוג של ציניות וביקורת על מר עוקבא שמרוב טרדתו בדין שכח ללוות את שמואל, וע"י כך נהג בו זלזול מסוים).
הבין מר עוקבא כי שמואל נפגע מהתנהגותו, ונהג בעצמו נזיפות למשך יום אחד.

מהסיפור רואים שיחסיהם של שמואל ומר עוקבא היו הדוקים. האחד מעין נשיא, ראש ממשלה פנימי של הציבור היהודי בבבל ונציגם הבכיר כלפי השלטונות הפרסיים, ומתוקף זה השופט העליון של היהודים בענייניהם הפנימיים, והשני ראש הישיבה הבולט באזור, סוג של רב ראשי. מעמדו של שמואל מבחינה תורנית גבוהה מזה של מר עוקבא, ולכן מר עוקבא נוהג בו כבוד, מלווה אותו לביתו, ונוהג בעצמו נזיפות במקרה של פגיעה בכבודו של שמואל. מצד שני, גם שמואל מכיר במעמדו הרם של חבירו ומכבד אותו בעת הישיבה בדין. יחסיהם הללו התנהלו במשך תקופה ממושכת ומן הסתם יצרו ביניהם קירבה וכבוד גם ברמה האישית.

לאור קשריהם ההדוקים של שמואל ומר עוקבא, הן בלימוד, והן במעשה השיפוט, ולאור מעמדו הגבוהה של שמואל אפילו לעומת מר עוקבא, מתחדדות השאלות שהעלנו קודם. איך יכול שמואל לדחות את הביקורת עליו בטענה פורמלית?
מעתה הביקורת אינה רק על הצד האנושי בהתנהלותו של שמואל, אלא אפילו על הצד המשפטי. אם אתה כ"כ מקורב למר עוקבא, והוא צריך את תורתך כדי לשפוט, איך אתה מתנער מאחריות כלפי צווחת אותה אישה?


הסיבה שלא משמיעים את קולו של מר עוקבא, הוא לא מעניין אותנו כאן. כאן לא רוצה הגמרא לדבר על המנהיגים הפוליטיים, אלא על שיכבת הרבנים המקורבים להם, אותם רבנים שהם ממש ביחסי חברות עם המנהיגים הפוליטיים, כדוגמת שמואל, ולהם המשקל הסגולי והיכולת להתקרב את המנהיג מתוך תיקווה שהמנהיג יתייחס אל דבריהם ברצינות.
זו גם הסיבה שלא משמיעים את קולה של האישה. זה פשוט לא הנושא כאן. אף אחד לא אמר שזה לא חשוב, אבל כאן זה לא הנושא, ולכן הגמרא לא מפתחת את הכיוון הזה.

בקטע שלפנינו רומזת הגמרא לא רק לדברי רבי חנינא על הזקנים, הרבנים. הגמרא רומזת כי על הרבנים המקורבים כ"כ למנהיגים לא רק למחות במנהיגים על מעשה מקולקל, אלא גם לסייע לציבור באדיבות ובסבלנות, להגיע אל אנשים כמו מר עוקבא, ולא לומר כי העניין אינו בתחום עיסוקם. המחאה כלפי המנהיג היא סוג של חובה כמעט פורמלית, הסיוע לאישה צווחת אע"פ שאתה לא אב בית הדין, היא חובה בלתי פורמלית שבלעדיה לא תהיה חברה מתוקנת. אישה צווחת זו היא בדיוק דוגמא למשהו שמצפים מראש הישיבה לעשות. לא רק להעיר לראש הגולה אם הוא לא בסדר אלא לעזור לאנשים להגיע אליו, להנגיש אותו אליהם ('להיות ראש גדול'), ואולי לסייע בעיצה אחרת.

ראינו שההאשמה היא על חוסר ההקשבה לאותה אישה, על אטימות האוזניים, לא על עניין השפיטה עצמה, שגם בה כנראה יש ליקויים רבים. אבל נדמה שמדובר כאן על משהו שמתחיל עוד הרבה קודם. מדוע שמואל לא עשה עד אותו יום כלום? מדוע לא מיחה והוכיח את מר עוקבא? איך הגיע חכם כמו שמואל למצב שהוא צריך להשתמש בתירוץ פורמלי כלשהו? איך זה שהאישה לא היגיעה בכלל אל מר עוקבא? איך מגיעים למצב הדומה למה שנראה מתוך פסוקי ירמיהו על בתי הדין של בית דוד בימיו?
מתברר ששמואל, במשך כל הזמן שקדם למפגש הממושך שלו עם אותה אישה, לא הוכיחאת מר עוקבא ומשפחתו על סדרי הדין הלקויים שהם מנהיגים בבתי המשפט שלהם. סופו של שמואל, שהוא נתפס על עניין הקשור לכך. אמנם עניין אנושי, אבל עדיין עניין הקשור לבתי המשפט של מר עוקבא ובית ראש הגולה. המסר הוא: לא רק מנהיג שלא מוכיח את הקהל שלו נתפס על אותם עבירות, גם חכם תורני חשוב שלא מוכיח את המנהיג, נתפס על אותן עבירות. יוצא מכאן, ששמואל מואשם גם באטימות אנושית כלפי אותה אישה, וגם בעבירות המיוחסות למר עוקבא ובית דינו, כפי שמשתמע מהפשוק מירמיהו ששמואל עצמו ציטט.

אם נפרש כי לפנינו ביקורת על אטימות היושבים בראש המערכת, הזקנים והשרים, כי אז הביטוי "שיננא", שהתפרש בהתחלה כסוג של גערה צינית, יכול להתפרש במובן נוסף, כאמירה פשוטה של העורך התלמודי: תלמידים כרב יהודה הם השנונים האמיתיים, הם חושפים את עומק הקלקול. אבחנתם היא אכן חדה ולא בציניות אלא באמת, שמואל אמר 'שיננא' כגערה או בציניות, אבל יצאה לו מהפה אמת נוקבת.


בפסוק מספר ירמיהו (כ"א) נוספים רמזים אחדים:

       (יא) וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה שִׁמְעוּ דְּבַר יְקֹוָק: (יב) בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר יְקֹוָק דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט
וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ <מעלליהם>
       מַעַלְלֵיכֶם: (יג) הִנְנִי אֵלַיִךְ יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר נְאֻם יְקֹוָק הָאֹמְרִים מִי יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי
       יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ: (יד) וּפָקַדְתִּי עֲלֵיכֶם כִּפְרִי מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם יְקֹוָק וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּיַעְרָהּ וְאָכְלָה
       כָּל סְבִיבֶיהָ:  ירמיהו פרק כב  (א) כֹּה אָמַר יְקֹוָק רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת
הַדָּבָר הַזֶּה: (ב) וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר יְקֹוָק מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ
       וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה:  (ג) כֹּה אָמַר יְקֹוָק עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד
       עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

לא רק שצריך לדון ואסור להתעלם, לא רק שצריך לעשות את זה בבוקר, כלומר לא לדחות את זה לשעה מאוחרת אלא לשים את זה בראש סדר העדיפויות והקדימויות, לא רק זה אלא שצריך גם להציל גזול מיד עושק. האם יש כאן רמז לנושא צווחתה של אותה אישה? האם יש כאן רמז לאיזה עיוות דין שהתרחש באותה סביבה למדנית? באותה סביבה שבין בית המדרש ובית הדין? האם יש כאן רמז למקרה שנפל בין שני הכיסאות של בית המדרש ובית הדין? אולי בגלל שהיו ביניהם קשרים של תורה ושלטון, זרק כל אחד את אותה אישה אל השני ולא השגיח בה אפילו? ושמואל ממשיך ללמוד וללמד תורה כאילו כלום לא קרה. אנחנו סבורים שלא החטא כלפי אותה אישה הוא הנושא שמציף כאן העורך התלמודי, אלא התייחסותו של גדול הדור אל חבירו המנהיג שבראש הפירמידה בשעה שהאחרון מועל בתפקידו.

מה בעצם רוצה התלמוד לומר כאן? אותו עורך שישב במאה החמישית או בזמן אחר וכתב את הדברים, האם כתבם מתוך זכרונות בע"פ שהובאו לפניו או מתוך פתקים שכתבו חכמי הדורות הקודמים? האם המציא את הסיפור והשתמש בדמויותיהם של שמואל ורב יהודה ומר-עוקבא כדמויות טיפולוגיות? מה בעצם המסר העולה מסיפור זה?
יש כאן אמנם ביקורת על שושלת בית דוד ובית ראש הגולה, אך נראה שהיא עקיפה. עיקר הביקורת היא החכמים ש'זורקים' הכל על ראש הגולה ושושלת בית דוד ומסירים מעל עצמם כל אחריות, אפילו אחריות אנושית מינימלית, יש כאן ביקורת על התנהגותם הלא נאותה של חכמי התורה, כדוגמת שמואל. אולי לא שמואל האמורא ממש אלא שמואל האמורא כמשל בלבד, אבל יש כאן אמירה המגנה היאחזות של חכמים בפורמליסטיקה ונהלים, מתוך מטרה להתחמק ולא להתעסק עם אותה "נודניקית צווחנית". האם יש כאן רמז על מידת דרך-הארץ הלקויה של אותם חכמים.

אבל הקטע המיוחד הזה, דומני שהתוספת המיוחדת שלו לשרשרת הסוגיות היא רב יהודה. למרות היותו כתלמיד לפני רבו, הוא מוכיח אותו ולא כובש את הביקורת שיש לו. הוא בעצם אומר לשמואל, אם יש לך טענות על מר עוקבא, לך אליו ותגיד לו אותם, ואם לא, אז אל תדחה את אותה אישה אלא לכל הפחות תקשיב לה ותעזור לה ותנחה אותה. המקרה הזה הוא מקרה של תלמיד המוכיח את רבו, ואולי בין השאר, הוא מוכיח את רבו על זה שלא הוכיח את חברו ראש הגולה. התוכחה כאן, היא על שני דברים, הן על חוסר התייחסות אל האישה, והן על חוסר המחאה כלפי חברך לדין ולבית המדרש, ראש הגולה. רב יהודה הוא תמונת ראי חיובית של שמואל.

   במאמרו של משה בר[1], הוא מביא מקורות שונים, אמוראיים ונוצריים, בין השאר  מתק' ר' ברכיה (320 לספ'), לפני ואחרי, ומוכיח כי בעיית הורשת המשרות לבנים שאינם מתאימים הייתה בעיה אקוטית באותה תקופה בא"י, במיוחד כשהיה מדובר בנושאי משרה מושחתים. הדוגמא של ראשי גולה שכולם מבית דוד ומורישים את משרותיהם מאחד לשני, היא דוגמא הסוגיה במקומנו טוענת שביקורת עקיפה באמצעי ספרותי כזה או אחר אינה מספיקה, עליך החכם הראשי, מוטלת החובה ללכת באופו אישי אל המנהיג, אותו ראש גולה שהוא גם חברך, ולהוכיח אותו שוב ושוב על מעשיו, ולנסות לגרום לו שיתקן את מעשיו.
את ההשוואה לבבל לא עושה מ. בר בחלקים אלה, אך הוא מדבר גם על המדרשים על נדב ואביהו ומביא מקורות מגוונים. גם גדליה אלון כתב במחקריו על התופעות ההיסטוריות עליהן מדבר משה בר. כלומר דברי הבבלי והסוגיה שהוא מציף לא צמחו יש מאין אלא הם משקפים, ככל הנראה מציאות היסטורית עגומה.
הסוגיה שלנו היא סוגיה בבלית מאמצע המאה החמישית, כך נראה במבט פשוט. משה בר מדבר על א"י בתחילת מאה רביעית. לא מן הנמנע שהתופעות היו דומות.

   כמה רבדים יש בסיפור זה?

   ברובד הראשון יש כאן ביקורת על מר עוקבא, על שאינו זמין לקהל (בבוקר?), ואולי גם, בהתאם לפסוק מירמיהו, על שהשיפוט שלו מעוות ומרושע.
ברובד השני יש כאן ביקורת דווקא על שמואל שעיניו טחו מראות את הצד האנושי שיש בצווחתה של אותה אישה. הוא לא מבין, או לא רוצה להבין שהבעיה היא לא הצדדים הטכניים הרשמיים אלא הרבה יותר מזה. בשלב מסוים הבנו שגם חטאי בית דינו של מר עוקבא תלויים על ראשו של שמואל בגלל שלא מיחה במר עוקבא.
יתכן שיש כאן רובד שלישי, כללי יותר, המעמת שתי שיטות ישיבתיות זו מול זו, שיטת סורה-נהרדע מחד, ושיטת פומבדיתא ושלוחותיה מאידך. את הראשונה מייצג שמואל, את השניה מייצג רב יהודה מייסד ישיבת פומבדיתא. הראשונה דוגלת בסדר יבש וב'ראש קטן' ומיתמם, השניה דוגלת ב'ראש גדול', היא אינה מתחמקת מבעיות אנושיות, אינה מתחמקת מאחריות, וסולדת מחנופה של חברים זה לזה או תלמיד לרבו או קרוב משפחה לקרובו המנהיג.
רב יהודה מייצג שיטה מבית מדרשו, הרואה פסול בקשריהם של ראש הגולה וראש הישיבה. בגלל קשר זה נופלת אותה אישה בין הכיסאות בנימוק פורמאלי, ולמרות שהכל נעשה כחוק, והכל 'ברשות התורה', הרי יש כאן 'נבל' אחד ברור ברשות התורה והוא שמואל, אולי 'שמואל' הוא סמל, אולי שמואל מייצג זרם ישיבתי המקורב לבית ראש הגולה ואולי לכן, נמנע מלמחות כנגדו.

בהמשך נווכח כי קיימים בשרשרת הסוגיות שלפנינו רמזים נוספים הרומזים לקשרים הפסולים שבין החכמים והמנהיגים. קשרים פסולים אלה, לא רק שגורמים לעוולות מסוג זה שנתקלנו בו במקרה האשה הצווחת, אלא גורמים לעיוותים נוספים, למינויים שאינם הולמים, לשתיקה ולהשתקה של ביקורת כלפי מקורבים בהנהגה, ואולי השיא, לדרשות חוקיות של גדולי הרבנים המזכות את המקורבים להם. במילה אחת כוללת: 'נפוטיזם' מכמה סוגים. נוכיח כי זה אחד הנושאים העיקריים בדפים אלה.

כמו שציינתי, המקרה של שמואל ורב יהודה מדגים גם את הנקודה של התלמיד המוכיח את הרב, במיוחד במקרה שהרב נמנע מלהוכיח את הפוליטיקאי. זה מקשר אותנו למקרה של ר' זירא ור' סימון, לגבי תוכחה שאינה נשמעת. הקטע של שמואל ורב יהודה מחדד מאד מה יכול להיות הנזק של גישה פורמליסטית מידי, כדוגמת תשובתו של שמואל. הקטע על רב יהודה ושמואל מעביר מסר ברור, גם אם חכם כשמואל צריך להוכיח את מר עוקבא, אין זה מוריד מאחריותו כלפי אנשים כדוגמת אותה אישה, אפילו שפורמלית זה לא המנדט שלו. לפחות הוא יכול להקשיב, לתת עיצה, לשלוח שליח למר עוקבא שיתייצב לדין, ולהראות לאותה צווחת 'פנים' קצת יותר אנושיות ותומכות.
היוצא מדברינו שהכל כאן הפוך. שמואל הגוער ברב יהודה יוצא וידו על התחתונה על פי הניתוח שזה עתה עשינו. ראיה יפה לרעיון שהעליתי כאן, מצאתי בבבלי ב"ב י' ע"ב.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב 

 וא"ר אבהו, שאלו את שלמה: איזהו בן העולם הבא?
אמר להם: כל שכנגד זקניו כבוד[2].
כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש, אינגיד. [יוסף, בנו של רבי יהושע חלה ונחלש, איבד את ההכרה, וחזר אל בין החיים].
אמר לו אבוה: מאי חזית? [שאל אותו אביו: מה ראית כשהיית בין החיים והמוות?]
אמר לו: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. 
אמר לו: עולם ברור ראית.
ואנן היכי חזיתינן? [אנחנו שלומדים תורה, מה מעמדנו בעולם שהתגלה לך?] 
[א"ל:] כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם, [כשם שאנחנו חשובים כאן, כך גם שם]
ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו,

תוספות מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב (תרגמתי לעברית)

עליונים למטה ותחתונים למעלה -
 פי' רבינו חננאל, שאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב ש'עולם הפוך', היינו,
שראה (את) שמואל, דהיה יושב לפני רב יהודה תלמידו,
משום דמיחה בשמואל בפרק 'במה בהמה' (שבת דף נה.) גבי אותה אישה שבאה וצווחה לפני דשמואל ולא השגיח בה, אמר לו רב יהודה: אינך סובר כמו הפסוק "אוטם אזנו מזעקת דל וגו' ".

התוספות מביא מסורת, אולי מהאמורא רב, אולי סתם מרב ששמע מרב אחר, לאו דווקא מחכם ששמו 'רב'. מדובר על שמואל שהיה יושב לפני רב יהודה, וזה בניגוד למסופר בסוגיה שלנו במסכת שבת, בניגוד לסדר המקובל שהתלמיד יושב לפני הרב ולא הרב לפני התלמיד. הסיבה להיפוך זה היא מחאתו של רב יהודה, שלא חשש ולא ניסה להתחנף לרבו והשתיק את מחאתו.
   הצל"ח מקשר את 'עולם הפוך' של שמואל ורב יהודה, לעניין כללי בהרבה, עניין הספרים הנפתחים בראש השנה והחשבונות שעושה הקב"ה. הוא אומר שלפעמים לא ברורים החשבונות, ומי שנדמה לנו צדיק, לפעמים זה רק הצגה חיצונית ובעצם הוא רשע, וכן מי שנדמה כרשע הוא בעצם צדיק, והעיניים משקרות.
הבאתי את הדברים באריכות בגלל יופיים, למרות שהם קשורים לעניינינו רק בצורה עקיפה (יסלחו לי הקוראים. ספר זה אינו עבודה מדעית...).

צל"ח   (ראש השנה טז ע"ב)

[1] משה בר כתב ספר/מאמר 'בניו של שמואל באגדת חז"ל : לבעיית הנחלת משרות מאבות לבניהם בהנהגת הציבור : חלקים ה-ו-ז ', חלק מהמאמר פורסם באתר האינטרנט של מט"ח- המרכז לטכנטלוגיה חינוכית, אני מצאתי אותו ב 2014.)

[2] לא נכנס כאן לענייני עוה"ב, ברור שזה שכר טוב על מעשה טוב.  וראוי להבין למה נבחר שלמה ככתובת לשאלה זו? מה יש דווקא בשלמה? האם בגלל שהיה חכם כ"כ? מה פירוש תשובתו? מה זה 'כנגד זקניו'? האם מדובר בכיבוד זקנים? למה הניסוח המסובך? למה היה חשוב שדווקא שלמה ישבח את הזקנים? האם רצו להבליט משהו שיש לזקנים ולא היה לשלמה למרות מלכותו, יושרו, נשיו, וידיעותיו הרבות? מה יש בזקנים? אולי אמונה תמימה, התמדה בקיום מצוות, שמירה על המסורת, חכמת המעשה ויישום הדברים ולא רק הידע. כל אותם דברים שיש לזקנים ואולי שלמה היה חסר אותם.