פרק 5 - זקנים שלא מיחו בשרים

                                                            פרק 5


                                                   מימרת ר' חנינא

 

   תוכן העניינים

-  תוכן
-  הטקסט התלמודי.
- הנקודות אליהן חשוב לשים לב.
- תולדותיו של רבי חנינא בר חמא.
- פסוקי ישעיהו, אותם דרש רבי חנינא.
- ניתוח פשוט של הפרק התנכי מישעיהו.
- איך הגמרא דרשה פסוקים אלה.
- הזקנים בתנ"ך- סקירה רחבה.
- מדוע נתפס רבי חנינא דווקא אל הזקנים?
- תפנית תלמודית, שינוי הנושא.
- הערה קצרה על גרסאות וחילפי הנוסח.
- סיכום.












          מימרתו של רבי חנינא – הטקסט התלמודי

כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב [ישעיהו ג] "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו"?
       אם שרים חטאו - זקנים מה חטאו? 
       אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים.

   תרגום-
   'כמו זו'- הדברים שנאמרו קודם, בסמוך, תכנם דומה למימרה שאמר רבי חנינא.
וזו אימרתו של רבי חנינא:
מה משמעות הפסוק (ישעיהו פרק ג' פסוק 14) "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו"?
אם השרים, המנהיגים הפוליטיים חטאו, למה מאשים ישעיהו גם את הזקנים, חכמי התורה?
   אלא (ההסבר לצירוף של הזקנים למנהיגים הוא), הפסוק מדבר על הזקנים מפני שהיו צריכים למחות במנהיגים, ולא עשו את המוטל עליהם.

מימרתו של ר' חנינא קצרה, אך מפאת החשיבות שאני מייחס לה הקדשתי לה פרק נפרד.
במימרה זו מספר נקודות הראויות לתשומת לב-

1. האמורא ר' חנינא, זמנו, מקומו, רבותיו ותלמידיו. האם לעובדה שדווקא ר' חנינא הוא זה
שמעיר על הקשר בין השרים והזקנים, יש משמעות?
2. הפסוק שהוא מצטט מספר ישעיהו, על פירושו והקשרו. (מה הם הזקנים, ומה הם
השרים?)
3. יצירת הקשר בין השרים והזקנים, בפסוק, ובדרשת ר' חנינא.
4. לפנינו נקודת מפנה מרכזית ביותר. כובד הדיון עובר מהשרים לזקנים. חשוב להבין
שלפנינו תפנית בדיון התלמודי, תופעה שאינה מובנת מאליה, והיא אומרת דרשני.
צריך להבין את הקשר של הדיון על הזקנים, לדיון שהיה בשורות הקודמות, על כל מי שלא
מוחה באלה שנתונים למרותו ונתפס על אותו דבר.
5. הערה גרסאות ונוסח.

   תולדותיו של רבי חנינא בר חמא (מתוך פרוייקט השו"ת 26+, וויקיפדיה)

אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון. ידוע כר' חנינא הגדול (תענית כ"ז ע"ב). 'סדר הדורות' כתב שנראה כי הוא סתם ר' חנינא בש"ס.
רבי חנינא נולד בבבל בסביבות שנת ג'תתק"ה 145 לספירה, ולמד שם אצל רב המנונא. בהיותו כבן שלושים עלה ארצה עם בנו חמא, כדי ללמוד תורה מפיו של רבי יהודה הנשיא (ירו', פאה פ"ז ה"ג).
מלבד לימוד המשנה מפיו, התקרב אליו והעיד מספר עדויות על הנהגותיו ההלכתיות של רבי. על קרבתו לרבי תעיד העובדה, שמכל תלמידיו בחר בו רבי לתפקיד ראש הישיבה תחתיו (כתובות ק"ג ע"ב). אך רבי לא הסמיכו בחייו (ירו', תענית פ"ד ה"ב).
עסק במסחר בדבש ממנו התפרנס בריווח ומכספו בנה ישיבה.
על גדלותו הרוחנית של רבי חנינא העיד רבי יהודה הנשיא. הוא היה נוהג להפגש בחשאי עם הקיסר אנטונינוס, אך זה התנה עם רבי שאיש לא יהיה נוכח במפגשים אלו. באחת הפעמים, כשהגיע אנטונינוס לרבי, מצא שם את רבי חנינא, והעיר על כך לרבי. ענה לו: "לית דין בר איניש", כלומר – "אין זה בן אדם", אלא מלאך (ע"ז י' ע"ב).
רבי חנינא בר חמא האריך ימים מתוך בריאות איתנה. בהיותו בגיל 80 עוד היה כוחו במתניו, והיה עומד על רגל אחת תוך כדי חליצת נעל ונעילתה בשנית על רגלו השנייה. הוא נפטר סמוך לשנת ד' אלפים (240 לספה"נ), בהיותו כבן 95.
קיבל מר' ישמעאל בר' יוסי (קידושין ע"א ע"ב) מר' חייא (ירו', שביעית פ"ו ה"א) ומבר קפרא (ירו', נדה פ"ב ה"ז) . חבריו היו לוי, רבי אפס, רבי יהושע בן לוי, רב, ושאר חכמי דורם. עם תלמידיו נמנים רבי יוחנן,  בנו – רבי חמא, רבי אושעיא, רבי אלעזר בן פדת, רבי חייא בר אבא, רבי אבא, רבי שמעון בן לקיש ורבים אחרים.

   רבי יהודה הנשיא, ריכז בידיו, מתוקף תפקידו, את כל המשרות החשובות ביותר בדור ההוא. לפני פטירתו הוא ביזר את משרותיו וסמכויותיו בין בניו ותלמידיו. התלמוד מספר כי רבי הורה כך: "שמעון בני - חכם. גמליאל בני - נשיא. חנינא בר חמא ישב בראש". רבי חנינא סירב לקבל את התפקיד, משום שחשש מפגיעה בכבודו של רבי אפס, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים וחצי. רק לאחר פטירתו של רבי אפס נאות רבי חנינא להתמנות למשרה תחתיו. היה זה עשרים שנה ומעלה לאחר פטירת רבי.

מלבד כוחו הגדול בידע חכמת התורה, היה כוחו רב בפלפול. כך למשל, כאשר רבי חייא ורבי חנינא התווכחו זה עם זה, אמר רבי חנינא לרבי חייא: אם תשתכח תורה מישראל, יכול אני להחזירה על ידי פלפול.
   משמעותו של המינוי "לשבת בראש" שנויה במחלוקת בקרב פרשנים והיסטוריונים, רש"י  ופרשנים קלאסיים אחרים סבורים, שהכוונה לכהונה בראשות הישיבה המרכזית של חכמי ארץ ישראל, שבימי רבי יהודה הנשיא שכנה בציפורי. לעומתם מוכיח יצחק אייזיק הלוי שמדובר בתפקיד אדמיניסטרטיבי בעל השפעה על כלל הציבור ועל הישיבה גם יחד (מעין אב בית דין?). למעשה נראה ששתי הדעות צודקות, ותפקיד ראש הישיבה כלל גם אחריות לצרכים ציבוריים נוספים. (הערה שלי, ב.ז.- לפי זה, ר' חנינא היה גם ראש הישיבה וגם אב בית הדין. ראש הישיבה ניהל את הלימוד התורני, ואב בית הדין ניהל את מערכת השיפוט התורנית. לפי זה, מה היו סמכויות שני בניו של רבי? הנשיא היה מעין ראש ממשלה, זה שייצג את הציבור היהודי כלפי השלטון הרומי, וניהל את ענייניו החילוניים. החכם היה זה שידע תורה, מעין אנציקלופדיה מהלכת שאיתה היו מתייעצים כשרצו לדעת מה המקורות הרלוונטיים לגבי סוגיה מסוימת. אמנם הפסיקה הסופית היתה נתונה לר' חנינא, אך הידע התורני המכריע היה בידיו שמעון בנו של רבי).

   רבי חנינא התעסק בענייני יוחסין, כאשר היו שרצו לקבוע כי בבל מיוחסת פחות מארץ ישראל, שלח רבי יהודה הנשיא את רבי חנינא לטפל בעניין, וזה אכן הוכיח להם כי מקובל מפיו של רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו רבי יוסי שבבל מיוחסת יותר מארץ ישראל  (קידושין ע"א א'. בכוונה הארכתי בהבאת סיפור זה בהערה, כי מוזכר בו רב יהודה, ומוזכרים בו ענייני ייחוסים, ורבי, ורבי חנינא, ורבי יוחנן, ובעלי זרוע, כולם נושאים הקשורים קשר ישיר לעניינים בהם אני דן)[1]. 

   הוא גם סבר כי יש להחמיר במיוחד ביוחסין ובלשון חז"ל "מעלה עשוי ביוחסין[2] 

   הוא היה ידוע בביטחונו באלוקים, כאשר אשה מכשפה רצתה לקחת עפר מתחת רגליו כדי לעשות בו כשפים, הוא לעג עליה: קחי כמה שברצונך, כתוב "אין עוד מלבדו" ואיני חושש משום כוח חוץ מכוחו של אלוקים  (סנהדרין ס"ז ב'). לפי הסבר התלמוד, דווקא רבי חנינא שהיו לו זכויות מיוחדות, יכול היה לסמוך על האלוקים בצורה כזו, אבל אדם רגיל יש לו ליזהר מכשפים.

   אחד מהכללים ההלכתיים שנקבעו על ידיו הוא רוב וקרוב הלך אחר הרוב, המשמש במקרה של אובייקט שנמצא במקום שלא ניתן לדעת משם בבירור מאין הגיע. כלל אחד קובע: "הלך אחר הרוב", וכלל אחר: " הלך אחר קרוב", מכריע כי האובייקט הגיע מהמקום הקרוב ביותר. אמנם שני הכללים מהתורה, אך במקרה של הכרעות סותרות בין שניהם, הכלל שקבע רבי חנינא בר חמא מכריע לפי הרוב.

   הביוגרפיה של ר' חנינא בר חמא מעניינת מכמה בחינות. היותו בקי ביוחסין, פסיקתו שבבל מיוחסת מא"י, היותו 'יושב בראש', היותו בבלי שעלה לא"י, היותו חברו של רב, היותו עשיר ועצמאי שלא נזקק למנעמי השלטון ואולי דברים נוספים. כפי הנראה לא הוריש לבנו משרות וכיבודים אלא נתן לו לעמוד בזכות עצמו[3].
   קשה לקשור קשר ישיר בין תולדותיו של ר' חנינא בר חמא לדברים שהתלמוד מוסר כאן בשמו. אמנם הסוגיות שאני עוסק בהן קשורות לקשרים בין הורים ובנים, קשורות לנשיא ולבית דוד ולמקורבים שסביבם, אך לא מצאתי קשר ישיר בין נושא זה ועובדת היותו של ר' חנינא זה שאומר את מה שאמר. הדברים, כפשוטם, מספיקים.

   הפסוקים עליהם מבוססת דרשת רבי חנינא

ישעיהו פרק ג

   הפסוק עליו מבוססת דרשתו של רבי חנינא, הוא אמצעיתו של פרק שלם העוסק בהתנהגותו השלילית של השלטון היהודי ביהודה על דרגותיו וסוגיו. בתוך מכלול נושאי התפקידים והמנהיגים  כלולים גם הזקנים. למשל, בפסוקים ב'-ג' כתוב: ב) גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן: (ג) שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ: כלומר, רשימה נכבדת של נושאי תפקידים חשובים ובעלי מעמד ציבורי בולט, החל בגיבור, כנראה איש-צבא, שופט, נביא, סוגים שונים של אנשי רוח העוסקים בקסמים ולחש, יועצים שונים, אנשים המוגדרים כ'נשואי פנים, וגם הזקן.
זו מערכת חברתית שבה דווקא החצופים והניקלים מצליחים להגיע לשלטון ולתפקידי המפתח, וכנראה נשים הן אלה שמכוונות את הדברים ומשפיעות על ההתפתחויות, ולא במובן החיובי.
   בפסוק ה' משווה הנביא את הזקן לנכבד, אמנם כמושא לשחצנותו של הנער, אמנם כניגוד לנער ולא כניגוד לטיפש, אך ברור שגם הם חלק ממערך מושחת ומנוון זה ונראה מאד טבעי שהנביא כולל את הזקנים בראש הפירמידה השלטונית, זו שאמורה להיות אחראית שלא יקרו עוולות[4].
הגמרא מצטטת את פסוק 14 מתחילתו. תחילת הפסוק מדברת על זה שה' ישפוט את המנהיגים הרעים על מעשיהם. הדוגמא האולטימטיבית שמביא הפסוק היא הזקנים והשרים. הם כנראה הבולטים מתוך הרשימה שבתחילת הפרק.
ראינו את הפסוקים כפשוטם בהקשרם הרחב, כלומר עם כל פסוקי הפרק. נשווה עכשיו בין פשט הפסוקים והאופן שבו למדה אותם הגמרא.

   איך הגמרא למדה את הפסוק? 

   שאלתו של רבי חנינא מיתממת למדי. האם רק השרים אחראים על הנעשה בממלכת יהודה? האם הזקנים ישבו כל הזמן בישיבות ולמדו תורה ועסקו במצוות? האם המציאות התנהלה ע"י השרים, במנותק מאותם זקנים חכמים?
ברור שלא רק השרים חטאו אלא כל בעל משרה המוזכר בפרק חטא והיה שותף לאווירת החטא שמתאר הנביא. מסתבר ששאלת התלמוד פיקטיבית לחלוטין, ומטרתה השאלה אינה אלא תשובתה, אינה אלא 'להיכנס אתנו בדברים', ולהכניס אותנו אל הנושא שעליו רוצה הגמרא לדבר.
לדעת הגמרא חייב להיות קשר הדוק בין השרים והזקנים. לא תיתכן מציאות שבה הזקנים חיים את חייהם, לומדים סגורים בישיבה, עוסקים באיזה משהו חשוב, והם אינם מודעים למעשי השרים, אינם מתערבים לשרים בתפקידם ואין להם מה להעיר על הזוועות המתרחשות ברחבי הממלכה.
הגמרא רוצה להגיד שחייב להיות קשר בין השרים והזקנים, והזקנים חייבים להגיב אם השרים נוהגים שלא כשורה. חלק גדול ממחדלי הנשיא, השר, ראש הגולה, ודומיהם, אינו שלהם אלא של הזקן, החכם, אולי ראש הישיבה, שעומדים לצידם.
תמיד אני מהרהר שמא אחת ממטרותיו של ר' חנינא הייתה לשלוח אותנו לקרוא בתנ"ך קצת יותר בהרחבה על מעללי השלטון הרע, כולל חכמי התורה שבאותו דור. בהערה 3 הערתי על אחריותם של הנשים לחטאי מנהיגי הדור, על הנשים המושלות בעם, ועל העונש המפורט המתואר בהרבה פסוקים בפרק. יתכן שהעורך, בצטטו פסוק זה מתכוון גם לאלה שבסביבתו הקרובה מלפנים ומאחור, הקשורים לאותן נשים.



   מה ידוע לנו על הזקנים בתורה ובנ"ך? 

      אם נסכם את  תפקידי הזקנים בתורה ואת ייעודם, נמצא שמשה אמנם מנסה להכניס אותם לעניינים אבל הם ממש לא נכנסים לעניינים והם לא עושים כמעט כלום. את כל תפקידי ההסברה והשליחות במצרים משה ואהרון עושים כמעט לבדם. לפעמים הזקנים כאילו נסרכים אחרי משה ואהרון ונמצאים שם רק במשמעות ייצוגית כלשהי. גם במעמד הר סיני יש ניסיון לשתף אותם וגם שם זה לא מצליח. לפי רש"י זו פעולה יזומה של משה להיפרע מהם על השתמטותם במצרים מול פרעה.
בספר במדבר נראה כי ה' מנסה לשנות משהו ולהאציל עליהם מרוחו אבל רק בספר דברים מצטווה העם במצוות ברורות בהן יש לזקנים חלק פעיל. עדיין לא שומעים שהם עושים משהו, אבל לפחות מוקנה להם מעמד בחלק מהמצוות. משה בסוף ימיו מעביר את התורה ואז הנמענים, שאמורים לתווך בין ה' והעם, הם הכהנים והזקנים. מעמד הזקנים מושווה לכהנים, ואולי יש כאן עדות לכך שהזקנים של סוף ימי משה מוכנים יותר לשאת בעול הציבורי מאלו שהיו במעמד הר סיני. ברור בכל אופן שיש להם מעמד גבוהה בהנהגת העם, בשורה אחת עם הכהנים, הלוויים, ראשי המטות, הנשיאים והשוטרים (השוטרים באותה תקופה נהנו ממעמד גבוהה...)
לאורך כל התורה לא נוטלים הזקנים חלק במערכת השיפוט, לא במערכת החינוך, ולא בשמירת התורה. רק בסופה מנסה התורה לשתף את הזקנים בהוראת ההיסטוריה, ובלימוד הדורות הבאים, כשם שהיא משתפת אותם בחלק מהמצוות בתפקידים פעילים, בפועל לא שומעים על משהו שעשו בתחום זה.
   לעומת זקני ישראל בולטים זקני מדיין ומואב האקטיביים (בפרשת בלעם).

   באופן תיאורטי יש לזקנים תפקיד הדורש שיקול דעת וחכמה וצריך לבוא אליהם כדי לשמוע את דעתם בעניינים עדינים. הם אלה שקובעים אם רוצח בשגגה עונה לקריטריונים של עיר מיקלט או שהוא סתם מתחזה, הם גם אלה שאליהם אמורים לפנות בעניין עגלה ערופה, כלומר נדרשת מהם איזה אחריות עקיפה, הם אלה שאליהם אמורים לבוא בעניין עיר נידחת ובעניין הייבום והחליצה והם יושבים בשער, אחד הצמתים החשובים בעיר של פעם, אבל בפועל לא שומעים שעשו משהו.
לפעמים מדובר על זקני העם, לפעמים על חלק מזקני ישראל, או כל זקני ישראל, לפעמים זה רק שבעים נבחרים, ולפעמים אלו זקני העיר שבה מדובר.
מרוב תיאורי המקרא מתברר שזקן בד"כ הוא איש שגילו הכרונולוגי גדול. אמנם שמואל נקרא זקן והוא מת בגיל 52, אך בד"כ מדובר על אנשים בגיל מבוגר יותר (ברזילי הגלעדי בן שמונים נקרא זקן, עלי בן תשעים ושמונה). ההיפך מזקן זה נער או ילד, ולפעמים הניגוד לזקן שכבר אינו בשיא כוחו זה איש, שהוא בשיא כוחו ואישיותו.

מה קורה החל מתקופת יהושע?
במלחמת העי הם עולים עם יהושע, יש להניח שהם בחפ"ק הקידמי העליון ולא ממש בקוו האש[5].
   יהושע מזכיר את תפקיד הזקנים בערי המיקלט[6], ובסוף ימיו הוא קורא לעם ולכל מנהיגיו כדי לקיים איתם שיחת מוטיבציה אחרונה. ארבעת סוגי המנהיגים הם זקני ישראל (בראש הרשימה), ראשיו, שופטיו, ושטריו (אי אפשר בלי השוטרים...). שיחת מוטיבציה זו התקיימה בשכם![7]
   על העובדה המסופרת לנו גם בספר יהושע וגם בספר שופטים[8] כי העם עבד את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע, מדובר במסכת אבות ובאבות דרבי נתן על שתי נוסחאותיה. הקביעה שאותם זקנים היו חכמי התורה והעבירו את המסורת הלאה (לשופטים? לאנשים מסוגו של יפתח?), היא קביעה אפשרית ואולי יש לה בסיס במסורת שבע"פ, אך היא אינה הכרחית לפי פשט הפסוקים.    

   העובדה שלזקנים תפקיד מרכזי בהנהגת הערים בתקופת השופטים בולטת מפרשת אנשי העיר סוכות וזקניה[9]. עיר זו לא סייעה לגדעון בצאתו למלחמה במדיינים, ובשובו כמנצח העניש בראש וראשונה את זקני אותה עיר.
   כשיפתח הגלעדי מתמנה למפקד הצבא נגד עמון, זקני-גלעד הם אלה שמנהלים איתו את המשא ומתן והם אלה שממנים אותו לראש וקצין[10]. יש להם סמכות ויש להם ייפוי כוח מלא מיושבי גילעד אותם הם מייצגים, הם הולכים, מדברים ומחליטים. הם ניגוד מוחלט לפסיביות של הזקנים של תקופת משה.
בפרק י"ט בספר שופטים מוזכר איש זקן מהר אפרים שלמעשה הוא תושב חוץ בעיר גבעה שבבנימין. הוא אינו קשור למושג הזקנים שבמקרא, אך זיקנתו היא כנראה ניגוד לבני בנימין שבעיר גבעה, ולכל בני בנימין שנתנו להם אח"כ גיבוי. למרות שהוא זקן הוא נקרא 'האיש הזקן'. יש משהו מאד עוצמתי בזיקנותו, היא חלק מאישיותו (מה'אישו' שלו).
   את בעיית שבט בנימין פתרו לבסוף זקני ישראל[11] באמצעות המחוללות בכרמים. שוב מעורבות אקטיבית, אמנם ברעיון בלבד, אך ברור שהזקנים במרכז הקלחת, הם בוחשים, הם מעורבים, הם נותנים פיתרון יצירתי, ועל פיהם ישק דבר.

   תמה תקופת השופטים הקלאסית, ומתחילה תקופת ספר שמואל, שתחילתו היא המשך ישיר של תקופת השופטים. עלי ושמואל נחשבים חלק מאותה תקופה. שמואל ועלי מתוארים כזקנים בגיל, והקללה של בית עלי אומרת שבני משפחתו ימותו אנשים ולא זקנים[12], אך לא שומעים הרבה על הזקנים.
   בפרק ד' בספר שמ"א מתוארת מלחמה עם הפלישתים בה נחלו בנ"י מפלה. הכתובת להתייעצות לגבי סיבות המפלה היא זקני ישראל[13].
   בפרק ח' מתקבצים כל זקני ישראל, ממש כולם, ומדברים עם שמואל על עניין המלך. דווקא הזקנים מעלים כלפי שמואל את טענת זיקנותו (וגם את העובדה שבניו לא הלכו בדרכיו)[14].
למרות מיעוט האזכורים, נראה כי מעמד הזקנים כגוף חושב ומייעץ וקובע, הוא מעמד מרכזי שיש להתחשב בו. הם הולכים לשמואל והם הכתובת להבנת התבוסות במלחמה.
אחרי הניצחון על בני עמון, מלחמה אותה יזמו זקני גילעד (הפעלתניים, יש לומר), בכל השיחות שמנהל שאול עם העם, לא מוזכרים הזקנים.
כששמואל מתאר לפני העם את ההיסטוריה של יציאת מצרים, הוא מזכיר את משה ואהרון, אך לא את הזקנים. זה מחזק את מה שכבר ראינו על הזקנים של תקופת משה, שהיו פסיביים מאד. בפרק י"ג המתאר את ימי מלוכתו הראשונים של שאול, לא מוזכרים זקנים במעמד כלשהו, כיועצים או בפונקציה אחרת, וגם בפרק י"ד, בסיפור יונתן ויערת הדבש, מי שמבקש על יונתן זה העם ולא הזקנים.
קבוצת זקנים אחרת המעידה על מעמדם המרכזי של הזקנים בערים של אותה תקופה היא זקני בית לחם, עירו של ישי אבי דוד. זקני בית לחם קצת נבהלים מבואו של שמואל לבית לחם, אולי קרה חס וחלילה דבר רע? די מהר הכל נרגע ובסוף שמואל בוחר את דוד.
   גם בתקופת המעבר בין מלוכתו של שאול ומלוכתו של דוד, אבנר בן נר מנהל מו"מ מקביל עם דוד ועם זקני ישראל ואנשי בנימין. ברור שמעמדם של הזקנים מרכזי, הם הגוף המייצג, הם הגוף שמחליט החלטות חשובות הנוגעות לכל שאר שבטי ישראל חוץ מיהודה[15].
   לאחר הריגתו של אבנר והריגת אישבושת וחיסול רוצחי אישבושת ע"י דוד, באים זקני ישראל אל דוד לחברון כדי להמליך אותו[16]. והם גם שמנסים להקים את דוד המנסה לצום ולבקש רחמים על הילד שנולד לו מבת שבע[17]. במרד אבשלום, כשאבשלום קורא לאחיתופל וחושי הארכי להתייעצות, מי שמקבל את הייעוץ זה אבשלום וזקני ישראל[18]. כשדוד שב לירושלים לאחר המרד הוא מתפלא על זקני יהודה שלא באו לקבל את פניו. הוא כנראה ציפה שקבוצת דקנים זו שלה מעמד משפיע וחשוב, תהיה בין מקבלי פניו בשובו. הוא ראה בזאת הכרה חדשה במלכותו ושלטונו[19].
   אבל בפרשת ציבא ומפיבושת, פרשה שלא הוסיפה כבוד לדוד, לא התייעץ דוד עם הזקנים[20].
   גם בימי שלמה נמנים הזקנים בראש קבוצת המכובדים שמקהיל שלמה לטכס העלאת הארון והכנסתו למקדש[21]. ברשימה זו גם כל ראשי המטות ונשיאי האבות לבני ישראל. כמוסד מייעץ למלך לא שומעים עליהם הרבה בתקופת שלמה, אבל בתקופת רחבעם מקבלים מבט פרספקטיבי ומבינים שלשלמה היו זקנים שייעצו לו[22]
   מלך נוסף המתייעץ עם הזקנים הוא אחאב במלחמתו עם ארם[23]. איזבל מסתייעת  בזקני עירו של נבות ובחורים, המנהיגים החשובים של העיר, ככתובת למזימתה, ובאמצעותם היא מחייבת את נבות בדין מעוות[24].
   בספר מל"ב אנו מוצאים את הזקנים בביתו של אלישע[25]. לא כ"כ ברור מה הם עושים שם אבל הם נוכחים ורואים את מעשיו של אלישע. אולי הם מעין מצלמה חיה שתפקידה לתעד ולהפיץ את מה שאלישע אומר ועושה.
   קבוצה המכונה 'זקני הכהנים' מוזכרת בתקופת חזקיהו ויאשיהו וחזקיהו שולח אותם אל ישעיהו כשסנחריב מאיים עליו[26].
גם יאשיהו קורא לזקני יהודה כדי לקרוא באזניהם את ספר הברית ולעורר אותם לתשובה. לא ברור אם הם הגיעו או שרק איש יהודה הגיע. ליאשיהו היה חשוב לקרוא לאותם זקנים בגלל ההשפעה הציבורית שהייתה יכולה להיות לאותו מהלך.
בספרי הנביאים השונים אנו רואים מספר דוגמאות בהן מושווים הזקנים לשאר המנהיגים (ישעיהו ג' 14 וסביבתו, פסוק המצוטט בגמרא במסכת שבת נ"ד ע"ב, אותה גמרא בה אנו דנים. כך גם בישעיהו ט' 13, ירמיהו כ"ט 1, יחזקאל ח' 12, כ' 3, כ"ז 9, וכן עזרא ג' 12).
הזקנים נמצאים ברשימה אחת עם נשואי הפנים, הנביאים, הקצינים, הקוסמים, השרים וכל שאר בעלי התפקידים שהשפעתם הציבורית גדולה.

אם בתקופת משה, למרות רצונו של משה לשלב את הזקנים בתפקידי ההנהגה, בהנחלת התורה וביצירת מעמד רוחני שיתן השראה לעם, לא צלחה דרכו והם השתמטו מנשיאה בעול, החל מימי יהושע והשופטים הזקנים מקבלים מעמד די קבוע של חכמי השבט, אותם שבאים אליהם לייעץ, הם המחליטים בענייינים חשובים ועל פיהם ישק דבר. אפילו מלכים התייעצו בהם וניצלו את מעמדם כדי להשפיע על מי שצריך. לפעמים אלו זקני העיר המסוימת בלבד (בית לחם, עירו של נבות), לפעמים אלו זקני האזור (גילעד, יהודה), ולפעמים אלו זקני כל ישראל, או אפילו כל זקני ישראל.

לאחר שסקרנו את עניין הזקנים בתורה ובנ"ך נוכל לשאול מדוע נתפס רבי חנינא דווקא אל הזקנים? אולי דווקא אל הזקנים כפי שמציג אותם ישעיהו?
התשובה היא שמעמדם היה בין הגבוהים בנושאי המשרות, מלבד המלך. אפשר לראות שמלכים רבים התייעצו עם הזקנים וחיכו למוצא פיהם וחכמתם. ככל הנראה גם חכמה תורנית ולא רק חכמה כללית ממרומי גילם המופלג. דווקא בגלל מעמדם כחכמים וכיועצים, ככאלה שלשיקול דעתם יש משקל מכריע, חשוב לרבי חנינא שיהוו משקל נגד למנהיגים שחוטאים. מחאה של אדם חכם ובולט עשויה להשפיע הרבה יותר טוב על מנהיג, יכולה לשכנע אותו, יכולה להרתיע אותו, ואפילו מבחינת הניראות שלה כלפי העם היא מתקבלת הרבה יותר טוב ויש לה יותר משמעות.

   התפנית בנושא הדיון התלמודי
מאחר שנראה כי הזקנים הוכנסו לדיון התלמודי באופן מלאכותי, ניתן להסיק כי העורך של האגדה התלמודית במקומנו, רוצה שנפנה את תשומת הלב לזקנים ולא למנהיגים שהוזכרו עד כה. החל מהדיונים ההלכתיים, המשך דרך הדיון על ראב"ע ופרתו ואף בקטע הנדון כאן עסק התלמוד במנהיגים שבראש. מוזכרים ילתא ומר עוקבא, מוזכר ראב"ע המייצג נשיא, או כהן, או עשיר, או חכם, או משהו שהוא גם וגם, ולאחר מכן מוזכרים מי שממונה על ביתו, מי שממונה על עירו, ומי שממונה על כל העולם, קרי, כל הגולה, כלומר ראש הגולה. רב פפא מציין בפירוש את שמם של בית ראש הגולה. החל מרגע זה מתחיל מרכז הכובד של הדיון לעבור אל החכמים הסמוכים למנהיגים אלה. החכמים הבולטים מכירים היטב את המנהיגים, מחוברים אליהם בקשרים שונים, מסתובבים בבתיהם, לומדים איתם, דנים איתם, והשפעתם עליהם עשויה להיות רבה וחיובית.
המסר שהופנה עד כה אל המנהיגים היה, מי שלא מוחה באלה שהוא ממונה עליהם, הוא בעצמו נתפס על אותו דבר שלא מיחה כנגדו.
ר' חנינא מכניס לתמונת האחראים גם את הזקנים, החכמים המקורבים. הוא אומר, הזקנים שלא מוחים במנהיגים הפוליטיים, אחראים למחדלי המנהיגים הללו באותה מידה. ויש כאן שתי אמירות:
1. הכלל שכל מי שלא מוחה, הוא בעצמו נתפס על אותו דבר, כולל גם את הזקנים שלא מוחים בשרים.
2. גם ללא הכלל הנ"ל, יש חובה לזקנים למחות ולהוכיח את האינסטנציה הפוליטית, והם לא יכולים לשבת בצד ולהציל את נפשם ולרחוץ בניקיון כפיהם.

דבריו של ר' חנינא משמעותיים מאד. מכאן והלאה עוסקת הגמרא בעיקר בזקנים ובצדיקים המצויים סמוך לשרים, סמוך לראשי הגולה, סמוך למנהיגים הפוליטיים. הגמרא תרצה לטעון כי זקנים, חכמים וצדיקים אלה, אינם יכולים לשבת בצד ולהציל את נפשם, ולא 'ללכלך את ידיהם' בחטאי המנהיגים, עליהם להיות מעורבים ולהתערב ולמחות במנהיגים הקרובים להם. מכאן והלאה הגמרא תדבר על קשרים אלה ועל הפוטנציאל הגלום בהם לתיקון. הגמרא תתריע על התופעות השליליות הנלוות לקשרים שבין המנהיגות הבחירה והרבנים הקרובים לה, בין המנהיגות הבחירה וקרובי משפחתה החזקים, והיא תצביע על היכולת של אותם מקורבים להשפיע בכיוון החיובי על המנהיגים. זה יהיה הנושא שילווה את הסוגיות העוסקות בזכות אבות, זה יהיה הנושא הקשור לארבעה שמתו בעטיו של נחש, זה יהיה הנושא של ששת קטעי 'כל האומר פלוני חטא', וזה יהיה הנושא שיקשור את שני החוזרים בתשובה הגדולים, אביו (או אחיו) של רבי ירמיה, ונתן דצוציתא. במקומות ספורים הגמרא תחזור ותדגיש גם את הקשר בין מנהיג שאינו מוחה והחטא שחוזר אליו כבומרנג.


   גרסאות וחילופי נוסחאות

דפוס וילנא- דאמר ר' חנינא
דפוס ונציה – א' ר' חנינא
דפוס איטליה- א' ר' חנינא
205 (1)T -SF2 – א"ר? חני?

המשמעות של האות דל"ת לפני המילים 'אמר רבי חנינא' היא משמעותית. היא קושרת את מימרתו של ר' חנינא לדברי הגמרא הקודמים והופכת אותם למעין הוכחה, תמיכה בדברים הקודמים. ללא אותה דל"ת אלו שתי מימרות העומדות בפני עצמן, אולי יש ביניהן קשר, ואולי לא.








    סיכום

לאחר שבפרקים הקודמים הצביעה הגמרא על כשלים אפשריים בהתנהגות המנהיגים, לאחר שנרמזנו כי באופן מיוחד עומדים מול עיני עורכי הגמרא בית ראש הגולה ומשפחתו, לאחר שנרמזנו כי אפילו פינוק יתר ומנהגי חשיבות מוגזמים שנוהגים בית ראש הגולה בעצמם, נחשבים ככשל מסוים, לאחר שהגמרא עצמה אמרה שכל חוסר תוכחה של מנהיג בצאן מרעיתו מוליד כישלון אצל אלו שלא הוכיחם, עתה באה הגמרא ומסיטה את החיצים, ומגלה מי באמת המטרה אליה היא מתכוונת.
   לא השרים, לא המנהיגים, אלא החכמים, הזקנים, הרבנים, שנמצאים סמוך למנהיגים. מעתה הגמרא תתמקד בהם ובאחריותם למעשיהם של המנהיגים. התעלמות וישיבה על הגדר מצד החכמים הללו אינה באה בחשבון. 

[1] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף עא עמוד א

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל (שיהודי בבל מיוחסים פחות מיהודי א"י). בימי רבי בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל, אמר להן: קוצים אתם משימים לי בין עיני? (שמוצאו של רבי היה בבבל, מבני בניו של הלל) רצונכם, יטפל עמכם ר' חנינא בר חמא? נטפל עמהם ר' חנינא בר חמא, אמר להם, כך מקובלני מר' ישמעאל בר' יוסי שאמר משום אביו: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל.
בימי רבי פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל, אמר להם לעבדיו: כשאני אומר שני דברים בבית המדרש, טלוני בעריסה ורוצו (הוא לא רצה שיתחילו לשאול אותו שאלות ויצטרך לגלות מי הם האנשים הפחות מיוחסים ומדוע אמר את מה שאמר, אבל הוא היה זקן ולא יכל לרוץ). כי עייל, אמר להם: אין שחיטה לעוף מן התורה. אדיתבי וקמעייני בה, אמר להו: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל, נטלוהו בעריסה ורצו, רצו אחריו ולא הגיעוהו. ישבו ובדקו, עד שהגיעו לסכנה ופירשו. א"ר יוחנן: היכלא! בידינו היא, אבל מה אעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה.( רש"י - כיון שהגיעו לסכנה - לפסול משפחות אנשי זרוע שיהרגום פירשו. היכלא - שבועה בהיכלו של מקום. בידינו הוא - לגלות פסול משפחות ארץ ישראל).

[2] ". לפי זה פירש זעירי בשם רבו רבי חנינא, את המשנה במסכת כתובות (י"ד ב'):  "אמר רבי יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רבי יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה" וכו' ראה העניין שם בהרחבה.

[3] תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי חמא בר חנינא - אמורא ארץ ישראלי בדור השני. בנו ותלמידו של האמורא הגדול רבי חנינא בר חמא (שמו"ר פכ"א - ז'). עוד זכה להיות בחברתו של רבי (שבת ל"ח ע"א). מושבו בציפורי (ירו', שבת פ"ו ה"ב) והיה מגדולי העיר (תענית כ"ה ע"א). חלק עם רבי אושעיא (ירו', עירובין פ"ה סה"א) ונמצא בחברתו בביקורם בלוד (ירו', סוף פאה). חלק עם רבי יוחנן (שבת קמ"ז ע"ב). הצטיין באגדה כאביו. בעל האגדה הנודע רבי לוי, מסר הרבה בשמו (ב"ר פ"ט - א').

[4] בולטת מאד בפרק הטענה שהנשים מושלות בעם, במובן השלילי של הדבר, וגם בתאור העונש (פס' ט"ז- כ"ד) מובלט מאד חלקן של הנשים וצורות הטיפוח והפיתוי, שכנראה קשורות לעיוותים הרבים שמתרחשים. היות ודפים נ"ד- נ"ו בבבלי שבת מלאים ברמזים על קשרים נשיים טרחתי לציין נקודה זו.

[5] יהושע ח' 10

[6] שם כ' 4

[7] יהושע כ"ד 1

[8] יהושע כ"ד 31, שופטים ב' 7

[9] שופטים ח' 14-16

[10] שופטים פרק י"א

[11] שם כ"א 16

[12] שמו"א ב' 31-32 

[13] שם ד' 3

[14] שם ח' 4-5

[15] שמ"ב ג' 17-18

[16] שמ"ב ה' 3

[17] שם י"ב 17

[18] שם י"ז 15

[19] שם י"ט 12

[20] שם י"ט 17-31

[21] מל"א ח' 1

[22] מל"א י"ב 6-8

[23] מל"א כ' 7-8

[24] שם כ"א 8-11

[25] מל"ב ו' 32

[26] מל"ב י"ט 2