פרק 3 - שלושה מקרי רצח

פרק 3 - שלושה מקרי רצח (רוצח סדרתי)


לכאורה לפנינו דמותו הפלאית של רשב"י הדבק בעקרונותיו ואינו מוכן לקבל שום זיוף. הוא משלם על כך מחיר כבד ונאלץ לברוח לתקופה ארוכה ולחיות בניסי ניסים.
בשלוש 'תחנות' בסיפור נראה שרבי שמעון הורג אנשים. ננסה לבחון:
מה הן ה'תחנות'?
באיזה שיטה הוא הורג?
את מי הוא הורג?
האם יש תגובה של צד שלישי למעשהו של רשב"י?

מקרה א'

     יצאו.
ראו אנשים שחורשים וזורעים,
אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!
כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף.
     יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!

אחרי שתים עשרה שנים של ניתוק מהעולם וחיי צער במערה, יוצאים רשב"י ובנו ורואים אנשים שחורשים וזורעים.
לכל אורך הסיפור אין לבנו של רשב"י שם, ואין אנו יודעים אם מדובר ברבי אלעזר או בבן אחר. לא ידוע על בן נוסף שהיה לרשב"י, ולכן מניחים כל העוסקים בסיפור זה שמדובר ברבי אלעזר, בנו של רשב"י.

כמה דברים מוזרים בקשר לבנו:
1. מדוע לא מזכירים אותו בשמו?
2. והרי רבי אלעזר היה רב, מדוע לא נותנים לו את הכבוד שמגיע לו? אולי כאן מדובר בתקופת חניכותו, בטרם היה לרבי?
3. על תחילתו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון ישנן מסורות נוספות. איזה מהן היא הנכונה?.

למה כ"כ חשוב לי לדון בר' אלעזר בנו של רשב"י?
כי המספר התלמודי קצת מחביא אותו.
יתרה מזה, כשהם יוצאים מהמערה, שניהם יוצאים, שניהם רואים את החורשים וזורעים,
שניהם נותנים את מבטם הקטלני השורף, ושניהם זוכים לתגובת הבת-קול.
אבל רק ר' שמעון מדבר!
את המשפט 'מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה', רק ר' שמעון אומר. (בואו נגיד שגם הוא לא היה פטפטן גדול). גם בהתחלה וגם בסוף לא מוזכר בנו, רק באמצע.

אני הכנסתי את המקרה הראשון לסדרת שלושת הרציחות. אבל כלל לא ברור שהם הרגו את החורשים וזורעים. כתוב 'כל מקום שנתנו עיניהם היה נשרף'. הם שרפו מקומות, לא בהכרח את האנשים. אמנם טענותיהם היו כלפי האנשים שמניחים חיי עולם, אבל העונש היה כלפי המקומות. מה ההבדל אם אתה שורף מקום או אדם?
יש להם בעיה עם ההוויה, לא עם האנשים שיוצרים אותה. אולי הם מתריסים כנגד מי שמאפשר הוויה חקלאית כזו, ואינו יוצר עבור החקלאים האלה ניסים כמו שיצר לרשב"י ולבנו, כלומר מתריסים כלפי שמיא. האנשים עוסקים בחיי שעה, אבל הבעיה של רשב"י היא עם טבע העולם שמכריח אותם לעסוק בכך ואינו מייצר ניסים שיאפשרו להם לעסוק בחיי עולם.
יותר מזה. שריפת המקומות שבהם חורשים וזורעים, ואולי שריפת מקומות נוספים, מבטלת את כל מה שהושג באותם מקומות למפרע. חרשת וזרעת וצמח משהו, השריפה תכלה את כל מה שעשית ואת כל מה שיגעת עליו חודשים קודם.
אבל יותר מזה. אתה יכול לשרוף את מה שבחוץ, את הפנים אתה לא יכול לשרוף. אולי שרפת את מה שכבר גדל, אבל אינך יכול לבטל את פעולת החרישה, ובזרעים שבאדמה בפנים אינך יכול לפגוע. יוצא שרשב"י פוגע ושורף רק חיצונית, את שורש הדברים הוא אינו עוקר ואינו שורף, אינו יכול לשרוף.

תגובת הבת-קול משתמשת באותה מילה, 'עולם', שבה ביטלו רשב"י ובנו, את החורשים. אתה רשב"י מחפש חיי עולם? אתה מחריב את העולם.
יתכן שיש כאן רמז לשאלה על איזה עולם מדובר? כל עולם בתנ"ך קשור לזמן. בחז"ל הורחב מושג זה גם למימד הגיאוגרפי.
רשב"י ובנו מחריבים את המימד הגיאוגרפי של המילה עולם. הם אינם מבינים שעבודת האדמה מכניסה תוכן לגיאוגרפיה, ואולי גם לזמן. הם מחריבים את העולם. נראה שלא למדו כלום במשך 12 שנה, תחזרו חזרה למערה.

   מקרה ב'

     אמר: יש אדם שיודע שהוחזקה כאן טהרה?
     אמר לו אותו זקן: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה...

    ...אמר אותו זקן: טיהר בן יוחי בית הקברות!
- אמר לו: אם לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו - יפה אתה אומר.
עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל
שכן?
     נתן בו עיניו, ונחה נפשו ('נפשיה' תרגמתי 'נפשו'. למעשה זה 'עצמו')

נתחיל מסוף הקטע. שוב משתמש רשב"י בעיניו, וגורם לנפשו של אותו זקן 'לנוח'.
מה עשה אותו זקן? לכאורה רשב"י שאל והזקן הביא לו מסורת מרבי יוחנן בן זכאי, ורשב"י נהג כמו ריב"ז.
מסתבר שהתוצאה הייתה שונה.
לא ברור מה קרה בין תשובתו של הזקן ובין ביצועה הלכה למעשה ע"י רשב"י, בכל אופן התוצאה הייתה הפוכה לאמת אותה ידע הזקן.
האם מעשהו של ריב"ז היה סוג של נס? האם לרשב"י לא נעשה אותו נס, ולא גילו לו מן השמים היכן טמא והיכן טהור? או שאולי רשב"י לא עשה בדיוק כמו שהזקן אמר? והרי כתוב בפירוש שגם הוא עשה כן?
במבחן התוצאה, טוען הזקן שרשב"י לקח בית קברות טמא וטיהר אותו. הכל יצא לו הפוך לאמת.
טענתו של רשב"י לאחר מכן מעניינת. הוא טוען שהזקן, למרות שהיה נוכח בדיונים ההלכתיים, ולמרות שהביע את דעתו ונמנה עם המצביעים על ההלכה, לאחר שנפסקה ההלכה, היה אסור לו להגיד שרשב"י טעה, הוא היה צריך לשתוק ולא לומר את האמת. אם השתתפת בדיון ובהצבעה, ולא קיבלו את דעתך, אסור לך יותר להביע את דעתך. אתה צריך לנהוג כמו הזונות 'לפרכס את חבריך לדיון'. כלומר לצדד בעד דעתם, למרות שהיא הפוכה לאמת ולמסורת כפי שאתה יודע ומכיר. הסתרת האמת מפני השקר רק כדי שזה יראה יפה בעיני הבריות, כמוה כסוג של חנופה. רשב"י מעדיף את החנופה על פני האמת.

    בקטע זה אנו עוסקים בעיקר בתגובתו של רשב"י לדברי הזקן. הוא מניח את נפשו. 'נפשיה' בארמית פירושו 'עצמו', לא 'נשמתו'. אבל כל המפרשים שאני מכיר סבורים שרשב"י הרג את הזקן. הריגה בצורה של 'הנחה' היא הריגה די עדינה. יתכן שהמושג כלל לא מדבר על הריגה אלא על משהו אחר, אולי במובן של 'עצר אותו' או משהו דומה[1].
למה להרוג? האם כל מי שאומר לך שטעית, אפילו מצאת כשל פורמלי בהתנהלותו כיוון שנמנה עמכם בדיון ובפסיקה, מיד אתה קם והורג אותו?
אין בגמרא שום תגובה של צד שלישי לחיסולו של הזקן. אין בת קול, אין מחאה ציבורית, אין תלמידים שיגידו מילה, לא שומעים את קולו של ר' פנחס בן יאיר חתנו של רשב"י, ר' פנחס לא מתעניין במעשיו של חותנו, אליהו אינו מגיע לגלות דברים נסתרים ולעדכן, כלום. העולם ממשיך כרגיל.


   מקרה ג'

המקרה השלישי עוסק ברבי יהודה בן גרים, או כפי שהוא מוצג בסיפור זה 'יהודה בן גרים'.

     יצא לשוק, ראה את יהודה בן גרים,
אמר: עדיין יש לזה בעולם?
     נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות

אם עכשיו הוא יצא לשוק, איפה היה קודם? לפי חלק מהמפרשים הסיפור עם בית הקברות התרחש גם הוא בשוק. אז מה זה 'יצא לשוק'?
את יהודה בן גרים אנו פוגשים בתחילת סיפור המערה, בקטע בו מתווכחים ר' יהודה בר אילעי, ר' יוסי ור' שמעון אם נאים מעשיהם של הרומאים. ר' יהודה בן גרים נוכח בזמן הויכוח והולך ומספר דבריהם. לא ברור למי הוא סיפר, אבל הגמרא אומרת שהם נשמעו למלכות. לא יהודה בן גרים הוא זה שסיפר בצורה ישירה למלכות, אבל הם נשמעו לבסוף למלכות. המלכות הגיבה בתקיפות. את רבי יהודה בר אילעי העלו, נתנו לו איזה כיבוד. את ר' יוסי הגלו לציפורי, שהיתה מרכז שלטון רומאי, כדי שיהיה קרוב לחיילי השלטון כדי שיוכלו לפקח עליו (כממו שעשו לריב"ז אחרי המרד הגדול, ששיכנו אותו ביבנה). ור' שמעון נאלץ לברוח.
רשב"י רואה ביהודה בן גרים את האחראי לגזר דין המות שנגזר עליו. הוא חיכה עד שיצא מהמערה, ועכשיו הוא מעניש אותו.
הוא שוב משתמש בעיניים, והופך את יהודה בן גרים לגל של עצמות.

וכאן מסתיים סיפור המערה. גם כאן אין שום תגובה של צד שלישי מכל סוג למעשיו של רשב"י. נשים לב שבכל מהלכיו האחרונים של רשב"י נעלם בנו מהסיפור ואינו מעורב בהריגות השונות. גם בתחילת הסיפור אין שומעים על בנו, עד שהוא מתחיל לברוח, תחילה לבית המדרש, ואח"כ למערה. בשני אלה נמצא גם הבן.

הריגה זו של הפיכה לגל עצמות, יש שהסבירו שזו הריגה למפרע, שהרי אחרי 12 חודשים שאדם מת הבשר מתכלה מהגוף. אם אדם נראה לנו כגל עצמות, משמע הוא מת לפחות לפני 12 חודשים. הפיכה לגל של עצמות משמעה הריגת כל מה שעשה למפרע. גם אם מדובר באלמנט ספרותי, צריך להבין למה חשוב היה למספר התלמודי לבטל מעשיו של מישהו למפרע?

לאור הדברים שראינו ננסה לסכם:
- רשב"י הורג בשלוש הזדמנויות, דמויות שונות.
- רשב"י הורג חקלאים, הורג זקן בעל מסורת, ואדם 'פטפטן' בשם יהודה בן גרים.
- אין שום דיונים הלכתיים לפני ההוצאות להורג.
- רק בהריגה הראשונה מעורב בנו, בשתי ההריגות האחרונות לא מעורב בנו.
- החקלאים מהווים אלטרנטיבה 'מתריסה' לתורת המערה של רשב"י,
- המסורת של הזקן בוודאי יש בה התרסה של משהו אמיתי מול הפורמליות של רשב"י,
- ויהודה בן גרים בפרסומת שהוא עושה לדברי שלושת התנאים, גם הוא מהווה אלטרנטיבה
לתורה הסגורה, והסודית, של רשב"י, אלטרנטיבה שלא כ"כ מוצאת חן בעיני רשב"י. האם
אסור לפרסם דיונים הלכתיים? האם צריך לשמור דיונים הלכתיים בתוך 'מערות' סודיות ולא
ללמד אותם לציבור? מה בדיוק הבעיה עם מה שעשה יהודה בן גרים? לא שמענו שר'
שמעון אמר שלא לפרסם את דבריו?
- הפעם היחידה ששומעים ביקורת, חריפה ביותר יש לומר, על החיסולים של רשב"י היא
בהתחלה, בפרשת החורשים וזורעים. בפרשה זו לא ברור אם רשב"י חיסל את החורשים,
או חיסל את המקומות החרושים. זה לא אותו דבר. אתה יכול לבטל בן אדם אבל לא את
המעשים שלו. חיסול המקומות החרושים ושריפתם מהווה ביטול של כל מה שאותם אנשים
עשו למפרע. מבחינה מסויימת הוא חמור מסתם הריגת אדם שהוא ביטול מעשיו מכאן
ולהבא.


מדוע רשב"י בהתחלה שורף, אח"כ מניח את נפשו של הזקן, ולבסוף הופך את יהודה בן גרים לגל של עצמות? מה ההבדל בין שלושת ההתייחסויות, שהגמרא בחרה בכל מקרה בצורת ביטול שונה?


את רבי יהודה בן גרים שמואשם בסוג של מלשינו או גרימת מלשינות, הוא הופך לגל עצמות, מבטל אותו לאחור. אין לו קיום לא רק מעכשיו אלא גם כל מה שקשור לעברו מבוטל.
את היורשים והזורעים ש'נאשמים' בעיסוק בחיי שעה ולא בחיי עולם, הוא שורף. הוא מבטל את קיומם החל מרגע זה, לחלוטין.
את הזקן בעל המסורת מריב"ז, הוא שם במעין המתנה, מניח אותו בסוג של התייחסות עדינה, אולי מכניס אותו להרדמה עמוקה. אבל מעלים אותו מבמת הסיפור. הזקן מפריע לו, אבל אי אפשר להתעלם מהאמת שיש לו, שסותרת את מה שרשב"י למד ויודע. לכן הוא רק 'נח מפשו', יהא משמעו של ביטוי זה אשר יהא.

ביטולם של שלושת הטיפוסים שלמעלה, בנוסף על הבריחה מאשתו, על הבריחה מבית המדרש, על הניתוק מכל המציאות האמיתית של החיים, בנוסף לביקורת על שווקים שיש בהם תועלת חיובית וצועלת קצת פחות חיובית, גשרים ומרחצאות עם אותה מהות, מהווים קוו מתמשך של לימוד תורה מסתגר, מנותק מהעולם ומהמציאות, לימוד שלא מחובר לכלום ואינו יכול להביא שום תועלת, אפילו לא לכהנים במקרה של ספק בתחום כ"כ מיוחד כמו טומאה וטהרה.
רשב"י ובנו שורפים בעיניהם, הופכים תלמידים חשובים לגל של עצמות, ומניחים נפשם של זקנים בעלי מסורת, אבל סופם שעליהם מוטבעת החותמת 'רשעים בגהינום', ש'מחריבים את עולמו של הקב"ה', ודווקא הם 'נשרפים'.

לעיון נוסף
 רבי עקיבא איגר מסכת שבת דף לד עמוד א

 שם טיהר בן יוחי. עיין תוס' ישנים יומא דף ע"ה ע"א.  

[1] חידושי המהר"ל מסכת שבת דף לד עמוד א

ועשה אותו גל עצמות. פירוש מיתה, וזה נקרא גל של עצמות כאילו היה נשרף ונעשה גל עצמות, אבל גבי סבא דלעיל קאמר נח נפשיה בלבד, שלא היה מיתה פתאומית כאילו היה נשרף.