פרק 3 - רבי אלעזר בן עזריה ופרתו

                                                               פרק 3

                                                  רבי אלעזר בן עזריה

        תוכן הפרק:

תוכן.
הטקסט הבבבלי, שבת נ"ד ע"ב.
חלוקת הקטע לשלושה חלקים פירוש פשוט של הקטע בבבלי,
הערות ראשונות. מה מטרת הקטע? במה הוא מתמקד?
המקבילה בירושלמי.
הערות על הירושלמי, ע"פ פרשניו.
עגלתו של שמשון.
תמצית השיטות בעניין הפרה.
ביבליוגרפיה של ר' אלעזר בן עזריה, ועניינה לכאן.
סיכום ביניים.
מקבילות במשנה ובתלמודים לפרשת פרתו של ראב"ע.
פירוש 'שלא ברצון חכמים'? מה זה 'שלא ברצון'? מי הם החכמים?
'והאמר רב יהודה אמר רב'.
סיכום.














   בבלי, שבת, נ"ד ע"ב למטה

  1    פרתו של רבי אלעזר בן עזריה. 
  2    וחדא פרה הויא ליה? והא אמר רב, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: תריסר אלפי      
  3     עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא! 
  4     - תנא: לא שלו היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה - נקראת על שמו. 

   בקטע תלמודי קצר זה שלושה חלקים-
א. ציטוט המשנה, תוך השמטת 'היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים'.
ב. הדיון על כמות הפרות של ר' אלעזר בן עזריה והיתכנות מציאותה של פרה בודדת
ברשותו, עד כדי כך שיזכירו אותה באופן מיוחד.
ג. השכנה והמחאה

כבר מהמשפט הראשון ברור שלא הנקודות ההלכתיות הקשורות לשביתת בהמה ולטלטול בשבת ברה"ר, הן שמעניינות את הבבלי. הגמרא לא מציינת את הרצועה שבין הקרניים, ולא את הפולמוס שהתעורר סביב עניין זה בין ר' אלעזר בן עזריה וחכמים.
חידושו הגדול של הבבלי נמצא בשורה 4, שם אנו מתבשרים כי מדובר בכלל בפרתה של שכנתו של ר' אלעזר בן עזריה, ומשום שלא מיחה בשכנתו, ולא טרח להוכיח אותה על אותה רצועה שבה יוצאת פרתה לרה"ר בשבת, נקראת הפרה על שמו, ולפיכך טרוניית חכמים מופנית אליו.
ואני רוצה לשאול, כבר בפתיחה-
- מדוע חכמים לא דיברו בעצמם עם השכנה, אולי אפילו רק כדי לקיים מצוות 'הוכח תוכיח'?
- מי אמר שר' אלעזר לא מיחה בשכנתו? האם מישהו שאל את השכנה או עקב אחרי ר' אלעזר ב עזריה 24 שעות שבע ימים בשבוע? למה דווקא הוא צריך היה למחות בשכנתו? בכל מקרה, הרי הוא חלוק ממש על חכמים (בבלי מסכת ביצה ומשנה עדויות) ובמה הוא שונה מעקביה בן מהללאל שהחזיק במחלוקתו עד לפני מותו (כי שמע מהרבים) ואמר לבנו שיחזור בו?
- אולי ראוי היה שאשתו של ר' אלעזר תעשה זאת ולא הוא (צניעות...)?
- מאיפה צצה השכנה הזו? האם ניתן לצייר בדמיון שאדם עשיר יגור בבית סמוך לביתו של עני ויחסיהם יהיו קרובים כ"כ עד כדי דיבור יום-יומי? האם באמת מצפה הגמרא שביום השבת יעקוב ר' אלעזר אחר פרתה של שכנתו וידע עם מה היא יוצאת בין קרניה?
נדמיין לנו את העשיר המופלג, שעסקיו חובקי עולם, שהוא חולש על אימפריית בקר של 120,000 ראשי בקר לפחות, אותו אדם הוא גם נצר מיוחס לעזרא הסופר, נתון הנלחש מפה לאוזן בכל טרקליני החברה הגבוהה בשפלת יהודה, הוא גם מועמד מוביל להיות ראש הסנהדרין, האינסטנציה הבכירה ביותר הקובעת את ההלכה לכל העם היהודי של התקופה. לחכם זה מתלווים מן הסתם חכמים ותלמידים מכל צדדיו הפונים אליו בשאלות, רוצים לשוחח איתו על עניינים שונים.
עכשיו נדמיין לנו אותו יוצא באמצע התפילה מבית הכנסת, אולי בין ההפטרה לתפילת מוסף. זאת השעה שהשכנה שלו סיימה להתאפר ולהתארגן, ועתה היא מוכנה לצאת לסיבוב בשכונה, לשוחח עם השכנות, אולי לקפוץ לבית הכנסת. בדרך היא גם לוקחת איתה את חיית המחמד שלה, פרתה. הוא הולך לראות מה קורה עם הפרה של שכנתו. ברור שהוא גם אמור להכיר את הפרה ולזהות אותה, ברור שזה בדיוק הדבר שמעניין אותו. הוא לא סתם הולך לראות את הפרה, הוא בודק אם יצאה לרשות הרבים עם רצועה בין הקרניים. הוא מזהה שזה מה שקרה, הוא פונה אל שכנתו שנמצאת בסמוך לפרתה, והוא אמור לשוחח איתה על מצב עניינים חמור זה ולמחות על התנהלותה עם פרתה. זה מה שחכמים מצפים מר' אלעזר בן עזריה לעשות בשבת. אולי לא בין קריאת התורה למוסף, אולי אחרי התפילה, אולי אחרי הצ'ולנט, אולי אחרי השלאפשטונדה, לפני שהוא הולך לבית המדרש לתת שיעור בסעודה שלישית.
גורם נוסף שעוקב אחרי הפרה הוא חכמים. גם הם ערים לכל תנועה של הפרה של שכנתו של ר"א בן עזריה, ויודעים להגיד עם מה היא יוצאת בין הקרניים בשבת. הם מזהים את הפרה, הם מזהים את השכנה, אולי מישהו אחר סיפר להם. הם עצמם לא טורחים לדבר עם השכנה, והם פונים אל ר"א בן עזריה. (לפי מה שתארנו כאן, כל העיר עוקבת אחרי אותה פרה, מדברת עליה ודנה בעניינה...)

דומני שהתשובה לכל השאלות האלה אחת היא. מדובר כאן במהלך 'ספרותי' בו נקט העורך התלמודי (או העורכים). מהלך זה ביסודו הוא בעל אופי מלאכותי מובהק ואינו צריך לעמוד במבחן הביקורת ההגיונית של שאלות הלכתיות ממשיות או מציאות. מטרת העורך התלמודי היא להחליף נושא ולמקד אותנו בנושא המחאה והתוכחה.
הנושא אינו מחאה באופן כללי (כפי שמציג הירושלמי את הבבלי), אלא מחאת המנהיג בציבור מונהגיו, מלמעלה למטה, חובתו להוכיח את הקהל שאותו הוא מנהיג. נראה שאפילו זו לא הנקודה שלה הגמרא תיתן בהמשך את מלוא המשקל. בהמשך נוכל לראות שהגמרא תתמקד בתוכחה של הסביבה הקרובה למנהיג, במנהיג עצמו. הדרישה למערכת בלמים וביקורת המגיעה דווקא מהמעגלים הקרובים ביותר למנהיגים, מהרבנים המקורבים להם, מבניהם, מנשותיהם, מאבותיהם, היא רעיון שעולה שוב ושוב בסוגיות מסכת שבת דפים נ"ד-נ"ו.

סיוע עקיף לרעיון שהעליתי זה עתה, אפשר למצוא בירושלמי המקביל.
בקטע הבא מהירושלמי מסכת שבת, פרק ה' הלכה ד', נראה בבירור שיש דיון הלכתי ער סביב הלכות הרצועה שבקרני הפרה וכל מה שדומה לה מבחינה פונקציונלית. בירושלמי מתגלית תמונה שונה מזו של הבבלי, ועל רקע הירושלמי מתחדדות מגמותיו של הבבלי.

ירושלמי שבת פ"ה הלכה ד', מהדורת וילנה, (ע"פ פרוייקט השו"ת 26+, אין חשיבות לפרטים ההלכתיים, ולכן לא הסברתי אותם. לעניינינו חשוב רק הנושא בו עוסקות ההלכות)

מתני' 
...פרתו של רבי לעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים.

 גמ' 
1   פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים.
רבי בא ורבי שמואל תריהון אמרין: דברי חכמים, אפילו להימשך בה אסור.
     ר' בא בשם שמואל: אם היתה קרניה קדוחה מותר (בקרן עם חור הרצועה קשורה חזק ולא
      תיפול).
א"ר יוסי קשייתה קומי ר' בא ומר לא תנינן אלא הנקה בחטם.
5 רבי זעירא בשם שמואל: שור שעיסוקו רע יוצא בפרומביא שלו.
רבי לייא רב יהודה בשם שמעון בר חייא: כלב יוצא בסוגר שלו.
אם להכות בו אסור.
אם בשביל שלא לאכול אפסרו מותר.
גניבה אמר: הלכה היא היה מלמד ובא.
10 כדא דתנן: שלא ברצון חכמים.
     תני רבי יודה בר פזי[1], רבדלייה, אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה.
אמר רבי יוסי בי רבי בון [דף לג עמוד א] שהיה מתריס כנגדן.
א"ר חנניה פעם אחת יצאת והשחירו שיניו מן הצומות.
א"ר אידי דחוטריה אשתו הייתה.
15 ומנין שאשתו קרוי עגלה. [שופטים יד יח] לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי.
תמן אמרין שכינתו היתה.
ויש אדם נענש על שכינתו?
אמר רבי קיריס דידמא, ללמדך שכל מי שהוא ספיקא בידו למחות ואינו ממחה קלקלתו
     תלויה בו:

בעוד שבמשנה מוקדשות שתי שורות לרצועה שבין קרני הפרה, וההתייחסות היא הלכתית, ובעוד שבירושלמי מקדישים 9 שורות לדיני רצועה והדומים לה, וגם שם ההתייחסות היא הלכתית, בבבלי לא מתייחסים לרצועה מבחינה הלכתית.
הבבלי מדבר בשלוש שורות על מעשרותיו של ראב"ע ודן בשאלה איך יתכן שמדברים על פרה יחידה של ראב"ע, והרי היו לו אלפי עגלים ועוד רכוש רב. בשורה האחרונה לוקח אותנו הבבלי למחוזות אחרים לגמרי, למחוזות התוכחה והמחאה. מי בכלל דיבר על תוכחה ומחאה? איך הבבלי הגיע לעניין זה?

הדיון במעשרותיו של ראב"ע ובשאלה אם הייתה לו פרה אחת או יותר, אינו קשור לצד ההלכתי של הרצועה שבין הקרניים. (תופעה מאד דומה קיימת בבבלי ביצה כ"ג ע"א במקבילה לסוגייתנו, וגם שם ראוי שתישאל שאלה זו). למה בכל אופן מעלה הבבלי את שאלת הפרה היחידה של ראב"ע כאן?
התשובה כנראה פשוטה, זה נותן לו מבחינה טכנית 'קרש קפיצה' לנושא התוכחה והמחאה, הנושא שבאמת מעניין אותו.

הירושלמי כאמור מתחיל בקטע הלכתי הקשור לרצועה שבין קרני הפרה. גם כשהירושלמי עובר לדון בפרטי הויכוח שבין חכמים וראב"ע הוא מעלה אפשרויות שונות לגבי אותה פרה, מגוון רחב יותר ממה שמצאנו בבבלי, ומראה שהויכוח היה כנראה הרבה יותר רציני ממה שמתואר בבבלי.
רק בשורה 16, וכאפשרות אחרונה מציין הירושלמי שיש גם דעה אחרת בבבלי, הדעה המוכרת לנו מהתלמוד הבבלי כדעה יחידה. אבל בעצם, מה שהירושלמי מצטט כדעת הבבלי זה לא בדיוק מה שכתוב בבבלי. בבבלי עצמו כתוב שהפרה של שכנתו, בירושלמי שמצטט את הבבלי כתוב שזו שכנתו ממש.
הירושלמי בסוף דבריו מוכיח שהכיר חומר בבלי, והוא אף מוכן לקבל את האמירה שבו לגבי חובת המנהיג למחות במונהגיו (למרות שבירושלמי לא מדברים דווקא על מנהיגים), אבל דומני שהירושלמי מבין היטב שנושא זה הוא סטייה מלאכותית מדברי המשנה, ואינו משקף באמת את מציאות חייו של ראב"ע. את מה שאומר הירושלמי בשפתו 'תמן' (=שם, בבבל), מביא הירושלמי רק כהערה אחרונה, כדי שידעו שהוא יודע שיש גם פרשנות יצירתית השונה מהפירושים שהציע הירושלמי. להערכתנו הירושלמי מוצא בדברי הבבלי ערך ולכן הוא טורח להזכירם אבל גם לו ברור שהם לא קשורים להלכות שבמשנה. (בירושלמי ביטויים נוספים המעידים על היכרות עם חומר בבלי: 'ורבותינו שבגולה נהגו כן', 'א"ל אין בבלייה דקמתה עליה').

בשורה 9 מעלה גניבא את האפשרות שכל הסיפור עם ראב"ע היה תיאורטי בלבד. לפי הפני-משה הוא התווכח עם חכמים והורה אחרת מהם, לפי קרבן העדה לא רק שהוא לא עשה הפוך, הוא אפילו לא הורה למעשה הפוך, וכל הדיון היה דיון תיאורטי מקדים שלפני פסיקת ההלכה. זו דעתו של גניבא לפחות לפי פרשנים אלה.
הירושלמי בשורה 10 מגיב לדברי גניבא. לפי קרבן העדה, מלשון המשנה 'שלא ברצון חכמים' משמע שנעשה מעשה ממשי, וזה מה שלא מצא חן בעיני חכמים. אם היתה זו מחלוקת תיאורטית היו כותבים 'וחכמים אומרים' או משהו דומה. קרבן העדה מחזק את הסברו משיטת ר' יונה בוצרייה בירושלמי מסכת ביצה.
הפני משה מוסיף שר' יודה בר פזי המוזכר בשורה 11 גם הוא חולק על גניבא וסובר שנעשה מעשה ממשי, ו'שלא ברצון חכמים' היא לשון עדינה לאיום ממשי שאיימו על ראב"ע שאם לא יפסיק את נוהגו עם פרתו, יהיה עליו לעזוב את חבורת החכמים, או בלשון אחרת, יהיה בנידוי.
את שורה 12 אפשר לקרוא בניחותא ומשמעה שאותה פעם שיצאה פרתו הייתה סוג של התרסה, ובגינה הגיבו חכמים כפי שהגיבו. וניתן להבין את ההתרסה בתמיהה. האם באמת אתה סבור שראב"ע התריס עד כדי כך נגד חכמים? (זו גרסת הלשון השניה בקרבן העדה). כך או כך, אומר ר' חנניה (שורה 13) תירוץ, שמדובר במקרה יחיד ושראב"ע צם על אותו מקרה כמה וכמה צומות עד שהשחירו שיניו מהצומות.


עד כאן הניח הירושלמי כי מדובר היה בפרתו של ראב"ע, ולא הוטרדנו מדוע מדובר בפרה אחת בלבד בלשון יחיד. בשורה 14 מרחיב הירושלמי את הדעת ומביא פירושים נוספים למילה 'פרתו' שבמשנה. לפי רב אידי לא מדובר בפרתו של ראב"ע אלא באשתו, או בפרתה של אשתו (שורה 14).
       קרבן העדה: דחוטרא אשתו היתה. הפרה היתה של אשת ראב"ע ששמה חוטרא
       דאי אפשר לומר דשלו היתה שהרי הרבה פרות היו לו.
       הפני משה אומר:  'דחוטריה'- משם מקום שהוא כך (וכך גם הרידב"ז ו'ידיד נפש). 
       אשתו היתה. שיצאת במה שאסרו חכמים לאשה לצאת ברצועה שבראשה ומשום כבודו
       כינו חכמים ואמרו פרתו יצאת ברצועה שבין קרניה.

הדיון במשמעות המילה 'דחוטריה', אם לשייך אותה ל'רב אידי', או לשייך אותה למילה 'אשתו', מוליד אפשרויות פרשניות שונות, כולן שונות מזו שמוזכרת בבבלי.
פירוש שיירי הקרבן לא אהב את הרעיון שחכמים כינו אישה, ובפרט את אשתו של ראב"ע 'פרה', והוא אומר שהפירוש של הפני משה דחוק מאד מכמה טעמים. לדעתנו, פשט הירושלמי מאפשר את שתי הפרשנויות, ושורה 15 המשווה בין הכינוי 'פרה' שבמשנה ועגלתו של שמשון, מחזקת קצת דווקא את פירושו של הפני משה.

בשורה 16 אנחנו נתקלים סוף סוף במשהו שדומה לבבלי. למה רק דומה? כי בבבלי כתוב שהפרה הייתה של שכנתו, בירושלמי כתוב שהכינוי 'פרה' מדבר על שכנתו ממש ולא על הפרה של שכנתו. אבל הירושלמי אומר 'תמן אמרין' = שם אומרים. כשבירושלמי אומרים 'שם' מתכוונים לבבל ולתלמודה.
כדי לענות על השאלה איך אדם נענש על מעשה שעושה שכנתו (נשים לב שלא מדובר על הפרה אלא על השכנה עצמה, זו לא טעות), אומר הירושלמי משהו דומה למימרת ארבעת החכמים בבבלי נ"ד ב' למטה (רב, ר' חנינא, ר' יונתן, רב חביבא):
       כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, 
       באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, 
       בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו.

אלא שבירושלמי הדברים נאמרים מפיו של ר' קיריס דידמא, ותוכנם שונה במקצת:
       ללמדך שכל מי שהוא ספיקא בידו למחות ואינו ממחה קלקלתו תלויה בו:
הירושלמי מדבר על 'כל מי', לאו דווקא על מנהיגים כאלה לאחרים.

כאן מסתיים הדיון התלמודי בירושלמי, ולמעשה גם בבבלי.

העובדה שהירושלמי מזכיר דעה בבלית מעידה על חומר בבלי מוקדם לירושלמי, שהיה ערוך וידוע, לפחות כקובץ הקשור לסוגיה זו. בפרק הבא, הקשור לרב חביבא, עסקתי בהסברים הכרונולוגיים הקשורים לעריכה הסופית של שרשרת סוגיות הבבלי.

הקשר לאפשרות שלאשתו קוראים 'פרתו' הוא פסוקי החידה של שמשון "לולא חרשתם בעגלתי' (שורה 15). בין אם העגלה היא האישה עצמה, ובין אם היא הפרה של אישתו.
האם לדרשה זו משמעות מעבר לקשר הסמנטי שהיא יוצרת בין האישה והעגלה? רמזתי לכיוון חשיבה כזה בפרק מספר 2 העוסק בקטע ההלכתי בבבלי. עצם העלאת דיון על התנהגותם של בית ראש הגולה ומנהיגים נוספים, דווקא בפרק העוסק בבהמות, יוצר קונוטאציה בראש הלומד וגורם לך לחשוב שמא יש כאן איזה כוונה להשוות בין שני הדברים. בכל אופן, הביקורת על המנהיגים, לשיטתנו, אינה הדבר העיקרי כאן והיא מוזכרת כאן כחלק קטן ממערך שלם של תופעות הכרוכות זה בזה וקשורות אחת לשניה.

   בהקשר של ציטוט הפסוק מעגלתו של שמשון וההשוואה לאשתו של ראב"ע. יכול היה הירושלמי להביא פסוק מספר עמוס פרק ד (א): שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹֽׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹֽנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּֽה", אבל הקונוטציה שם שלילית ביותר. בפרשת שמשון הקשר בין שמשון ודלילה הוא של בעל ואישה (גם אם זו גויה פלישתית), והאישה מכונה בחידת שימשון 'עגלה'. קשר זה הולם יותר מאשר הפרות בספר עמוס, שהן סתם פרות ואין להן שיוך מיוחד לבעל. יתכן שבגלל שתי סיבות אלה העדיף הירושלמי את פסוקי שמש. (עגלה תנכית נוספת היא מצרים, בירמיהו פרק מו (כ): עֶגְלָה יְפֵֽה־פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָֽא: (כא) גַּם־שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּֽי־גַם־הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָֽם: שיופיה מוזכר  דווקא כניגוד לעונשים שה' יביא עליה, וכן הושע פרק י' (יא) וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ וַאֲנִי עָבַרְתִּי עַל־טוּב צַוָּארָהּ, כנראה גם שם המשמעות היא שלילית).

נסכם את השיטות השונות המסבירות את המילה 'פרתו'-
1. הפרה הייתה באמת שלו (ואין התייחסות לצורת היחיד, למרות שראב"ע היה עשיר).
2. הפרה הייתה של אשתו ששמה 'חוטרא'. (יתכן שלהזכרת שמה יש כאן משמעות,
       שהרי 'חוטרא' בארמית זה 'מקל')[2].
3. הפרה הייתה אשתו.
4. הסברו של הבבלי, שהייתה פרתה של שכנתו.
5. ה'פרה' הייתה שכנתו ממש.
   6. הסבר בעל גוון שונה במעט מביא הרמב"ם בפירוש המשנה (עדויות פרק ג משנה יב)-  
       פרתו- כלומר שהורה בה לפי שהיתה של אשה בשכנותו, ולפי שלא מחה בה יחסוה לו.
       אמנם הייתה של שכנתו, אבל גם בגלל שלא מיחה בה, וגם בגלל שהוא הורה בה
       הלכה וחלק על חכמים, היא נקראה על שמו.
   7. ראה למשל הסבר המובא ב"שבת של מי" (בפרוייקט השו"ת) בשם עין יעקב על אתר,
שזה דומה ללשון בני אדם האומרים "פר" ומתכוונים להרבה פרים. ויש הסברים
פשוטים נוספים.

   נראה שהירושלמי מבליט את האפשרויות הפשוטות יותר להסביר מה היא אותה פרה, ובתוך כך מבליט את המלאכותיות שיש בפרשנות שנותן לכך הבבלי. פרשנות הבבלי אמנם חוקית, אבל מעצם היותה מלאכותית, משתמע ממנה שכל כוונתה לא הייתה פרשנית אלא שינוי נושא באופן מגמתי, נושא התוכחה והמחאה הקשורים למנהיגים.

ר' אלעזר בן עזריה 

כיוון שהגיבור הראשי הוא ר' אלעזר בן עזריה, ראיתי לנכון להזכיר את הביבליוגרפיה שלו על קצה המזלג. אני סבור שיש לפרטי הביבליוגרפיה הבולטים בחייו משמעות בקטע התלמודי הבבלי, ולא בכדי נבחר ר' אלעזר בן עזריה לפתוח את הדיון בהיבט מיוחד זה הקשור במנהיגים ומנהיגות. (מתוך פרוייקט השו"ת 26+).

-תנא בדור השלישי.
-נתמנה זמנית לנשיא במקום רבן גמליאל (ברכות כ"ז ע"ב), לפי הבבלי (שם) בגיל שמונה עשרה,
ולפי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"א) בגיל שש עשרה.
-תלמידו של רבי יוסי הגלילי (ירו', כתובות פי"א ה"ג).
- הרמב"ם, בהקדמתו לזרעים, שייך את ר"א בן עזריה לדור השני, ואת ר' יוסי הגלילי לדור השלישי. --היה חבר מובהק לר"ע (סנהדרין ל"ח ע"ב), וכן חברם של ר' ישמעאל, ר"ט ור' יהושע (ידים פ"ד מ"ג, ובהגדה של פסח), ר' מתיא בן חרש שאל ממנו (יומא פ"ו ע"א), ר"א ב"ר שמעון אמר משמו (תנחומא ויגש - ז').
-היה דור עשירי לעזרא (יבמות ט"ז ע"א).
- כהן ועשיר מופלג (שבת נ"ד ע"ב), עשירותו שימשה כמשל בפי החכמים (קידושין מ"ט ע"ב).
-רבי יהושע אמר עליו: "אין דור יתום שר"א בן עזריה שרוי בתוכו" (חגיגה ג' ע"ב).
-בפרשנות המקרא קבע כלל "דברה תורה כלשון בני אדם" (קידושין י"ז ע"ב).
-אמרו עליו: "משמת ר"א בן עזריה בטלו עטרות חכמה" (סוף סוטה).

תנא זה מוזכר במשנתנו (שבת פ"ה מ"ד) ועניינו מתפרש הן במשנה, הן בתלמוד הבבלי והן בירושלמי. במשנה בקיצור בלבד, "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים", בבבלי ובירושלמי כפי שמצוטט לעיל.

לאור הביבליוגרפיה של ר"א בן עזריה, האם לעובדה שהיה גם חכם, גם כהן, גם מיוחס לעזרא, גם עשיר וגם נשיא הסנהדרין בשלב מסוים, יש קשר למערכת הסוגיות שפרוסה לפנינו בדפים נ"ד-נ"ו בבבלי שבת?
בדפים אלה מדברים הרבה מאד על מנהיגים, על מערכת הבקרה שצריכה לבקר את מעשי המנהיגים (כך לפי שיטתי), מדברים על 'זכות אבות', כלומר על ייחוס וייחסנות בהיבטים שונים, לאו דווקא בהיבטים חיוביים, מדברים על כוהנים ועשירים ותפקידים שעוברים בירושה, וגם על תפקידן של הנשים במארג זה של יחסי כוחות. מדברים גם על מנהיגים המכהנים תחת שתי אצטלאות חשובות או יותר, על משמעות התופעה, ועל ההשלכות השליליות שעלולות להיות לה, כלומר ניגוד אינטרסים המוביל לכך שלא תהיה ביקורת אמיתית על נושאי המשרות הגבוהות.
מאד יתכן שלא בכדי נבחרה דמותו של ר"א בן עזריה ע"י התלמוד הבבלי, ולא בכדי הודבקו לו באופן מלאכותי השכנה וחוסר המודעות לפרתה בשבת.

את מי, את מה מייצג רבי אלעזר בן עזריה? את הנשיאות? את הכהונה? את בעלי הייחוס? את אלה שהתמנו בגלל ייחוסם? את החכם התורני? את העשיר? האם בכוונה בחר העורך התלמודי להציף את נושא חובת המחאה דרך דמותו של רבי אלעזר בן עזריה? האם הוא מייצג את הצד ההפוך של אותם חכמים שמעשיו היו שלא ברצונם?

לאור ההקשר הרחב בבבלי נ"ד-נ"ו, סברנו כי שילוב התכונות של ראב"ע הוא הסיבה העיקרית לבחירה בו כדמות טיפולוגית הפותחת סדרה של דברי אגדה אלו.
נראה לנו כי דווקא השילוב היה הסיבה שבגללה נבחר ר' אלעזר בן עזריה, דווקא בדמות שכזו עלולות להתגלם הרעות החולות שכנגדם יצא בעל האגדה. השילוב ההדוק בתוך אותה דמות של כל מרכיבי הכוח, ייחוס, עושר, מנהיגות פוליטית, מנהיגות רבנית, דווקא השילוב הזה הוא דוגמא לסכנה הגדולה. שהרי אם נדרש הרב הראשי למחות בראש הממשל, ואם שני התפקידים הכי חשובים האלה מצויים באותו אדם, איך תוכיח יד שמאל את יד ימין, הרי הן שייכות לאותו גוף? שילובים מעין אלו הם שעמדו מול עיני הדרשן התלמודי והם, בין השאר הסיבה לשרשרת דרשותיו.
לאור המסקנה כי לא נבחר ר' אלעזר בן עזריה בכדי, נשאל, מדוע בחר התלמוד הבבלי דווקא בפרתה של שכנתו כדי להדגים את המתח שהיה בינו ובין חכמים?

   בקטע זה מוצגת לפנינו דרישה לאחריות מצד המנהיג כלפי אחרון שכניו. נראה שלא בכדי זו שכנה ממין נקבה שיש לה רק פרה אחת. האם באמת אנו מצפים מאדם כ"כ עשיר מיוחס ועסוק בענייני ציבור שבאופן פרטי ילך ויוכיח את שכנתו? מתי הוא בכלל פוגש אותה? אולי הוא חי בבית ענק, אולי הוא נכנס לביתו/אחוזתו בדרך פרטית וצדדית כך שלעולם לא יפגוש את שכנתו? האם באמת אנו מצפים ממנו שידע מה קורה אצל שכנתו ואצל פרתה של שכנתו, שידע לזהות את פרת שכנתו ברשות הרבים, ואז ילך ויוכיח את שכנתו על מעשיה של פרתה?

    יתכן שהדרשן התלמודי רוצה לומר, שהוא מאד היה רוצה לראות שיש קשר כזה, אולי יותר קשר ממה שהוא רואה במציאות מול עיניו. הוא היה רוצה שהעשירים והמיוחסים, והמקורבים לשלטון, בוודאי אלה שמחזיקים בכמה תארים במקביל ואולי חשים חשיבות מרובה ואולי חסינים לביקורת, יהיו מעורים יותר בחיי האנשים הפשוטים שגרים בקרבתם ובסמוך אליהם, עד לרמת קרני הפרה שלהם בשבת. בין השאר רוצה הדרשן התלמודי לומר שאי מעורבות ה'גדולים' בחיי ה'קטנים', גורמת לקלקול אצל ה'גדולים', אולי לאטימות, וגורמת שהביקורת תופנה אליהם בסופו של דבר. וכפי שהסברנו, או שהם עצמם יחטאו ממש באותם חטאים שעליהם היו צריכים למחות בקטנים, או שהאחריות על חטאי הקטנים עוברת אליהם.


   אם נסכם-

   לפי הבבלי הפרה אינה שלו בכלל אלא של שכנתו. שאלת הפתיחה "וכי פרה אחת הייתה לו?" נראית חלשה למדי, שהרי אין שום בעיה להסביר בכמה הסברים פשוטים מדוע נקטה המשנה לשון יחיד "פרה"  למרות שלרבי אלעזר בן עזריה היו הרבה פרות.  השאלה נראית מעושה ומלאכותית, מה שהופך את תוכנה לפחות חשוב. עצם העובדה שמשתמשים בשאלות מלאכותיות מוכיחה שלעורך התלמודי הייתה מגמה מסויימת,
ואכן המגמה המסויימת הזו מתבררת כששמים לב שהעורך התלמודי, כמעט בלי שנרגיש, שינה את נושא הדיון. העורך התלמודי ביצע כאן תפנית, מעתה הנושא אינו שביתת בהמה אלא מחאה ותוכחה, במיוחד בהקשר המנהיגותי. הן חובת המנהיג למחות והן חובת המקורבים למנהיג למחות במנהיג. מכאן ואילך יחזור נושא זה בהיבטים שונים ולאט לאט יתחדדו נקודות שונות הקשורות בו.
   התרחקותו של הבבלי מהנושא המרכזי של המשנה בולטת על רקע הירושלמי. נראה שהירושלמי נצמד יותר לנושא המקורי של המשנה.

לסוגיית ר' אלעזר בן עזריה ופרתה של שכנתו, ע"פ הבבלי, קשר ישיר לדברי רב פפא בקטע שממוקם מיד אח"כ בגמרא. רב פפא יוצא מתוך דברי רביעיית החכמים שקודמת לו, ומדגים ואומר שמנהיג, ובמיוחד בית ראש הגולה, שאינו מוחה באלה שאותם הוא מנהיג, סופו שיתפס על אותו דבר וישא באחריות על עבירות אלה. ר' אלעזר בן עזריה, לפי גרסת הפרה של השכנה, נתפס בדיוק על זה כיוון שלא מיחה בשכנתו.
אותה תפיסה שיש קשר בין שני הדברים, אי מחאה של המנהיג במונהגיו, וזה שהוא נתפס על אותו דבר, באה לידי ביטוי בחלק מהסוגיות בהמשך, למשל, בסוגיית 'כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה'.



למחלוקת רבי אלעזר בן עזריה וחכמים שתי מקבילות. עיון במקבילות מעלה את השאלה מי מהן המקורית, ומדוע הסוגיה הלא מקורית הייתה זקוקה באופן מלאכותי לסוגיית ר' אלעזר בן עזריה ופרתו? המקבילות מחדדות את בחירתו של הבבלי במסכת שבת להתמקד בנושא תוכחת המנהיגים.

משנה מסכת ביצה פרק ב משנה ח
[*] שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין
פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה
ומקרדין את הבהמה ביום טוב
ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהם
רבי יהודה אומר אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שעושה חבורה אבל מקרצפין
וחכמים אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין:

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כג עמוד א

[1] גם הוא אמורא שהסתובב בין בבל וא"י. נקודה זו מעניינת כי לפנינו אמוראים רבים שלמדו גם בבבל וגם בא"י, וכן כמה אזכורים כמו 'מנהג רבותינו שבבבל' או 'בבלי' ככינוי לר' זירא, וכן 'תמן אמרין'.
בסוגיה המקבילה בבבלי בדיון התלמודי רק אמוראים מישיבת סורה, ובדיון האגדתי רק אמוראים מהזרם של פומבדיתא. 

[2] ראיתי בין הפוסקים התייחסויות לעניין נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל והיחסים הממוניים שבין הבעל והאשה.