ב"ה
אדר א' התשע"ט
פרק 17
פרשת ציבא ומפיבושת (ה'גופא') – בבלי שבת נ"ו ע"א
תוכן הפרק
פסוקי הבריתות בין דוד ויהונתן 2
פסוקי בריתות ושבועות אחרות של דוד ובית שאול 3
הברית של אבנר בן נר עם דוד
מלחמת שתי השנים בין בית שאול ובית דוד 3
פלטי בן ליש ומיכל, איש בושת ואבנר בן נר 4
מפיבושת בן יהונתן 4
בני רימון, רכב ובענא רוצחים את איש-בושת 4
אזכור ראשון של ציבא (שמו"ב ט') 4
מפיבושת בלו דבר, פגישתו הראשונה עם דוד, דוד גומל לו חסד 5
הנחיותיו של דוד לציבא לאחר המפגש הראשון 6
ציבא פוגש את דוד בבורחו מפני אבשלום 6
כושר השיפוט של דוד מול דברי ציבא, והופעת שימעי בן לקלל 7
נחש ומכיר וברזילי מקדמים את דוד במחניים בחזרתו 7
שימעי וציבא ואנשי בנימין מקבלים את פני דוד בחזרתו 8
פגישת דוד ומפיבושת בירושלים, בחזרתו של דוד 8
פרשת הגבעונים, שני בני ריצפה וחמשת בני מיכל ועדיאל 9
הדיון התלמודי ב'גופא' 11
עיון נוסף 'בגופא' 12
מימרותיו של רב יהודה 15
דברי רש"י על הש"ס על פרשת ציבא ומפיבושת 16
סיכום, ונסיון להבין מי כאן נצמד לפשט הפסוקים 17
הפרק הבא מתייחס לקטע התלמודי הבא.
בבלי שבת דף נ"ו א'-ב'
217 אמר רב: כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה,
218 דכתיב [מלכים א' טו] רק בדבר אוריה החתי.
219 אביי קשישא רמי דרב אדרב: מי אמר רב הכי, והאמר רב: קיבל דוד לשון הרע! - קשיא.
220 גופא, רב אמר: קיבל דוד לשון הרע,
דכתיב [שמואל ב' ט 4] ויאמר לו המלך איפוא הוא?
ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (בלא) +מסורת הש"ס: [בלו]+ דבר[1],
וכתיב: וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל (מלא) +מסורת הש"ס: [מלו]+ דבר,
מכדי חזייה דשקרא הוא, כי הדר אלשין עילויה מאי טעמא קיבלה מיניה?
225 דכתיב [שמואל ב' טז] ויאמר המלך (אל ציבא איה) +מסורת הש"ס: [ואיה]+ בן אדוניך?
ויאמר ציבא אל המלך הנה (הוא) יושב בירושלים וגו'.
ומנא לן דקיבל מיניה?
כתיב [שמואל ב' טז] ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבשת,
ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן (בעיני) +מסורת הש"ס: [בעיניך אדוני]+ המלך.
230 ושמואל אמר: לא קיבל דוד לשון הרע, דברים הניכרים חזא ביה;
דכתיב [שמואל ב' יט] ומפיבשת בן שאול ירד (לפני) +מסורת הש"ס: [לקראת]+ המלך ולא עשה
רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס וגו'
וכתיב ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת
ויאמר אדני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את
235 המלך כי פסח עבדך וירגל בעבדך אל אדני המלך ואדני המלך (בבלי שבת נו עב) כמלאך
האלהים ועשה הטוב בעיניך.
ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבשת
אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו.
אמר לו: אני אמרתי מתי תבא בשלום, ואתה עושה לי כך - לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי
240 שהביאך בשלום.
היינו דכתיב [דברי הימים א' ח] ובן יהונתן מריב בעל,
וכי מריב בעל שמו! והלא מפיבשת שמו!
אלא: מתוך שעשה מריבה עם בעליו, יצתה בת קול ואמרה לו: נצא בר נצא!
נצא - הא דאמרן,
245 בר נצא - דכתיב [שמואל א' טו] ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל אמר רבי מני: על עסקי נחל.
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת
קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.
אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו
ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו.
כפי שניתן לראות כבר במבט ראשון, הקטע הזה ארוך יותר מקטע המוצא שממנו הוא מצוטט[2].
(ח) וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם:(ט) וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה: (י) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד:(יא) וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים:
דוד ואיש בושת מולכים במקביל, ואחרי שנתיים מומת איש בושת ע"י רכב ובענא הבארותיים כפי שכתוב בשמ"ב פרק ד' (נביא בהמשך).
המתיחות בין בית דוד ובית שאול נמשכת תקופה מסוימת, אך לבסוף מציע אבנר בן נר לכרות ברית עם דוד ולהסב אליו את כל שבטי ישראל. דוד מסכים (שמואל ב פרק ג):
(א) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים...
(ו) וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל: (ז) וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי:(ח) וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם:
(ט) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ:(י) לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע:(יא) וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ: (יב) וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תחתו תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:(יג) וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי: (יד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים:(טו) וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לוש לָיִשׁ:
פרשת פלטי בן ליש וחייו עם מיכל בת שאול דורשת בירור. לכאורה ניתנה מיכל לדוד אחרי קרב גוליית. אח"כ היא בזה לדוד כשכרכר בהעלותו את ארון ברית ה' לירושלים, אבל היא מגינה עליו מפני אביה ומחביאה במיטתה את התרפים. האם דוד נשא את מיכל כדין? האם הייתה אשתו? ארוסתו (דוד אומר 'אשר ארסתי לי', אך קורא לה 'אשתי')? איך יכול היה פלטי בן ליש לקחת את מיכל, האם התגרשה מדוד?
לא כ"כ ברור אם אבנר חתר תחת אישבושת או שהיה שליח שלו אל דוד לכרות ביניהם ברית. נראה שבהתחלה התעמת אבנר עם אישבושת ולבסוף הלך בשליחותו לכרות ברית עם דוד.
ודוד ממשיך לכבד את בית שאול. בקטע הבא מתוארת תחילתו של מפיבושת בן יהונתן, שכנראה נולד עם בעיית רגליים שהחמירה כתוצאה מנפילתו שעה שאומנתו נסה (לא ברור כ"כ אם היא נסה מפני דוד או מפני הפלישתים או מפני מישהו אחר) (שמואל ב פרק ד):
(ד) וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת:(ה) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם:(ו) וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ:(ז) וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כָּל הַלָּיְלָה:(ח) וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן יְקֹוָק לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ: (ט) וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי וַיֹּאמֶר לָהֶם חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה:(י) כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה:(יא) אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ:(יב) וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן וְאֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן:
דוד מכבד את בנו של שאול, אחיו של יהונתן, ונוקט בצעדים קיצוניים נגד הבארותיים שהרגו את איש בושת.
הפרק החשוב הראשון בו מוזכר גם ציבא הוא פרק ט':
(א) וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן:(ב) וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא וַיִּקְרְאוּ לוֹ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הַאַתָּה צִיבָא וַיֹּאמֶר עַבְדֶּךָ:
כבר בשלב זה, כשדוד מחפש צאצאים מבית שאול (דווקא! ומה עם יהונתן?), נראה כי ציבא 'נדחף' לבמה המרכזית. מה פירוש 'ויקראו לו' (לציבא)? מדוע קראו דווקא לו? מדוע לא אמרו לדוד מיד שגם מפיבושת קיים ושילכו לקרוא לו? נוצרת הרגשה כי ציבא ידע להיות במקום הנכון בזמן הנכון, הוא ידע להמציא את עצמו לפני דוד, הוא דאג שידעו עליו ולא טרח לידע את מי שצריך שיש צאצא נוסף לבית שאול, מפיבושת. בהתחלה לא טורח ציבא לספר לדוד על מפיבושת, ורק אחרי שדוד שואל אותו הוא מספר לו על מפיבושת ומדגיש את נכותו. כשדוד חיפש צאצאים של יהונתן ושאול לא הועלה שמו של מפיבושת. מעניין למה? האם ציבא חי קרוב לירושלים בעוד מפיבושת חי הרחק בעבר הירדן בישוב 'לא דבר'? מה טיב היחסים בין ציבא, שבהגדרה הוא 'עבד בית שאול', ובין מפיבושת נכדו של שאול?
(פרק ט', המשך)
(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים?
וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶך:ְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם:
(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא?
וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶך:ְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר:
(ה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר:
הדגש הוא כאן על 'איש' ולא עבד מבית שאול. בפסוק 1 מחפש דוד 'נותר' מבית שאול, כאן הוא שואל את ציבא על 'איש'. דוד מבין מיד כי הביאו לו עבד, אמנם העבד הראשי, אבל עבד ולא איש. הוא רוצה 'איש' מבית שאול[3].
ציבא מצוי בכל הפרטים, הוא יודע איפה כל אחד נמצא, הוא גם נמצא סמוך וקרוב לדוד בדיוק בתזמון הנכון להשתחל אל תוך הקליקה הקרובה ביותר אליו. הוא גם מנדב לדוד את המידע הדרוש (אולי מתוך תקוה לגזור קופון בהמשך).
כפי שמוזכר בפרק ט"ז 27, מכיר בן עמיאל מלוא דבר הולך עם ברזילי הגלעדי ושובי בן נחש מלך עמון לעזור לדוד בברחו מפני אבשלום. מפיבושת בחר את חברתו כדי לגור לידו. מחברות זו ניתן, אולי, ללמוד על נטייתו הפוליטית של מפיבושת, שככל הנראה תמך בפה מלא בדוד (הרב שפירא גם הוא ציין נקודה זו במאמרו מימי העיון תשע"ז).
(פרק ט', המשך)
(ו) וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת וַיֹּאמֶר הִנֵּה עַבְדֶּךָ:
מפיבושת נופל על פניו ומשתחווה לדוד, הוא מכנה את עצמו 'עבדך' ביחס לדוד. האם יש כאן איזה סימן שהוא עושה הצגה? מזייף? דוד מזהה אצל מפיבושת יראה מסוימת.
(ז) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל תִּירָא כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד:(ח) וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי:
גם כאן משתחווה מפיבושת, בפעם השניה, ומשתמש בדימוי שפל כדי להדגיש את הבדלי המעמדות בינו ובין דוד. ציבא גם הוא מכנה את עצמו 'עבדך' לפני דוד, אך הוא אינו משתחווה לדוד.
האם התנהגותו של מפיבושת מוגזמת בכוונה כדי ליצור רושם שאינו אמיתי. או שמפיבושת נוהג כראוי במלך, ודווקא ציבא הוא זה שמזלזל בדוד?
דוד אינו מגיב לא להתנהגותו של ציבא ולא להתנהגותו של מפיבושת. למפיבושת הוא אומר 'אל תירא', משמע ניכר היה במפיבושת שהוא מפחד מדוד ולא מזלזל בו, וכנראה גם לא עושה לו הצגה.
בהמשך של פרק ט' משאיר דוד הנחיות ברורות לציבא:
(ט) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר שָׁאוּל[4] וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֹנֶיךָ:(י) וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ וְהֵבֵאתָ וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן אֲדֹנֶיךָ יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים:(יא) וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ:(יב) וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית צִיבָא עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת:(יג) וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל וְהוּא פִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו:
ציבא צריך ציווי או הדגשה מפורשים כדי שידע שמפיבושת הוא האדון החדש שלו. מדוע? האם לא היה ברור לציבא שהוא עבדו של מפיבושת? ציבא כנראה היה בעל מעמד חזק מאד בתוך הנותר מבית שאול ושלט ברכוש שנשאר. דוד חש בכך ולכן הדגיש בפני ציבא שלא יעלה בדעתו להשתלט, משפטית או מעשית, על רכושו של בית שאול. הוא היה עבד וישאר עבד ובהתאם לכך עליו לנהוג ולעבוד (ואעפ"כ דוד הוא שמאפשר מאוחר יותר לציבא להשתלט על חלק מהרכוש של בית שאול. דוד מתעלם מכל מה שקראנו עד עכשיו, מתעלם מסימני הנאמנות של מפיבושת, מתעלם מהעובדה שלציבא מניעים ברורים לנוכחותו ולמעשיו, מתעלם ממעשיו של ציבא ואינו חושד שחלקם או כולם הצגה שנועדה לרכוש את אמונו של דוד. הוא מתעלם מסוג החברים של ציבא ומסוג החברים של מפיבושת. יתכן שדוד 'קנה' את ההצגה של ציבא, יתכן שזיהה בו גורם חזק ורצה להשתמש בו לצורך שליטה בבית שאול, בכל מקרה דוד טעה בו כנראה בגדול).
הכתוב מציין את מספר צאצאיו של ציבא ואת מספר עבדיו, 35 זכרים, בלי נשיהם וילדיהם, קבוצה גדולה למדי. מדוע מציין הכתוב מספרים אלה? גם למפיבושת ילד קטן, נין (יחיד?) לשאול. מדוע הכתוב טורח לציין לנו פרטים אלה ועוד בסמיכות זה לזה, ובסמוך למאבק הסמוי המתנהל בין מפיבושת וציבא על ליבו של דוד? סביר מאד שלציבא היו תקוות מסוימות לגבי הרכוש שנשאר מבית שאול, אולי הוא קיווה ל'סדר' את צאצאיו הרבים באמצעות רכוש זה. לעת עתה, דוד עוצר אותו באחת.
כשדוד בורח מפני אבשלום מגיע ציבא אל דוד (שמואל ב פרק טז):
(א) וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִי בֹשֶׁת[5] לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן:(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב ולהלחם וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר:
'העיף במדבר' היא הגזמה מיותרת שנועדה להגדיל ולפאר את מעשהו של ציבא. הוא לא סתם מביא לדוד יין, הוא מביא לו יין 'לשתות העיף במדבר'. ייתור דברים זה מלמד על מגמותיו של ציבא, שרצה למצוא חן בעיני דוד וטרח ליפות את מעשיו באמצעות תיאורים מיותרים מעוררי רחמים של מעשיו, תיאורים שאינם קשורים לשום דבר. דוד יוצא כעת מביתו ואינו הולך דרך המדבר אלא בדרך הרגילה, למה להזכיר את עייפותו במדבר?
(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיך?ָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי:(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִי בֹשֶׁת וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
דוד מקבל מידע מציבא בלבד. מידע זה יש בו כדי להפליל את מפיבושת ולהעביר מסר כי מפיבושת רואה במרד אבשלום הזדמנות לחזור ולהיות מלך במקום דוד. ציבא נשאל איפה מפיבושת, ולא רק שהוא עונה איפה, הוא גם מסביר למה הוא שם, דבר שעליו הוא לא נשאל. אבל דוד נופל בפח ונחפז לחרוץ דין.
דוד לא בודק ממקורות נוספים את המידע שמוסר לו ציבא. דבר זה מוזר, שהרי ציבא הוא בעל מניעים ברורים להוציא את דיבת מפיבושת לפני דוד. מדוע דוד לא בודק את דבריו? מדוע הוא לא מעמת אותם עם מקורות נוספים, עם אנשים נוספים? מדוע דוד אינו מטיל ספק כלשהו בדבריו? לכך בדיוק מתייחסת הגמרא (שיטת רב 'דוד קיבל לשון הרע').
בסמיכות מקרים מדהימה, מיד לאחר מכן, מגיע גם שימעי בן גרא ומקלל את דוד (ט"ז 5-13), גם הוא מבית שאול:
(כז) וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים:(כח) מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי:(כט) וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר[6]:
נשים לב, 'מכיר בן עמיאל מלא דבר'. מקום זה הוא מקומו של מפיבושת, והוא בעבר הירדן, בגלעד. האם מכיר בן עמיאל נהיה אוהבו של דוד רק לאחר שדוד הביא את מפיבושת מהגלעד לירושלים לאכול על שולחנו? נראה שמכיר וברזילי ושובי בן נחש מתואמים ביניהם, נראה כי תמיכתם בדוד ידועה מזה זמן רב ואינה דבר חדש. אני מסיק מכך שתמיכתו של מכיר בן עמיאל בדוד לא נבעה מתמיכתו של דוד במפיבושת. נראה שמפיבושת בחר לעבור אל אזור בקצה הממלכה, אל העיר לא-דבר, בגלל הימצאותו של מכיר בן עמיאל, תומכו של דוד, שם. (שמואל ב פרק יט):
(טו) וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד
לא ברור מי היטה, האם זה דוד במעשיו, או עמשא, אבל התוצאה הסופית הייתה שאנשי יהודה חזרו לנטות אחרי דוד, כפי שמתאר סוף פסוק 16. מה שמעניין זה שהצמד שימעי בן-גרא וציבא מוזכרים שוב ביחד ובאים לשחר את פני דוד לאחר שצלח את המרד:
וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ:(טז) וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן:(יז) וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד:(יח) וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל[7] וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
שימעי משנה את פרצופו ומתחבר אל איש יהודה (שוב המילה 'איש' מדגישה משהו באישיותם של אותם אנשי יהודה, וכנראה גם באותם אלף איש מבנימין המוזכרים בפסוק).
ציבא מוגדר כאן כ'נער בית שאול'[8]
(יט) וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בעינו בְּעֵינָיו וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל[9] לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן:(כ) וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ:
אנו רואים כי לציבא חברים אחרים, מסוג אחר, שימעי בן גרא שקילל את דוד בברחו מפני אבשלום ועתה הפך את פניו ובמקום לזרוק אבנים ולקלל הוא מתרפס ומשתחווה (שמ"ב ט"ז 5-8. בואו של שימעי בן גרא מתרחש, כפי שהערתי, מיד לאחר שציבא מגיע אל דוד עם החמורים והמזון). סמיכות מקרים מעוררת מחשבה, גם בבריחתו של דוד, וביתר שאת בשובו, שם ברור שהם הולכים יחד. ושוב נדגיש, ציבא יודע תמיד איפה דוד ומה קורה, ומי נפגש עם דוד והיכן ומתי. הוא מעודכן ומכיר את ההזדמנויות ומנסה לנצל אותם.
כשדוד חוזר לירושלים הוא פוגש את מפיבושת (שמואל ב פרק יט):
(כה) וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם:(כו) וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת:(כז) וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ:(כח) וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:(כט) כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ:
מפיבושת לא משתחווה ולא מתרפס יתר על המידה לפני דוד, כפי שעושים ציבא ושימעי בן גרא. מסיבות השמורות עימו, ממהר דוד לחרוץ כאן דין. (על כך, לפי אחת המסורות, מלין עליו רב[10]).
(ל) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה:
(לא) וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ:
מפיבושת מגיע לא מגולח ובלבוש אבל בפיו טענות שעבדו, ציבא, רימה אותו, ושריגל בלשונו אל דוד והוציא את דיבתו רעה. רבים שואלים מדוע לא החליף בגדיו ולא התכונן למפגש עם דוד בצורה יותר מכובדת. איני בטוח שהדבר היה נחוץ במצב הנתון. דוד עצמו מן הסתם לא היה לבוש בשיא הפאר והיה אחרי נדודים וארועים קשים.
לאחר מות שאול ובניו בגלבוע בולט שוב הכבוד שרחש דוד לבית שאול. אך לפני כן התרחשה פרשה מעוררת מחלוקת אחרת, פרשת הגבעונים, שאת הדיה אנו שומעים בסוף פרק כ"א בספר שמו"ב (שמואל ב פרק כא)[11]:
(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל:(ו) ינתן יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיקֹוָק בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְקֹוָק ס וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן:(ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:
(ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:(ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְקֹוָק וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּם יָחַד והם וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים תחלת בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:(י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:(יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל:
(יב) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תלום תְּלָאוּם שם שָׁמָּה הפלשתים פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ:(יג) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים:(יד) וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן:
דוד מוסר שניים מבניו של שאול מפילגשו ריצפה בת איה, וחמישה מבניה של מיכל שילדה לעדיאל[12], שהם למעשה נכדיו של שאול, ומוסר אותם לגבעונים כדי שימיתום בסוג לא מכובד של מיתה ('הוקעה'). דוד מוותר על מפיבושת בנו של יהונתן בגלל השבועה שנשבעו אחד לשני.
על רקע אירועים אלה, ננסה להבין האם היה ציבא תמים כ"כ, נאמן לבית אדוניו, ותומך אמת בדוד, או שהיה טיפוס בוגדני וחלקלק המנסה למנף כל הזדמנות לטובתו ולטובת צאצאיו המרובים, ולצורך כך הוא מוכן גם לשקר, להעלים עובדות, לנצל את נכותו של מפיבושת, ולהשתלט על אדמותיו? למי באמת היתה נתונה נאמנותו של ציבא? לבית שאול, או לשימעי בן גרא (אולי שימעי ובית שאול היינו הך הם)? או לעצמו? או לדוד?
האם שימעי בן גרא היה מקלל סתמי שניצל את רגע חולשתו של דוד במרד אבשלום, או שהוא בסה"כ היה הבולט מתוך קבוצה משבט בנימין שעדיין קיוותה שדוד ייפול והשלטון יחזור לבנימין?
למה נראה שציבא מתחבר לשימעי ולכל מה שהוא מסמל, אבל לא בהכרח למפיבושת? אולי ציבא התחבר לכל מי שבאותו רגע הצליח, פעם למפיבושת, פעם לשימעי, ופעם לדוד? אולי במקביל ננסה לבדוק מי באמת היה מפיבושת בן יהונתן? האם היו לו מחשבות להשיב לעצמו את השלטון בעקבות מרד אבשלום? או שמא היה נאמן לדוד לכל אורך הדרך?
כפי שראינו, בשמ"ב פרק ג, אחרי מות שאול, מתנהלת מלחמה בין בית דוד ובית שאול בראשות אישבושת במשך שנתיים. בית דוד הולך ומתחזק, ובית שאול נחלש. האירוע המתמשך הזה מסתיים כנראה עם רציחתו של אישבושת ע"י רכב ובענא, אותם שניים שדוד הוקיע כשניסו להביא את ראשו של איש בושת לדוד, אולי מתוך חנופה וניסיון להרוויח משהו.
לא ראינו את מפיבושת מעורב במאבקים אלה בין בית שאול ודוד.
ככלל מפיבושת מתחבר עם תומכי דוד, אינו בולש אחרי דוד, אינו מנסה לנצל את דוד לצרכיו, נוהג בו בכבוד אמיתי, ונראה נאמן לדוד. בניגוד לו ציבא, בולש אחרי דוד ויודע איפה הוא, ומתי כדאי לפוגשו, ומה להביא לו. הוא מתחבר עם מקללי דוד ומנסה לנצל מצבים לטובתו. הוא לא מערב את מפיבושת במהלכים השונים ולא משתף אותו במידע חשוב.
מצויידים ברקע תנכי-היסטורי זה, ניגש ללמוד את מחלוקת רב ושמואל לגבי חטאו הנוסף של דוד בפרשת ציבא ומפיבושת. ננסה להתמקד בשאלה, מדוע מתוך שפע החומר שקשור לשתי דמויות אלה הקשורות לבית שאול, בחרה הגמרא להתמקד בלשון הרע שקיבל דוד? יתרה מזו, נשאל גם מדוע עושה זאת הגמרא דווקא כאן?
ה'גופא'
ה'גופא' היא סוג של מאמר מוסגר, שהוא ארוך יותר ממאמר המקור העוסק בפרשת בת-שבע. הגמרא עוסקת בקטע זה במפיבושת ובציבא, וביחסו של דוד אליהם, בעיקר בנקודת הזמן שבה דוד חוזר לירושלים.
במרכז ה'גופא' מחלוקת רב ושמואל אם דוד חטא בחטא קבלת לשון הרע בפרשת מפיבושת או לא. רב אומר שדוד חטא, שמואל אומר שדוד לא חטא[13]. למעשה, מסקנת הגמרא היא שלפי רב דוד אכן חטא בקבלת לשון הרע, ולא רק שהוא חטא, אלא שחטא זה, משמעותו גדולה יותר מן 'החטא היחידי' שבו חטא לפי מימרת המוצא של רב כמה שורות קודם:
'כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה'.
קודם טוענת הסתמא דגמרא שמצטטת את רב שאם תעיין לא תמצא בדוד שום חטא חוץ מחטא אוריה, כעת מרחיבה הגמרא ומדגישה שלפי רב דוד חטא בחטא אחד נוסף, וחטא זה אינו חטא שולי וזניח, אלא חטא בעל משמעות היסטורית רחבה וארוכת טווח, כמו גם הרסנית מאד לגבי עם ישראל. קבלת לשון הרע ע"י דוד פתחה חשבון גדול מאד בין עם ישראל והקב"ה, חשבון שתוצאותיו ההיסטוריות רעות במיוחד, הרבה יותר ממעשה אוריה.
בסוף דבריה מצטטת הגמרא את רב יהודה, המצטט את רבו, רב, ומסבירה בשמו את המשמעויות הקשות של קבלת לשון הרע ופרשת מפיבושת. ברור לרב יהודה האומר בשם רב, כי דוד אכן חטא לפחות בחטא אחד נוסף, בקבלת לשון הרע. האם העורך התלמודי סבר שיש לשם 'רב יהודה' משמעות?[14].
האם משמעות הביקורת המושמעת ע"י רב יהודה בשם רב, משמעותה שלילתו המוחלטת של דוד ושושלתו? האם העורך התלמודי, באמצעות רב יהודה, סובר שהיה מישהו שניסה לצמצם את חטאיו של דוד למעשה אוריה, ורב יהודה, כמייצג שיטה, התנגד לו?
השאלה היא כללית יותר. מדוע נצרכת הגמרא ל'גופא' שכזה?[15] למה דווקא לשון הרע של דוד הוא הנושא במאמר מוסגר זה? האם זה קשור לכל אלה שאומרים דברים על המנהיגים? או למנהיגים והתייחסותם אל האנשים שתחתיהם? לכאורה, זה קשור יותר לאיך המנהיגים צריכים להתייחס אל מה שאומרים להם, הן על מישהו אחר, ואולי הן על עצמם.
ראינו כי מצד אחד רב אומר שחטאו היחידי של דוד הוא חטא אוריה. מצד שני מצטט אביי קשישא את רב עצמו שדוד חטא בחטא נוסף, בחטא לשון הרע בפרשת מפיבושת וציבא. ראינו גם כי רב יהודה בשם רב מסכים עם אביי. הגמרא אינה יודעת לפתור סתירה זו בדברי רב, הגמרא גם לא מנסה להציב אוקימתות לכל מימרא ולעשות אידיאליזציה ביניהן, הגמרא מעדיפה לומר 'קשיא'. משמעות 'קשיא' היא שעדיף להישאר עם שאלה ולא לנסות לתת פתרונות לא הגיוניים.
נעיין כעת בדברי ה'גופא' עצמה-
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמודים א-ב
220 גופא, רב אמר: קיבל דוד לשון הרע,
221 דכתיב: "ויאמר לו המלך איפוא הוא"[16]?
222 ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (בלא) +מסורת הש"ס: [בלו]+ דבר[17],
223 וכתיב: וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל (מלא) +מסורת הש"ס: [מלו]+ דבר,
224 מכדי חזייה דשקרא הוא, כי הדר אלשין עילויה מאי טעמא קיבלה מיניה?
225 דכתיב: ויאמר המלך (אל ציבא איה) +מסורת הש"ס: [ואיה]+ בן אדוניך?
226 ויאמר ציבא אל המלך: הנה (הוא) יושב בירושלים וגו'[18].
227 ומנא לן דקיבל מיניה?
228 דכתיב: ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבשת,
229 ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן (בעיני) +מסורת הש"ס: [בעיניך אדוני]+ המלך.
במשפט 'מכדי חזייה דשקרא הוא' (שורה 224) נטען שדוד יכול היה להבחין שציבא הוא שקרן. מפשט הפסוק ברור שאין כל אחיזה לדבר זה, שהרי התשובה שציבא נתן הייתה נכונה, מפיבושת אכן היה בלו דבר.
הפסוק שאליו מתייחסת הגמרא הוא פסוק מלפני מרד אבשלום. הסיפור על העברת ירושת יהונתן לציבא קשור לתקופת מרד אבשלום, שעה שדוד בורח (שמ"ב טז 3)
לפי רש"י השקר הוא שציבא אמר לדוד שמפיבושת הוא עם הארץ, ודוד מצא שהוא תלמיד חכם גדול.[19] לפי רש"י יש כאן משחק בין הקרי והכתיב. לפי הכתיב אין במפיבושת דבר, הוא ריקני, ולפי הקרי הוא הוא מלא בתורה, אולי 'יש לו דבר', כלומר יש בו תורה.
במקום שאלה פשוטה העוסקת במקום הימצאו של מפיבושת, מפרש רש"י את השאלה על הידע התורני של מפיבושת. לפי פירושו של רש"י את שאלת הגמרא כתוב כאן כך: 'מאחר שדוד כבר שאל את ציבא לגבי הידע התורני של מפיבושת ומצאו שקרן, שהרי ציבא אמר שמפיבושת ריק מתורה ודוד מצא שהוא מלא בתורה, מדוע דוד מאמין לו בפעם השניה כשהוא אומר לו שמפיבושת רוצה למלוך במקום דוד?' [20]
הגמרא במאמר מוסגר עוד מוכיחה שדוד קיבל מציבא את כל מה שסיפר על מפיבושת וכוונותיו של מפיבושת, ואינה מוסיפה במפורש את המסקנה העולה מדרשנות זו, שאכן דוד קיבל לשון הרע, למרות שהיה לו את כל הבסיס לחשוב שציבא משקר.
הדרשה התלמודית מוציאה את המילים מפשטן. השאלה היא למה? מה היא מנסה להרוויח מכך?
היא מרוויחה שציבא שיקר, ודוד היה אמור לחשוד בו ששיקר גם בפעם השניה. לפי הפשט ציבא לא שיקר, הוא אמר שמפיבושת בלו דבר, והוא אכן היה בלו דבר.
נראה כי הדרשן התלמודי הופך 'בכוח' את משמעות פסוק 4 בפרק ט, ממש 180 מעלות. הדרשן התלמודי מרוויח מדרשנות הפוכה שכזו, שציבא שיקר, ושדוד ידע שהוא משקר, ולכן היה עליו לחשוד בו שהוא משקר גם בפעם השניה, כשהוא בורח.
אבל זה מהלך מוזר מאד. האם לא עדיף ללמוד את פסוק 4 בפשטות, ולהגיד שציבא לא שיקר, ושדוד לא קיבל לשון הרע? נראה כאילו הדרשן התלמודי אינו מסתפק בעובדה שדוד לא חקר כמו שצריך את ציבא, ולא בדק מספיק מה עמדותיו של מפיבושת. התלמוד בכוח מנסה להקצין את הטעות של דוד.
אם בשני המסלולים, הפשוט והדרשני, יוצא שדוד טעה ולא עמד בצורה נכונה על מהותם של מפיבושת וציבא, מה מרוויח התלמוד בשיטת רב, מכך שהוא עובר לתחום הידע התורני, ומעמיד את חטא קבלת לשון הרע של דוד על זה שלא השכיל להבין שמפיבושת יודע כ"כ הרבה תורה? מה יתרונה של דרשה זו על פני הפשט?
יתכן שהתשובה היא, שידע תורני הוא דבר שניתן לבדוק בקלות, בעוד את מה שכתוב בפשט הפסוקים קשה יותר לבדוק, וניתן לפרש בצורה פחות חד משמעית.
נעבור לעיין בשיטת שמואל.
230 ושמואל אמר: לא קיבל דוד לשון הרע, דברים הניכרים חזא ביה;
231 דכתיב: (שמ"ב י"ט ) ומפיבשת בן שאול ירד (לפני) +מסורת הש"ס: [לקראת]+ המלך ולא עשה 232 רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס וגו'
233 וכתיב: ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת?
מוזרים הם לא פחות דבריו של האמורא שמואל בר הפלוגתא של רב. שמואל, שאומר שדוד לא חטא, יכול היה לומר בפשטות שכך יוצא מהכתוב. שהרי ציבא לא שיקר בפעם הראשונה, ולכן יכול היה להיחשב אמין, ולכן גם בפעם השנייה, כשסיפר לדוד על מפיבושת וכוונותיו, יכול היה להיחשב כאומר אמת, ולא הייתה לדוד סיבה לחשוד בו.
יתכן ששמואל אומר, שדוד במצב רגיל היה צריך אולי לבדוק את דבריו של ציבא, אולי להצליב מידע, שהרי ציבא נוגע בדבר ויש לו אינטרס מובהק להפליל את מפיבושת ולקבל את הרכוש של בית שאול במקומו.
לכן נזקק שמואל לומר, שמחזותו של מפיבושת בפעם השנייה, כשבא לקבל את פני דוד, היה ניכר שהוא מזלזל בדוד, ואולי ניתן לטפול עליו את כל הכוונות שייחס לו ציבא כבר בפעם הראשונה.
אבל אפילו לשיטת שמואל, שהיה לדוד עובדות להיאחז בהן שמפיבושת מזלזל בו, מוזר הוא שגם כשדוד שומע את הגרסה של מפיבושת, הוא לא משנה את החלטתו ואפילו לא בודק אותה.
סיכום חלק זה של ה'גופא' כך הוא. לפי רב דוד חטא בחטא קבלת לשון הרע, לפי שמואל לא חטא בחטא זה. שמואל נצמד לפשט ושיטתו אינה מעוררת קשיים גדולים כ"כ. דרשתו של רב הפוכה לפשט הכתוב ומעוררת קושי גדול. השאלה היא, האם הפרשנות שנתנה הגמרא לדברי רב היא מה שרב אכן רצה לומר, או שזה מה שהעורך התלמודי 'הדביק' למימרתו של רב על חטא קבלת לשון הרע של דוד? אני אתייחס לזה כאן כאל דבריו של רב.
נמשיך בדברי הגמרא. דוד לא שואל את מפיבושת על לבושו וזקנו אלא רק מדוע לא הצטרף אליו בבורחו מאבשלום.
תשובתו של מפיבושת כנועה ומפויסת והוא אינו כועס על דוד על שנישל אותו מכל אדמותיו. מפיבושת מוכן לוותר על הכל, ובלבד שדוד 'יהיה בשלום'.
234 ויאמר: אדני המלך, עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את
235 המלך כי פסח עבדך וירגל בעבדך אל אדני המלך ואדני המלך כמלאך
236 האלהים ועשה הטוב בעיניך.
מאורך שפמו וזקנו אפשר היה להבין מתי התחיל לנהוג אבלות, ומתוך כך להבין שמטרת האבלות לא הייתה זלזול אלא הזדהות עם דוד הנרדף. אבל דוד מקשיח את עמדתו בצורה לא מובנת.
237 ויאמר לו המלך: למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבשת 238 אל המלך: גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו.
239 אמר לו: אני אמרתי מתי תבא בשלום, ואתה עושה לי כך - לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי 240 שהביאך בשלום.
דוד לא משנה את החלטתו עקב תגובת מפיבושת ואינו מתרשם. הוא מעדיף להתחשב בגרסתו של ציבא.
בשורה 241 מסבירה הגמרא את דברי מפיבושת לדוד. לפי הגמרא מפיבושת בא בטענות אל הקב"ה על שהחזיר את דוד בשלום, למרות שלפי התנהגותו כלפי מפיבושת לא מגיע לו לחזור בשלום. הדרשן התלמודי תולה את 'חוצפתו' של מפיבושת כלפי השמים, את העובדה שהוא מאשים את הקב"ה על שהחזיר את דוד בשלום מבריחתו מפני אבשלום, בתכונות שהוא ירש מסבו שאול, שגם הוא התחצף כלפי השמים. בכך מסייע הדרשן התלמודי לשיטת שמואל, שדוד ראה דברים הניכרים במפיבושת, ושהיה לו במה להתלות כשחשד שציבא צודק ושמפיבושת רוצה למרוד בו.
בעוד פשט הדברים הכתובים בפסוק 31 בפרק י"ט מתאר את מפיבושת כדמות כנועה ומכירה טובה, אדם שכל רצונו הוא שמלכו יחזור בשלום לירושלים, הדרשן התלמודי שוב הופך את משמעות הפסוק 180 מעלות, ומתאר את מפיבושת כקורא תיגר בן קורא תיגר, אדם הרודף אחרי ויכוחים ומריבות, שיש לו טענות לא רק כלפי דוד אלא גם כלפי הקב"ה שהחזיר אותו בשלום ממרד אבשלום. ולא רק זה אלא שכנראה ירש זאת מסבו שאול. יש כאן איזה התחשבנות ארוכת שנים עם משפחת שאול כמה דורות אחורה, התחשבנות שלא ברור מה משמעותה, במיוחד לאור העובדה שהיא נאחזת בדרשה ההפוכה לפשט הפסוקים.
בשלב זה אין לי תשובה ברורה לשאלה זו.
עיון בדרשת הגמרא ממנה עולה כי מפיבושת התריס כלפי שמיא מחדדת את השאלה מה רצה התלמוד להשיג בשתילת דרשה מעין זו כאן?
באחת הקריאות החוזרות ונשנות שקראתי את מה שכתבתי בקטע האחרון, עלתה בליבי תשובה אפשרית לשאלה זו.
הגמרא מובילה כאן מהלך האומר:
'אמנם הראיתי לך שרבי הצליח להפך בזכותו של דוד, אבל נדמה שדעתו של רב אינה נוחה מכל זה והוא מכניס את התוספת המתייחסת לרבי 'דאתי מבית דוד' שמשמעותה שדעתו של רבי מוטה. ואמנם מצאנו שרב עצמו אומר שדוד חטא גם בלשון הרע ולא רק בדבר אוריה. אבל יש מישהו נוסף, שאינו קשור לבית דוד, שמטהר את דוד מחטא קבלת לשון הרע, והוא גם מסביר את הרקע החתרני של מפיבושת בן שבט בנימין, ואף מדגיש כמה מפיבושת הוא סוג של כפוי טובה על החסד שדוד נטה לאביו יהונתן. מישהו זה אינו נמנה על שושלת הנשיאים מבית דוד, אלא הוא האמורא שמואל'.
יתכן שהעמדה גרוטסקית כזו, ההפוכה לפשטי המקראות, מטרתה גם היא להראות את כוחה המזיק של ה'דרשנות מטעם', אותה דרשנות המלווה אותנו לאורך כל קטעי 'כל האומר', דרשנות שהופכת כל חטא למעשה נאצל, וכל נתין נאמן למורד במלכות, וכל מתחנף בוגדני ואינטרסנט לאחד שמציל את המדינה ורוצה בטובת המלך.
כהמשך לאותה מגמה, הגמרא דורשת את שמותיו של מפיבושת לגנאי[21]. אך נראה כי משמעות השם 'מריב בעל' דווקא הפוכה מהמשמעות שיוצק לתוכה הדרשן התלמודי. 'מריב בעל' פירושו שרב עם האליל 'בעל' ולא עם הקב"ה. זו המשמעות הפשוטה של המילה 'בעל' בתנ"ך. כאן הפכו אותה לגמרי, כדי לסייע לדרשתו של שמואל.
241 היינו דכתיב: ובן יהונתן מריב בעל[22],
242 וכי מריב בעל שמו! והלא מפיבשת שמו!
243 אלא: מתוך שעשה מריבה עם בעליו, יצתה בת קול ואמרה לו: נצא בר נצא!
244 נצא - הא דאמרן,
245 בר נצא – דכתיב: ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל, אמר רבי מני: על עסקי נחל.
שוב אנו נתקלים בפעם המי יודע כמה באותה תופעה דרשנית מוזרה ההופכת את פשטי הכתובים 180 מעלות, ושוב מתעוררת השאלה מדוע היא עושה זאת? גם מה היא מרוויחה, וגם, איך הגמרא מרשה לעצמה להפוך משמעות מילים פשוטות מחיובית לשלילית? האם אין כאן התכחשות לאמת המקראית?
מה מטרתן של שורות 241-245? אחזור על מה שהערתי לפני כמה שורות, נראה כאילו הוא רוצה לומר, לא רק שמפיבושת היה סוג של מורד בדוד, הוא היה גם מורד בה'[23]. וזה לא שרק מפיבושת היה מורד, אלא זה משהו גנטי, שושלתי. כל בית שאול הם כאלה (ברור שתיזה כזו מדלגת על יהונתן, שהרי יהונתן באהבתו את דוד סותר תיאוריה זו).
התלמוד בשיטת שמואל, הופך בדרשתו את המשמעות הפשוטה של השם 'מריב בעל', כדי להקצין את חטאו של מפיבושת ולהפוך אותו ממורד במלך למורד בקב"ה, מאירוע נקודתי, לתופעה כלל שבטית העוברת מדור לדור, הכי קיצוני שאפשר![24]
אז מה רצה העורך התלמודי להדגיש? שיש כאן שושלת של מרדנים מבית שאול? או בית שאול אינם רק מרדנים בדוד, אלא גם מרדנים בה'? האם בכוונה מובאים דברים קיצוניים אלה ע"י שמואל? האם יתכן שהדברים נשתלו ע"י העורך התלמודי בפיו של שמואל, כמייצג שיטה? האם בכוונה נדרש מעשהו של מפיבושת כמרד במלך ובה', כתכונה גנטית של מרדנות?
התשובה לכל השאלות האלה היא כן!
בכוונת מכוון מקצין התלמוד את שיטת שמואל ומטהר את דוד מחטא קבלת לשון הרע, ומחייב את מפיבושת, נציגו האולטימטיבי של שבט בנימין צאצאי שאול, במרידה כפולה, בדוד ובה'. ולא רק מפיבושת באופן אישי אלא כל שושלת שאול, זה כנראה 'גנטי' אצלהם.
למרות שזה מנוגד לפשטי הכתובים כפי שהראיתי, אלו דרשות חוקיות. גם כאן גוזמא דרשנית שמוציאה את הדרשנות מכלל שליטה, והופכת אותה מכלי בונה לכלי מעוות המהפך את האמת והורס כל חלקה טובה, שנועד לחפות על החוטא ולא להניע תיקון.
אם נסכם את דרשותיהם של רב ושמואל בפרשת מפיבושת וציבא, או כפי שמציגה זאת הגמרא 'פרשת קבלת לשון הרע ע"י דוד', דעתי בפירוש פשט הפסוקים נוטה לדברי רב, במחלוקתו עם שמואל, לגבי מעשה דוד ומפיבושת, אבל מסוייגת מהדרשנות המוגזמת לגבי שקריו של ציבא ('לא דבר' – 'לו דבר'), ובמיוחד מפרשנותו של רש"י לנקודה זו.
לדעתו של שמואל יש אולי במה להיאחז, אך בבדיקה יותר מדוקדקת של הכתוב עולה תמיהה גדולה על דוד שלא בדק מספיק לעומק את המידע שנמסר לו ע"י ציבא, שלא שאל מספיק שאלות, ושלפחות למען האיזון לא בדק את גרסתו של מפיבושת לדבריו של ציבא.
בהצגת הגמרא את דברי רב ושמואל במחלוקת זו, מדגימה הגמרא פעם נוספת את יכולתה של הדרשנות להיות קיצונית, לחדד נקודות, ולשרת מגמות הפוכות בתכלית, ע"י אותה שיטה טכנית. המסר הוא: 'דרשנות מטעם' היא סוג של יחצנות, והיא עלולה לפעול לשני הכיוונים. כשם שהיא מטהרת מחטאים היא יכולה גם לחדד חטאים ולהגדילם. באמצעות דרשנות מופרזת הסותרת את פשטי הכתובים, ניתן להפך בחובתם של המתנגדים לבית דוד, אך ניתן גם להפך בזכותם.[25]
בשולי הדברים
האם הערכת העובדות נכונה? האם מפיבושת נהג בדוד זלזול באחת הפעמים שמוזכרות בכתוב, בבריחתו של דוד, או בחזירתו? האם גילה סימני חתרנות או רצון להשיב לעצמו את המלוכה?
גם יהונתן אביו מעולם לא רצה לבוא במקום דוד. הכי הרבה שיהונתן דיבר עליו היה להיות המשנה לדוד, שמ"א כ"ג 17: " וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן".
בין אם נהג כראוי ובין אם נהג זלזול או חתר תחת דוד, האם מי שסיפר על כך לדוד נהג כדין או לא?
כלומר, אם מפיבושת נהג כחתרן או זלזל בדוד, האם היה ציבא צריך לספר זאת לדוד, או שגם במקרה כזה נחשב הדבר ללשון הרע? הבאתי מדברי הרמב"ם על נושא זה למעלה בהערה 20.
ידועים לנו מדרשים אחדים העוסקים בתקופת דוד ובבעיית לשון הרע בתקופתו, בלשון המדרש 'דילטוריה'. במילה זו מתכוונים הרבה פעמים לא לסתם לשון רעה אלא למלשינות, סוג של מסירת מידע פנימי לשלטון, מידע שעלול להזיק לאדם שעליו מדברים. חז"ל נאחזו בפרשות הזיפים, בני קעילה, כהני נוב ודואג, כמו גם בפרשת ציבא ומפיבושת ומקרים נוספים, כדי להציף את נושא המלשינות של גורמים פנימיים לשילטון הזר.
גם כאן וגם בפרשת אוריה, עולה סוגית החתרנות. הדמיון בין שתי הפרשות ברור, בשתיהן מדובר על חזיון תעתועים וחתרנות מדומה, שלא קיימת בפועל. חתרנות מדומה זו מזכירה את החתרנות האמיתית של אבשלום ואדוניה בן חגית. יתכן שגם כאן רמז לאחת השיטות של המנהיגים להיפטר מביקורת. ע"י האשמה בחתרנות ובמרד של הדמויות שנפגעו ע"י המנהיג, מנקה עצמו המנהיג, כביכול, מאשמה. בשני מקרים דוד לא מזהה נכון חתרנות אמיתית, או לא מגיב לה נכון, ובשני מקרים הוא מגיב כחתרנות למשהו שלא היה ולא נברא
נעבור עתה למימרותיו של רב יהודה בשם רב המצויות בסוף ה'גופא', וננסה לראות איך הן מתקשרות לכל מה שאמרנו עד עתה. נדמה לי כי חובה על כל הלומד דברי אגדה, לנסות ולהבין מה מקומם של מימרותיו של רב יהודה בסוף ה'גופא' על פי הקשרם:
247 אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה 248 יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.
אותה בת-קול שבשורה 243 קוראת למפיבושת 'נצא בר נצא' היא גם זו המודיע לכל מי שמעוניין להקשיב, כי הגלות מקורה במעשיו הנלוזים של דוד.
אין ספק שדעתו של רב יהודה אינה נוחה, בלשון המעטה, מחריצת דינו של דוד. מעבר לקביעה שנעשתה כאן טעות, קובע רב יהודה שהטעות לא כ"כ תמימה. אם הייתה הטעות תמימה לא היו השלכותיה, לפי רב יהודה, כ"כ מרחיקות לכת וקטסטרופליות.
מי שלא הבין את מימרתו הנקודתית משהו של רב יהודה, יבין ביתר פירוט את המימרה המורחבת, המדברת על טווחים ארוכים ואולי מצביעה על תהליך שרשרת. לא רק חלוקת הממלכה אלא גם ע"ז שעבדו ישראל בימי המלוכה וגם הגלות, כולן תלויות באותו דין מעוות שחרץ דוד בקפחו את מפיבושת על פי שקריו של ציבא.
249 אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד,
250 ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו.
סיכום כללי לפרק
פשטות המקרא מתארת נצר נכה רגליים לבית שאול, הגר בסביבה של תומכי דוד בירכתי הממלכה בגלעד. לא שומעים על תככנותו ולא על קשרים שהוא טווה עם מתנגדי דוד. משמגיע הרגע ודוד מתעניין בצאצאי שאול ויהונתן, אולי מתוך תחושת מחוייבות לבריתות שכרת איתם, או אולי לזכר האהבה והידידות שהייתה בינו ובין יהונתן, הוא נתקל בציבא עבד בית שאול ומסתפק בתשובותיו. ציבא משום מה, תמיד נמצא זמין לספק לדוד תשובות ומידע.
לציבא 'חבר' (ספרותי) מפוקפק ביותר, שימעי בן גרא, המקלל והסוקל את דוד ומתחבר לבני בנימין כדי למרוד בדוד ולהפילו בתקופת מרד אבשלום. ציבא תמיד מופיע בסמיכות לשימעי. דוד אינו בודק את דברי ציבא ולא בודק מי הם חבריו, אלא מקבלם כהוויתם ועל סמך תוכנם מעביר את רכוש בית שאול לציבא. משמתברר הספק הוא משאיר חצי מהרכוש בידי ציבא, כנראה שלא כדין. לא מתנהל שום בירור, מפיבושת לא נשאל לפשר בגדיו ולבושו, לא נשאלים שכניו של מפיבושת על התנהגותו בזמן שדוד נעדר ולא ניתנת לו הזכות להגן על שמו הטוב. למשל, ברזילי הגלעדי, שדוד מכירו כאחד מתומכיו, הוא חבר של מכיר בן עמיאל מלו-דבר, מקומו של מפיבושת. לדוד לא הייתה בעיה לברר איך נהג מפיבושת כלפי בית דוד, האם היה חתרן או לא. מפיבושת מוכן לוותר על כל רכושו ובלבד שלדוד יהיה טוב.
רב מוצא שדוד חטא בקבלת לשון הרע, כך על פי המסורת שמביא אביי קשישא, והגמרא ב'גופא', מקצינה בדרשותיה את קבלת הלשון הרעה הזו. במקום קבלה סתמית של דברי ציבא והשקעה אפסית בבירורים לגבי נאמנותו של מפיבושת, הגמרא לוקחת את זה למחוזות הבדיקה התורנית. דוד עשה למפיבושת מבחנים תורניים והוא עמד בהם, ומצא את מיבא שקרן בדבר זה.
שמואל ראה במפיבושת סוג של מורד וחתרן, והעובדה שלא התגלח ולא החליף את בגדיו, התפרשה ע"י דוד כמרד ולא כאות הזדהות עם סבלו של דוד. לשיטת שמואל דוד לא היה צריך לבדוק יותר מדי בדיקות. לכן דוד לא עבר כאן על איסור קבלת לשון הרע, כי ממילא היו הדברים ניכרים, ובמצב שכזה אין איסור קבלת לשון הרע.
הגמרא גם כאן הקצינה את 'מרידתו' של מפיבושת והפכה אותה למרידה גם בקב"ה וגם משהו משפחתי מערכתי.
גם לפי רב, ובמיוחד לפי פרשנות הגמרא ופרשנות רש"י לדברי הגמרא על שיטת רב, וגם לפי שמואל, ובמיוחד לפי ההוכחה שמספקת הגמרא מהדרוש 'נצא בר נצא', מדובר כאן בדרשות הרחוקות מאד מפשט הפסוקים, ולעיתים הפוכות להם.
הגמרא חותמת את הגופא במימרותיו של רב יהודה, גם הן מבית מדרשו של רב, הרואה במעשיו של דוד הרבה מעבר לחטא סתמי. הוא רואה בפרשת מפיבושת אבן נגף היסטורית שהשפיעה על כל הממלכה הישראלית, ולא רק לשעתה אלא מאות רבות אח"כ.
למעשה, יוצא מה'גופא', שבדרשות מתוחכמות ניתן לדרוש בגנותו המוחלטת של דוד, וניתן לגם לטהר אותו באותה מידה, היסטורית, התוצאות של מעשיו היו הרות גורל וקטסטרופליות לכל העם.
מבין השיטין עולה ובוקעת מסקנה מעניינת, המצטרפת לקודמותיה בעמודי הגמרא הקודמים לה: גם אם המעשה שעושה המנהיג קטן מבחינה פורמלית, וגם אם ניתן לטהר אותו בפלפול דרשני, כשמדובר במלך של עם, התוצאות מרחיקות לכת בהרסניותן.
[1] [1] פסוקים אלה נמצאים בשמואל ב פרק ט
(ה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר:
הרבה לפני מרד אבשלום.
[2] נטיית ליבי במקרים כאלה היא לומר שהגמרא מייחסת לגופא יותר משקל מקטע המקור. אבל לפעמים זה לא חייב להיות כך, לפעמים הציטוטים הנדרשים וההסברים צורכים מילים רבות יותר ואין לכך משמעות.
[3] על המילה 'איש' וחילופיה בתנ"ך אפשר להכביר מילים רבות של טעם. 'איש' מול 'עבד', 'איש' מול 'אח', 'אישה' מול 'נערה', 'עלמה' 'היא', ו'רבקה', 'איש' ולא 'אדם', ועוד דיוקים רבים ומאלפים, על צורת היחיד והרבים ועוד.
[4] האם היה נער? הרי כבר לא היה צעיר כ"כ?
[5] כאן הוא כבר נער מפיבושת, מעניין.
[6] מעניין להשוות את רשימת הדברים שמביא ציבא לדוד כשימא מירושלים, לרשימה שמביאים לו תומכיו בשובו. האם ציבא באמת הביא דברים נחוצים?
מעניין להשוות גם את הכמויות. נראה שציבא שלט מכוח תפקידו כעבד שאול, ברכוש רב.
[8] לדעתי, על סמך בדיקה שטחית, המילה 'נער' בתנ"ך משמעותה קשורה להתעוררות והתנערות. הדבר בולט בפרשות ישמעאל (נער מול ילד), בפרשות יוסף (והוא נער את בני בלהה), בפרשת רבקה והעבד (רבקה, נערה, עלמה, אישה), בפרשת העקידה ועוד.
[9] משום מה נזכרתי בנפילתו של המן לפני אחשוורוש במשתה בית היין שעשתה אסתר.(גם אסתר ו' 13, אבל בעיקר ז' 8, נפילת המן על המיטה אשר אסתר עליה). יש הבדל בולט בין שניהם. המן נפל באמת וירד מגדולתו, נפילתו על המיטה אולי הייתה כדי לבקש רחמים מאסתר באמת ובתמים. נפילתו של שימעי נראית מעשה צבוע לאור ההיסטוריה הקודמת שלו.
[10] וכך בפשטות, שמפיבושת התכוון להתאבל לאות הזדהות, פירשו מלבי"ם, אברבנאל ומצודת דוד. פרשנים אחרים לא גינו את מפיבושת על הופעתו לפני דוד. בפשטות לא נראה שיש גנאי בעובדה שמפיבושת מופיע לא מגולח ולא מכובס.
[11] גם המפרשים התקשו להסביר במה בדיוק נתלו הגבעונים בדרישתם לשבעה מבני משפחת שאול, ומדוע קוראים לו 'איש הדמים' (כ"א פס' 2). יהודה קיל בדעת מקרא מתארך את הארוע לפני מרד אבשלום, סמוך למותם של שאול ובניו בגלבוע. יהודה קיל מעלה אפשרות שמדובר שחטא שחטא שאול לגבעונים וקשור להקמת הבמה הגדולה בגבעון (מל"א ג' 4 שלמה ממשיך להקטיר ולזבוח בבמה הגדולה בגבעון), אך לא ברור מתי הוקמה הבמה ומה הקשר של שאול לזה, ואיזה חטא חטא שם. מלשון הכתוב שמ"ב כא א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְקֹוָק ס וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים, יתכן, לפי קיל, שהסיפור נכתב אחרי מותו של דוד אבל מייחס את החטא למעשה שנעשה לפני תקופת דוד, בימי שאול. הכתוב אומר במפורש ששאול המית את הגבעונים, אך לא ברור למה בדיוק זה מתייחס מבחינה היסטורית. גם בארבעת הפסוקים הבאים מתברר שטענת הגבעונים היא כלפי שאול שרצה לכלות אותם וכמעט השמיד אותם. יהודה קיל מביא סברות שונות מה היה חטא שאול כלפי הגבעונים ונדמה לי שרב הסתום על הנגלה בעניין זה.
[12] שוב נכנסנו לבעיית נישואי דוד ומיכל, מה היה תוקפם, ואיך לקח אותה עדיאל? קשור גם לעניין זה, האם לא היו לדוד רגשות כלפי מיכל? איך מסר את בניה להריגה?
[13] גם אצל יאשיהו רב הוא זה שמאפשר ליאשיהו להיות חוטא, אך במקביל לחזור בתשובה. גם שם פשט הסתמא דמיקרא הוא שיאשיהו כלל לא חטא, ו'כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה'. מעניין אם בכל הסוגיות שבדפים אלה תמיד רב ייצג את הגישה שמנהיג יכול לחטוא (וצריך לחזור בתשובה ולתקן), והבר פלוגתא שלו יציג שיטה לפיה מנהיגים אינם חוטאים כלל. שוב יוצא ששמואל מטהר את דוד, ושוב אני תוהה אם העובדה הזו, ששמואל הוא המטהר את דוד, היא מעשה מכוון של העורך התלמודי, או שזו סתם עובדה היסטורית.
גם בקטע הראשון הנוגע לדוד, רבי מטהר את דוד, ורב הוא זה שאומר שדוד חטא.
[14] היות והגמרא מנסה להציג את מפיבושת כתלמיד חכם, והיות והגמרא מנסה להציג את דוד כאילו ידע שמפיבושת תלמיד חכם, ובכל זאת חשד בדבריו לגבי נאמנותו ולא האמין לו, והיות ונראה שדוד העדיף להאמין לציבא העבד ואף חילק לו מרכושו של בית שאול ולא הסכים להחזיר למפיבושת הכל, היות וכך, עלתה בליבי מחשבה שמא ראה העורך התלמודי דגם דומה במציאות חיו. אולי גם בבבל היו מנהיגים דוגמת דוד שחשדו בתלמידי חכמים וניסו להתעמר בהם ולנשלם מחלק מרכושם, ולתת לעבדיהם חלק מכל זה. אולי גם בבבל היתה בעיה של קבלת לשון הרע ע"י בית ראש הגולה, דברי שקר שיצאו מפיהם של משרתים בכירים כאלה ואחרים, שכל מטרתם היתה רווח כספי על חשבון אדוניהם תלמידי החכמים, שלא ידעו איך להתנהל?
[15] מה, בכלל, מטרתו של מאמר מוסגר? האם הוא מיועד להבליט נקודה מסוימת?
[16] שמו"ב ט' 4, הרבה לפני מרד אבשלום ובריחת דוד המתוארות בפרק ט"ז. (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר:
[17](ה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר:
[18] שמ"בט"ז 3 ָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי:
[19] לפי רש"י, אלשייך ופירוש 'דף על הדף', מצאו דוד מלא בחכמה. לפי אברבנאל, רד"ק, התרגום ומצודת ציון 'לא/לו דבר' הוא שם של מקום בלבד ולא מתאר את הידע התורני של מפיבושת. פירוש 'חומת אנך' מציין את הגמרא בברכות ממנה יוצא שמפיבושת היה רבו של דוד, דבר הסותר את העובדה שדוד לא ידע מה הידע התורני של מפיבושת. הוא מביא את המהרש"א והתוספות שמתרצים שהיו שני מפיבושת, אחד בן שאול ממש, ואחד בן יהונתן. בן שאול היה רבו של דוד, בן יהונתן היה נכה וגר בלו-דבר.
שמואל ב פרק כא - (ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל: (ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:
זה מסתדר היטב עם הבבלי ברכות ד' ע"א שמפיבושת היה חכם. אבל הבעיה היא שלפי ברכות הוא זה שלימד את דוד, אז איך יתכן שדוד צריך בכלל לשאול את ציבא על חכמתו של מפיבושת? (גם ירושלמי מ"ב ב' מדבר על זה)
[20] האם צריך שדברים מסוימים יהיו שקר בכדי לעבור על איסור קבלת לשון הרע? לא בהכרח
רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ב'
אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם,
יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי א שאומר אמת,
אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו,
אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות
רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ג'
...ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת: ג האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, ד והמקבלו יותר מן האומרו
[21] ואינה 'זוכרת' את מדרש השמות 'יש ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים וכו' ' (ב"ר ע"א סי' ג', מהד' וילנא)
[22] דברי הימים א פרק ח 34 (וגם ט' 40 פסוק דומה) וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל וּמְרִיב בַּעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה:
[23] מזכיר את שיטת 'אחרים' בברייתא בקטע על ראובן: "שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של יעקב".
וכבר הערתי באחד המקומות על אלמנט המרידה המופיע גם בדרשנות של רבי על אוריה, וגם כאן בדרשה המשלימה של התלמוד על מפיבושת, שעדיין איננו מבינים מה מטרתה.
[24] גם כאן תהליך של סינדרום כזה, שהופכים מעשה חיובי לשלילי (או הפוך) ושלב אחרי שלב מקצינים את חומרתו או את זכאותו, מזכיר את המהלך הדרשני בקטע של ראובן, או את דרשתו של רבי על דוד.
[25] העיר על כך הרב יהושע שפירא במאמרו 'דוד ומפיבושת', בתוך 'והמה בכתובים', אסופת מאמרים, כנס ימי לימוד תנ"ך לאורה של תורת א"י, הוצאת 'מעמק חברון-מכון מחקר תורני', קרית ארבע, תשע"ז.
בע' 54 הוא כותב: "למעשה, גם רב וגם שמואל, במקום להביא ראיות מפשט הכתובים כדי להכריע האם הצדק עם דוד או עם מפיבושת, דורשים דרשות מאד מופלגות, ופוסקים הלכה- כל אחד לשיטתו- לפי אותן דרשות. והדבר תמוה מאד, ומצריך ביאור".
הנקודה הזו, שהן לפי רב והן לפי שמואל נדרשות כאן דרשות מופלגות (בלשון המעטה), עוררה אותי לחשוב שהגופא בדברי אגדה מטרתה להגדיל, כאילו בזכוכית מגדלת, נקודה אחת מתוך הנושא שממנו יצאנו, ולהראות איך אותם עקרונות תופסים גם בגופא, בצורה לא פחות קיצונית. במקרה שלנו, נקודת המוצא היתה דרשותיו של רבי המהפכות בזכותו של דוד. הוכחנו כמה הן הפוכות לפשטי הפסוקים ומוזרות ומגמתיות. הגופא מחדדת את נקודת דרישת הדרשות המופרכות ומראה את היתכנותן גם במקרה של מחלוקת, לפי כל אחד מצדדי המחלוקת. (כלומר, בקטעים הלכתיים בתלמוד, ה'גופא' מחדדת נקודה הלכתית שהובאה בדרך אגב בדיון המוצא. בדברי אגדה ומחשבה תפקיד ה'גופא' קצת דומה אבל גם קצת שונה, זו דעתי האישית בלבד)