פרק 15 בני שמואל

ב"ה
התשע"ט
                                                    פרק 15

                                            חטאם של בני שמואל[1]


תוכן הפרק

תוכן 1
הקטע התלמודי העוסק בבני שמואל 2
הפסוקים הקשורים לבני שמואל 2
פתיחת הדיון בקטע התלמודי 3
הברייתא של ר"ע ותלמידיו 4
שיטת המהר"ל 7
'בצע' בתנ"ך 8
הטקסט התנכי העוסק בבני שמואל 10
סיכום הפרק 12


לפרק זה מספר נספחים
[2].











בבלי שבת נו עא

קטע 1
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר בני שמואל חטאו - אינו אלא טועה,
שנאמר [שמואל א' ח 1, 3]: "ויהי (כי זקן שמואל ובניו לא הלכו) +מסורת הש"ס: [ויהי כאשר זקן שמואל... ולא הלכו בניו]+ בדרכיו",
בדרכיו הוא דלא הלכו - מיחטא נמי לא חטאו
[3].

קטע 2
אלא מה אני מקיים [שמואל א' ח]: "ויטו אחרי הבצע"? 

- שלא עשו כמעשה אביהם,
שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם,
שנאמר [שמואל א' ז 16]: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל"
והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן
[4]

קטע 3
כתנאי: "ויטו אחרי הבצע", 
רבי מאיר אומר: חלקם שאלו בפיהם, 
רבי יהודה אומר: מלאי הטילו על בעלי בתים, 
רבי עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע. 
רבי יוסי אומר: מתנות נטלו בזרוע. 

הפסוקים המקראיים העוסקים בשמואל ובבניו ושאליהם מתייחסת הגמרא מועטים. נביא אותם להלן:

שמואל א פרק ז (טו) וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו:(טז) וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל  הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה:(יז) וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק:

שמואל א פרק ח (א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל: (ב) וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע: (ג) וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: (ד) וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה:(ה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: (ו) וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְקֹוָק: (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי  אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם:

   מקור נוסף בו מוזכרים שמואל ובניו הוא פרק י"ב, לאחר ששאול הומלך:

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ:

 

(ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 

(ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְקֹוָק וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם:

 

(ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה:

 

(ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְקֹוָק בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד:

   בהמשך הפרק מוכיח שמואל את העם, אבל מבטיח לו שאם ישמעו בקול ה', ה' יעזור להם ולא יעניש אותם.
אף מילה מהעם על בניו של שמואל.
העם מקבל את תוכחתו של שמואל.

גם בדבה"י מוזכרים שמואל ובניו (דברי הימים א פרק ו'):

(ז) בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ:

 

(ח) אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ:

 

(ט) תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ:

 

(י) וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת:

 

(יא) אֶלְקָנָה בנו בְּנֵי אֶלְקָנָה צוֹפַי בְּנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ:

 

(יב) אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְנוֹ:

 

(יג) וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה: ס

 

(יד) בְּנֵי מְרָרִי מַחְלִי לִבְנִי בְנוֹ שִׁמְעִי בְנוֹ עֻזָּה בְנוֹ:

 

(טו) שִׁמְעָא בְנוֹ חַגִּיָּה בְנוֹ עֲשָׂיָה בְנוֹ: פ

 

(טז) וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית יְקֹוָק מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן:

 

(יז) וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם:

 

(יח) וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל:

 

(יט) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ:

 

(כ) בֶּן ציף צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי:

 

(כא) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה:

 

(כב) בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח:

 

(כג) בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:

 
הרבה פעמים 'יואל', 'אלקנה', ו'שמואל'. וכן 'אביה'. לא ברור אם באותה משפחה היו כמה אנשים בעלי אותו שם, או שיש כאן צירוף של כמה מקורות שהודבקו יחד ולא סיננו אותם.

   כשזקני ישראל באים אל שמואל ושוטחים טענותיהם לפניו, הוא 'נעלב'. מדוע? לכאורה הם צודקים?
כששמואל שוטח את הדברים לפני ה', ה' לא אומר לו שטענותיהם של הזקנים נכונות. הוא לא מוכיח את שמואל על התנהגות בניו, הוא מפרש את דברי העם כמאיסה בה'. מדוע? המקרא מנתק בין התנהגותם של בני שמואל ושמואל, הגמרא מבליטה קשר זה.

   ניתוח הקטעים התלמודיים 
בשני הקטעים הראשונים מודגשת ההשוואה בין שמואל לבניו, מודגשת העובדה שלא הלכו בדרכיו ולא עשו כמעשה אביהם. בשני פסוקים בתנ"ך מוזכרת הליכתו של שמואל לשפוט את ישראל, את שני הפסוקים האלה בוחרת הגמרא לצטט כמשקל נגד לביטוי כללי המופיע באמצע פסוק 3 (שמ"א ח'): "ויטו אחרי הבצע", תוך התעלמות משני חלקי הפסוק האחרים: "ויקחו שוחד, ויטו משפט", המתארים בחומרה את מעשי בניו.
בקטע הראשון מצטטים רק את "ולא הלכו בדרכיו", וההיגד הוא כללי, שלא הלכו בדרכיו האקטיביות של שמואל. מכאן מסיקה הגמרא שאמנם לא הלכו בדרכיו הטובות האקטיביות של שמואל, אבל גם לא חטאו.
בשלב זה הגמרא מניחה שיתכן מצב ביניים שבו בעל משרה אינו נוקט יוזמות חיוביות, אבל גם לא חוטא. השאלה במקרה זה היא, לשם מה מזכיר זאת התנ"ך? האם זה מה שהתנ"ך רוצה לומר בפסוק זה?
יותר מזה. הגמרא קוטעת את פסוק 3 באמצע וכאילו מתעלמת מהמשכו החמור.
אכן בקטע השני היא מיד מתייחסת להמשך הפסוק. אבל רק לחלק הראשון מתוך שלושת החלקים שבהמשך, לחלק הכללי, הניתן לפירוש מיקל. כנראה שהגמרא סוברת שאין במקרה הזה מצבי ביניים, אם אתה לא פועל בצורה אקטיבית, אם אתה יושב באופן פאסיבי במקום אחד, סופך שתגדיל את המנגנון סביבך שלא לצורך, וסופך שתפעל באופן אקטיבי במובנים שליליים.

הביטוי "ויטו אחרי הבצע", המנוסח בצורה של מעשה אקטיבי כלשהו שמשמעותו הפשוטה היא שחיתות ועבירה, מתפרש בתחילת החלק השני כאי הליכה בדרכי אביהם, אבל מיד הוא מקבל פירוש אקטיבי מאד. אי ההליכה בדרכי שמואל מתבררת כתעשיה עניפה של כיבודים 'נחוצים'. אי ההליכה בדרכי שמואל פינתה לבני שמואל זמן רב, אותו הם ניצלו לישיבה פסיבית בעריהם, וליוזמה אקטיבית של הגדלת המנגנון הציבורי. המילים 'כדי להרבות שכר' מלמדות שהמנגנון שפיתחו בני שמואל סביב משרותיהם השיפוטיות היה מיותר, ונבע מתוך מניעים פסולים.
   הגדלת המנגנון מוסברת ע"י הרצון להיטיב עם חזניהם וסופריהם
[5]. מעשה מיותר זה, התקיים על ידיהם כי מדובר בחזניהם ובסופריהם[6], וקרוב לוודאי שהם הרוויחו מזה משהו.
בקטע השלישי שוב התייחסות אל השליש הראשון של חציו השני של פסוק 2 בפרק ח' (שמו"א), "ויטו אחרי הבצע", תוך התעלמות משני החלקים הנוספים שבהם האשמות חמורות. אמנם בכל ארבעת הדעות שבחלק השלישי נרמז בצורה כזו או אחרת שהדבר קשור לשיפוט מוטה ורע, דבר המתקשר להמשך הפסוק "ויטו משפט ויקחו שוחד".
בחלק שלישי זה, ארבע דעות. שאלתי את עצמי האם ארבעת חלקי הברייתא שבחלק השלישי מתארות ארבע מדרגות או שאין ביניהן שום קשר? האם מדובר בהליכה מהכבד אל הקל, או אולי מהקל אל הכבד? האם יש קשר הדרגתי בין ארבעת הדעות בברייתא לבין הדעה המופיעה בחלק השני של הגמרא על בני שמואל, שהרבו שכר לסופריהם וחזניהם?
ננסה להבין מה כתבתי כאן.
הדעה הראשונה 'לשאול את חלקם בפיהם', חמור יותר מהדעה השניה 'להטיל מלאי על בעלי בתים', או קל יותר?
הדעה השניה 'ליטול קופה יתרה של מעשר בזרוע', חמור יותר מהדעה השלישית 'הטלת מלאי על בעלי בתים', או קל יותר?
הדעה השלישית 'ליטול מתנות בזרוע', חמור יותר מ הדעה הרביעית 'נטילת קופה יתרה של מעשר בזרוע', או קל יותר?
האם ארבעת האפשרויות שמציגה הברייתא חמורות יותר מישיבה בעריהם והגדלת שכר לחזניהם וסופריהם, או שכל הארבע קלות יותר?

שאלות אלה מהותיות והן משליכות על הבנת משמעות הקטע התלמודי כולו, והבנת מקומו בתוך הקטעים התלמודיים הסמוכים לו. כדי לענות על שאלות אלה נעיין בברייתא שמובאת בחלק השלישי שבקטע על בני שמואל.

   הפסוק אליו מתייחסת מחלוקת התנאים, בדומה למשפטי הפתיחה של הקטע התלמודי, הוא חלק בלבד של פסוק 3 בפרק ח' (שמ"א). פסוק זה מורכב מארבעה חלקים
[7]:

1. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו בִּדְרָכָיו
2. וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע
3. וַיִּקְחוּ שֹׁחַד
4. וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט

 
   ר"ע ותלמידיו
[8] מתעלמים לכאורה לגמרי משלושת החלקים האחרים של הפסוק, ובמיוחד משני המעשים המתוארים בחלקים 3-4 שהם עבירות דאורייתא. תופעות דומות, של התמקדות במילים מסוימות והתעלמות מכל השאר, ראינו גם בקטעים האחרים של 'כל האומר פלוני חטא' (ראובן, בני עלי, דוד, ושלמה באופן מיוחד), ונתייחס אליהן בכל מקום כפרטים, ולבסוף כתופעה כללית.

ננתח ניתוח ראשוני ופשוט את ארבעת הדעות שבברייתא.

      רבי מאיר אומר: חלקם שאלו בפיהם
[9]                              

   רש"י- חלקם שאלו בפיהם -
מעשר ראשון הראוי להם, שלויים היו,
שאלו בפיהם, מתוך שהיו גדולי הדור ושופטים, לא היו מונעים מהם,
ושאר לוים עניים מצטערים,
            ולר' מאיר לא חטאו בהטיית משפט.


בני שמואל לא המתינו בסבלנות שיתנו להם. לפי רש"י הם בסה"כ נהנו מהקדמת תורם בקבלת מתנות לויה.
אבל רש"י מוסיף פרט מעניין, 'מתוך שהיו גדולי הדור ושופטיו'. בקשה מעין זו משופטים במעמדם של בני שמואל, אפשר שהיא סוג ש כבוד שמכבדים את השופטים, ואפשר שהיא כאיום מרומז שכדאי מאד לנותנים להקדים את תורם של בני שמואל. (אם לא יקדימו לתת לבני שמואל את חלקם, מי יודע איך ינהגו איתם כשיגיעו לבית המשפט שלהם...).
יתכן שבקשה מפורשת של מעשרות ע"י בעל שררה ושופט, מותירה מעט מאד ברירה לנותנים. האם לכך התכוון ר' מאיר בפירושו ל'ויטו אחרי הבצע'? רש"י לא מזכיר דבר מעניין האיום, לדבריו זה כבוד פשוט שנותנים לבעל השררה כשהוא בא לדרוש בפה ולא ממתין לתורו.
רש"י מוסיף נספח קטן 'ושאר לויים עניים מצטערים'. האם צערם הסתכם בזה שחיכו בתור, שעקפו אותם בתור? או שזה התבטא גם בחלק קטן יותר וגרוע יותר?
אותם לויים עניים לא היו שופטים מן הסתם, ולא קיבלו שכר כשופטים כבני שמואל.
הדוגמא הזו שייכת לבעיה כללית יותר, בעל תפקיד המכהן תחת שני כובעים, ומנצל את הכפילות לרעה. יתכן שר' מאיר רצה להדגיש שמעמד כפול של נושאי שררה בעייתי באופן מיוחד.
ר' מאיר מנסה להבין מה הסיטואציה שבה יכול שופט לנטות אחרי הבצע . מצב של שופט שהוא גם לוי והוא נהנה משני עולמות, קלאסי להדגים הטייה אחרי הבצע. אם נפרש זאת בצורה מינימלית, לא דיים שקיבלו שכר כשופטים, הם גם העזו לדרוש את חלקם בפיהם ולא המתינו בסבלנות. הקדמת תורם היא הנטיה אחרי הבצע, היא הפעולה המוגזמת שלא היו צריכים לעשות.

   הנקודה שקיבלו את מה שמגיע להם לפי דין חשובה. בהרבה סוגיות מבליטה הגמרא את הדין ואת העובדה שלפעמים הליכה על פי 'ייקוב הדין את ההר', עדיין מאפשר מרחב גדול של קלקולים גדולים.
   
      רבי יהודה אומר: מלאי הטילו על בעלי בתים
,                        

   לפי רש"י- מלאי הטילו על בעלי בתים - נותנים להן פרגמטיא לעסוק בה ולתת להם השכר, ומתוך כך היה נמשך לבם להטות דין כשבאין לפניהן לדון, והיינו חטאם.

   זו היא דעתו של רבי יהודה, שלפי הגרסה אצלנו היא הדעה השנייה. רש"י גורס שזו הדעה הראשונה.  
   רש"י מדגיש שכתוצאה מעסקי המסחר המשותפים של בני שמואל 'היה נמשך לבם להטות דין כשבאים לפניהם לדון'. זה לא סתם שותפות בעסקים, זו שותפות שמולידה טובות הנאה, ועיוות דין של השופטים כלפי שותפיהם העסקיים.
   אבל רש"י מרכך את המילה התלמודית. בתלמוד כתוב 'מלאי הטילו', רש"י אומר 'נותנים להם פרגמטיא'. האם 'הטלה' היא מילה המבטאת כוחניות גדולה יותר? הגדול מטיל על הקטן משהו, ולקטן אין כמעט יכולת לסרב. האם 'נותנים להם' הוא ביטוי יותר נוח? יתכן. לפי רש"י נראה שהטלת המלאי המולידה הטיית הדין, היא מעשה חמור יותר משאילת חלקם בפיהם.
   אם הגרסה שלפנינו נכונה, הרי שזו השיטה השניה בגמרא ויש כאן הליכה מהקל אל הכבד. אם גרסת רש"י נכונה יש כאן הליכה מהכבד אל הקל.נבחן איך מסתדרת השיטה השלישית עם כל אחד מהכיוונים.

רבי עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע.

האם רבי עקיבא מחמיר יותר לעומת רבי מאיר ור' יהודה, או מגדיר את מעשיהם של בני שמואל באופן קל יותר?
כאן בפירוש מדובר בהפעלת כוח ולא רק אלימות מרומזת, 'הטלת מלאי', ואיום בהטיה משפטית לטובת הצד שביקרו חפצים.
אבל מדובר באלמנט נוסף 'קופה יתרה'. יתכן שאם לא הייתה קופה זו יתרה לא היה צורך בהפעלת כוח. בכל אופן שני האלמנטים מצביעים על כך שמעשיהם של בני שמואל לפי ר"ע חמורים קצת יותר משני קודמיו.
אם זה כך, זה מחזק את גרסת הגמרא שלפנינו, שהטלת מלאי היא הדעה השניה, והיא חמורה יותר משאלת חלקם בפיהם, אך קלה יותר מנטילת קופה יתרה בזרוע.
בדעת ר' עקיבא אין הנטילה בזרוע קשורה להטיית משפט, כשם שפירש רש"י בהטלת המלאי על בעלי הבתים.

מה פירוש 'יותר מן הראוי'? רש"י לא מדבר על 'בזרוע', הוא מדבר רק על המילה 'יתרה'.
האם העניין שזה נעשה בזרוע לא מפריע לרש"י? למה התעלם ממנו? האם רק העובדה שזה יותר מן הראוי, זו הבעיה?
 
      רבי יוסי אומר: מתנות נטלו בזרוע. 
                  
   
רש"י- מתנות - זרוע לחיים וקיבה, והם לא היו כהנים,
לישנא אחרינא: מתנות לויה, כגון מעשר, וקרא כתיב ונתן לכהן ודרשינן: ולא
שיטול מעצמו, בשחיטת חולין בפרק הזרוע (קלג, א), והוא הדין לכל מתנות
                    כהונה ולויה.


לפחות לפי רש"י, לא ברור אם מדובר במתנות כהונה או במתנות לויה. אם נפרש לפי הפירוש השני של רש"י, שמדובר בחטא הפחות חמור, הרי שמדובר במתנות לוויה שהיו ראויים לקבל בדין, והם לקחו בכוח ולא חיכו שהבעלים ייתנו להם, מה גם שיתכן שהבעלים היו נותנים ללוויים אחרים. עצם הרצון לקחת בלי להמתין שיתנו היא סוג עבירה, לא הכי חמורה, והפעלת הכוח היא נגזרת חמורה יותר של הרצון הראשון שהורתו בחטא.
הבעיה עם שיטה זו שכמעט אין בינה לבין שיטת ר' עקיבא הבדל. בשתיהן מדובר במשהו שהיה מגיע לבני שמואל כלוויים, והם נטלו בכוח. אצל ר"ע מודגשת המילה 'יתרה', ואצל ר' יוסי מודגשת המילה 'מתנות', שהם חלקים שהבעלים בוחר למי לתת.

   אם מדובר במתנות כהונה, החטא גדול יותר וגובל באיסור דאורייתא. אבל אז מדובר במדרגת החטא החמור ביותר שעשו בני שמואל, מדרגה המשלימה את שלושת המדרגות הקודמות ויוצרת הליכה מהקל אל הכבד.

המהר"ל בחידושי אגדות סבר הפוך ממה שהצענו כאן. הוא סובר שר' יהודה הוא המחמיר מכולם, ור' יוסי הוא המיקל. הוא גרס שהדעה הראשונה מבחינת התוכן היא כמו אצלנו, אבל אמר אותה ר' יהודה. והדעה השניה מבחינת התוכן היא ג"כ כמו אצלנו, אבל אמר אותה ר' מאיר (חידושי אגדות למהר"ל שבת דף נו עמוד א)

 


'חלקם שאלו בפיהם. נראה דהכי פירושו,
   חלק הראוי להם לפרנסה שאלו בפיהם שיתנו להם. ודבר זה נקרא חלקם, כלומר החלק שראוי להם לפרנסתם שאלו בפיהם. ודרך הוא לפרנס את הדיינים, כדתניא (כתוב' ק"ה א') דייני גזירות היו נוטלים [שכרם] מתרומת הלשכה, ואלו היו שואלים חלקם בפיהם. ור' יהודה [סבר שדבר זה היה נטיה] אחר הבצע, כאשר [יאמר] תן לי.

   
הדעה הראשונה סוברת שביקשו בפה מלא משהו שהיו מקבלים גם ככה. מדובר על שכרם כדיינים. כסף ממשי יצא מאותם אנשים שמהם דרשו את שכרם, אבל הכסף היה צריך גם ככה לצאת.

אבל דבר זה שהטילו מלאי על בעלי הבתים ולא נתנו להם דבר, רק שהוצרכו לטרוח בעבורם דבר זה נקרא שהיו נוטים אחר הבצע.

   לפי הדעה השניה הם דרשו מבעלי הבתים שיטרחו עבורם. הם לא היו צריכים לתת מרכושם משהו, אלא להוסיף טרחה על טרחתם הפרטית ולעשות מסחר גם בממונם של בני שמואל כדי שבני שמואל ירוויחו ע"י זה עוד כסף. (המהר"ל לא מתייחס למקרה שבעלי הבתים היו מסרבים, מה היה קורה אז?).
   מעשה זה פחות חמור מהמעשה הראשון, לפי המהר"ל, כי לא יוצא כאן ממון מידם של בעלי הבתים, אלא רק זמן נוסף לטפל בעסקיהם של סני שמואל.

   ולר"ע יותר מעט עשו, שלא היו נוטלים כלום מן בעלי בתים, רק דבר כמו זה שנטלו מעשר יותר מן הראוי להם ליטול, והרי דבר זה ראוי להם רק שנטלו בחזקה יותר ממה שנטלו אחרים. ודבר זה נקרא שהוא [נטיה] אחר הבצע.

   הדעה השלישית לפי המהר"ל חמורה פחות מהדעה השניה. הם לא לקחו שום דבר מבעלי הבתים, אלא רק מעשר שהיה מגיע להם ממילא כלוויים. המילה 'יתרה' מתייחסת כ'יתרון', יתרונם היה שקיבלו ראשונים את המעשר כי לקחו בכוח. הם אל לקחו יותר ממה שהגיע להם אלא לקחו ראשונים, ובכוח. הם הפעילו כוח כדי להיות ראשונים.
   מנין היה להם כוח? האם היה זה כוחו של האיום שישפטו שלא בחומרה את כל מי שיצא נגדם? או שמכוח מעמדם היו להם שליחים ועבדים שיכלו לקחת בכוח פיזי את מה שרצו? בכל אופן הם לקחו רק את מה שמגיע להם.

   ורבי יוסי ממעט עוד שלא נטלו יותר מן הראוי, רק מה שנטלו מתנות כהונה בחזקה, דבר [זה] נקרא שהוא [נטיה] אחר הבצע שאין לו ליקח בחזקה כלל. ונראה לומר דלכך קאמר מתנות [כהונה], מפני כי כל מעשר שנוטל בחזקה הוא נוטל יותר מן הראוי לו מפני שיכול לחלק ולתת לשנים, אבל מתנות כהונה שנותנים לאחד, כדאי' בפרק הזרוע (חולין קל"ב ב') ולפיכך אמר מתנות [כהונה] נטלו בזרוע ודבר זה מבואר'.

   
לפי המהר"ל הדעה האחרונה היא המינורית ביותר מבחינת חומרתה. נטלו בזרוע אבל לא היה שום אלמנט של 'יתרה', הם לא קיבלו ראשונים, או יותר מהאחרים. הם לקחו מתנות כהונה ולא חיכו שיתנו להם, אבל כל מה שלקחו, לקחו ממה שממילא היה מגיע להם.
 

   המהר"ל מצייר לנו ארבע מדרגות, כל אחת פחות חמורה מבחינה הלכתית מקודמתה. לפי הסברו, ר' יוסי מצייר את המעשה הקל מבין הארבעה, ואפילו זה יכול להכלל בהגדרה 'לנטות אחרי הבצע'. 

 


   על פי אותו קוו, נראה כי המתואר בקטע השני, 'הרבו שכר לחזניהם וסופריהם', מתאר מצב גרוע מכל ארבעת המצבים שבברייתא. מדובר על מנגנון שלם, מאורגן ומשומן, הפועל מטעם בני שמואל ולטובתם. מנגנון זה קובע את כל בעלי התפקידים הקשורים למערכת המשפט ואכיפת החוק ונזקו יכול להיות גדול בהרבה אפילו מנזקו של שופט המטיל מלאי על בעלי הבתים כדי להטות את הדין לטובתם.

הקוו הפרשני האחרון, הפוך לזה שהצגנו בהתחלה. לפי קו פרשני זה, הגמרא מנסה להקטין את חטאם של בני שמואל, לפרש בצורה מינימלית את הביטוי 'לא הלכו בדרכיו' בו פתחה, ולהפוך את האקטיביות השלילית שלהם למשהו מינורי מאד. ככל שהגמרא מתקדמת בדעות שבברייתא, הולך ונעלם הקשר ל,ויטו משפט, ויקחו שוחד", אלמנט נוסף של הקטנת משמעות החטא.
מהלך כזה מקביל למהלכים שראינו אצל ראובן, בני עלי, ודוד והוא בעל נופך קלאסי. משמעותו: 'לא זו אף זו'. אני יכול להראות לך שהם רק נטו אחרי הבצע. אני יכול לפרש את זה בצורה אחת, אני יכול לפרש את זה אפילו יותר קל, ואפילו יותר קל, ועוד יותר קל. אני יכול כמעט למחוק מהם את האשמה. נטילת מתנות שמגיעות לך בדין היא כמעט כמו גביית חוב. (אם תרצה, תוכל להתייחס אל אדם הגובה את חובו, כמי שעושה טובה לאדם החייב, שהרי הוא פוטר אותו מחבות ומשאירו נטול חובות).

מהלך שמאמץ את הגישה הראשונה, שלפנינו החמרה בפירוש 'הטיה אחרי הבצע', אומר: אתה יכול לפרש את הנטיה אחרי הבצע איך שאתה רוצה, בכל מקרה אתה אינך אלא טועה, ובכל מקרה זה רק נטיה אחרי הבצע.
מהלך כזה לא דומה למהלכים שזיהינו אצל ראובן, בני עלי ודוד, אלא הפוך להם, והוא שובר קצת את קוו החשיבה הדוגמתי. הוא בעצם אומר, שלא חשוב אם תפרש בצורה מחמירה והולכת או מקילה והולכת, תמיד האומר אינו אלא טועה, ותיד תוכל באמצעות דרשות לעוות את הכתובים לטובת המנהיג. במקרה שלנו להתמקד ב'ויטו אחרי הבצע' בלבד, ולהתעלם לחלוטין מהטיית המשפט ולקיחת השוחד.


האם המילים 'ויטו אחרי הבצע' יכולות להכיל פירוש כ"כ מינימלי? האם אפשרית נטייה אחרי בצע כזו?
נביא כמה דוגמאות לבציעת בצע בתנ"ך
שמות יח 21- במינויי דיינים: "שונאי בצע".
ירמיהו ו' 13(וגם ח' 10): "כי מקטנם ועד גדולם, כולם בוצע בצע, מנביא ועד כהן, כולו עושה שקר".
יחזקאל כ"ב 26-28: "כוהניה חמסו תורתי... שריה בקירבה כזאבים טורפי טרף, לשפוך דם לאבד נפשות, למען בצוע בצע, ונביאיה טחו להם תפל, חוזים שוא וקוסמים להם כזב". חבקוק ב 9: "הוי בוצע בצע לביתו, לשום במרום קינו להנצל מכף רע".
משלי א 19: "כן אורחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו יקח".
משלי טו 27: "עוכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנות".

הקונוטציה היא של תיאור כללי לשורה של מעשים הקשורים בעיקר בכסף, ומשמעותם שלילית ביותר, בהחלט הפוך מהמשמעויות שהגמרא נותנת לביטוי זה. לפי זה, מדוע הגמרא דורשת בצורה כזו את פסוקי שמואל ובניו?

אם נסכם את הנקודות שמאפיינות את מעשיהם של בני שמואל, ע"פ הברייתא וע"פ ההסבר התלמודי בחלק השני, נקבל את התמונה הבאה:
א. מעשיהם היו משולבים בחלק אותו מותר היה להם לקבל.
ב. המעשה היה משולב בחלק אלים ואסור. איום מרומז, הפעלת כח, וכו'.
ג. מעשיהם היו קשורים לתחום המשפטי. דבר זה הגיוני כיוון שהם היו שופטים,
והפירושים שציינו קשורים ל'ויטו אחרי הבצע', שאולי מתקשר לחלק אחר באותו פסוק
'ויטו משפט'.
ד. הם ניצלו את מעמדם כלוויים ושופטים.
ה. שתיקתו של אביהם שמואל רועמת מאד ברקע (אולי רק אני מדמיין 'רעם' זה?).
    ו. יתכן שבכל הדוגמאות שצוינו לעיל מדובר בחטאים מינוריים שגררו חטאים חמורים יותר
[10].

נראה שהגמרא הייתה מעוניינת להדגיש את התחום האפור, ונראה שהיא התכוונה להצביע על הנזק שנגרם לציבור. יתכן שהגמרא רומזת, שכשמדובר בחטאים כבדים יותר כבר אין מה לעשות, וכבר קשה או כמעט בלתי אפשרי לתקן. אבל כאן אנו עוסקים בדברים שניתנים לתיקון. יתכן שהגמרא שמה דגש מכוון על חטאים מהתחום האפור, אותם קשה היה לנגח. לחוטא עצמו קל יותר לטשטש חטאים אפורים, וקל לו יותק למצוא הסברים מדוע הוא אינו פועל הניגוד לחוק.


נחזור שוב לטקסט המקראי. לאיזה מפסוקי המקרא מתייחסת האמירה 'ולא הלכו בניו בדרכיו'?

שמואל א פרק ג-
(יט) וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיקֹוָק הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה:
(כ) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיקֹוָק:
(כא) וַיֹּסֶף יְקֹוָק לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְקֹוָק: פ

   בפרק ד' מסופר על מלחמת אבן העזר, בו נשבה הארון, מתו שני בני עלי, ולבסוף מת גם עלי.  בתחילת הפרק פסוק מוזר:
(א) וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל, וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק:

המלחמה הייתה על פי דבריו של שמואל. ובכל זאת נחלו תבוסה כפולה והארון נשבה, ובני עלי, ועלי, מתו. הכתוב אינו מציין מה הסיבה למפלות הצבאיות. מדברי הפלישתים משמע שעם ישראל היה משועבד באופן מסוים לפלישתים. לא ברור מה מקומו ותפקידו של שמואל בתקופה זו? מה היו מעשיו, תגובותיו ונבואותיו?

   בפרקים ה'-ו' פירוט רב של התנהלות הפלישתים וארון הברית. גם שמותיו של ה' וגם הארון מוזכרים בפרקים אלה פעמים רבות וניכר כי הפלישתים יראים מפני הארון ומכבדים אותו מאד, כמו גם את אלוהי ישראל. אולי זו ניגודיות להתנהגות עם ישראל שבאותו דור.

   לאחר מכן, בפרק ז', מגיעה תקופה רגועה בה עם ישראל עובדים את ה' עשרים שנה ומעורבותו של שמואל רבה. הוא שופט את ישראל במצפה.
פרק זה מסתיים במלחמה נוספת בפלישתים ובניצחון, ובתיאור סוף ימיו של שמואל

(יג) וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד יְקֹוָק בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל:
(יד) וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת  גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי
[11]:
(טו) וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו:
(טז) וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל  הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה:
(יז) וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק: פ

שמואל א פרק ח
(א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע:(ג) וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: פ
(ד) וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה:
(ה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם:
(ו) וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְקֹוָק: פ
(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם:

פרק י"ב
(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ:

 

(ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 




נסכם את מה שלפנינו.
פרק ג 19-21 שמואל נביא נאמן וה' עימו.
פרק ד' שמואל מדבר עם העם גם כשהם ניגפים. לא ברור מה אמר להם ולמה ניגפו
פרקים ה'-ו' לא מוזכר שמואל. ארון הברית בשטח הפלישתי (שמואל כאילו אינו נמצא.
האם לא אכפת לו שהארון שבוי בידי פלישתים?)
פרק ז' מעורבותו של שמואל רבה, הוא מסתובב בישראל ושופט את העם.
פרק ח' חטאיהם בני שמואל והעובדה שלא הלכו בדרכיו. גם העם חושב שבניו אינם
ראויים.
פרק י"ב שמואל מזכיר את בניו, העם לא אומר לו שום דברי ביקורת על כך.

אני שואל את עצמי, האם מה שנראה לי כהדגשה של אלמנט מסוים, ההשוואה בין שמואל ובניו, העובדה שלא הלכו בדרכיו ולא עשו כמעשיו הטובים, היא הדגשה מכוונת של הגמרא, או שזה מקרי?
גם בחלק התלמודי השלישי המתאר את חטאי בני שמואל, ניתן להסתכל על מעשיו של שמואל כבבואה של מעשי בניו כפי שהם מתוארים בברייתא. ברור ששמואל שהסתובב בכל חלקי הארץ, לא היה יכול להתפנות לשאול את חלקו בפיו, או להטיל מלאי על בעלי בתים, או ליטול בזרוע קופה יתרה של מעשר, או ליטול מתנות בזרוע.
ושוב אני שואל, האם התלמוד התכוון שנעשה את ההיקש בין שמואל ובניו בצורה הזו? האם רצה התלמוד שנסתכל על בניו של שמואל דרך דמותו של שמואל?
ואולי התכוון התלמוד אף ליותר מזה, אולי הוא התכוון שנשאל, איך קרה ששמואל כ"כ צדיק ובניו לא לקחו ממנו דוגמא אישית? האם יש קשר בין הסבבים השיפוטיים שעשה שמואל ברחבי הארץ, ובין העובדה שבניו לא הלכו בדרכיו? (הוא משוטט בדרכי הארץ, והם לא הלכו בדרכיו...). האם יש כאן האשמה נסתרת כלפי שמואל על שהזניח את חינוכם של בניו, והדבר היחידי שדאג להם זה לפרוטקציה בעבודה?
צריך לזכור, שמואל שידע למנות את בניו לשופטים, האם לא ידע מה הם תכונותיהם האישיות? האם לא הכיר אותם?
יתרה מזו, שמואל גדל במשכן שילה, חוסה בצילו של עלי. ברקע סיפור גדילתו של שמואל מוזכרים בפרקים הראשונים של ספר שמואל פסוקים רבים העוסקים בחטאי בני עלי ועונשו של בית עלי. שמואל שומע מה' עצמו על חטאי בני עלי ועונשם (שמ"א ג' 4-14), איך ניתן להסביר את העובדה שבבני שמואל חוזר הדגם של בנים חוטאים למנהיג בולט?
הכתוב אינו אומר בפירוש ששמואל לא הוכיח את בניו. אבל הוא גם לא אומר שהוא הוכיח, ומבחן התוצאה אינו טוב במיוחד. האקטיביות השיפוטית של שמואל, הנשתו את עצמו לכל כפר ועיר, ע"י שוטטות ברחבי בנימין וצפון יהודה, היא ההיפך הגמור מהפסיביות של בניו. הליכתו היא ההיפך מישיבתם, וסופה של אותה ישיבה, ע"פ הגמרא, שפיתחה סביבה מנגנון בירוקרטי מיותר, ההיפך מהנגשתו של שמואל את עצמו להמונים. פסיביות זו של בני שמואל, לבד מזה שהולידה מנגנון מיותר ומסורבל, הצמיחה אקטיביות שלילית וחטאים קטנים על גבול התחום האפור. בדיוק כנגד זה יוצאת הגמרא.



























   לסיכום הפרק על בני שמואל, אפשר לומר שהברייתא בחלק השלישי מגדילה את חטאי בניו שלב אחרי שלב, או את שיטת המהר"ל, ההולכת ומקטינה את חטאי בני שמואל, שלב אחר שלב. את כל זה ניתן לשלב עם הגדלת המנגנון ע"י השופטים ועם החלק הראשון הדורש את אי ההליכה בדרכי שמואל כמשהו נייטרלי.

 

   הגמרא בוחרת להביא את דעותיהם של ר"י ותלמידיו באמצעות ברייתא. בד"כ מחלוקת תנאים הנפתחת ב-'כתנאי', באה כשיש מחלוקת אמוראים והגמרא אינה יודעת איך להכריע בה, או אז היא מביאה מחלוקת תנאים שמסייעת להבין את עומק מחלוקת האמוראים ושורשיה, ואף כיצד לפסוק הלכה (נקודה שדורשת בדיקה יותר מעמיקה). האם הייתה כאן מחלוקת אמוראים שיש לפשוט אותה? מה מוסיפה מחלוקת התנאים על מה שכבר הסבירה הגמרא? הרי כל הדעות בברייתא אומרות משהו דומה?
מחלוקות תנאים וברייתות שלא ידוע עליהם משום מקור אחר, נמצא גם בקטעים אחרים של 'כל האומר'. ראובן- 1. תניא ר"ש בן אלעזר אומר... 2. כתנאי, פחז כמים אל תור, ר' אליעזר אומר... דוד- תני רב יוסף... שלמה- ר' נתן ור' יוסי, ואולי גם דברי רב הנמצאים אצל בני עלי, דוד ויאשיהו יכולים להיכנס לקטגוריה זו.
'כתנאי' - בפרוייקט השו"ת (22+) 164 מופעים של מילה זו בבבלי, 58 מתוכם זה 'לימא כתנאי'.
האם ניתן להבחין בתפקיד שונה בין שני הביטויים ('כתנאי', 'לימא כתנאי')? יש גם 'נימא כתנאי'. לדעתי, מופעי הביטוי הזה בסוגיות 'כל האומר', ובסוגיות אגדתיות בכלל, דורש לימוד כדי לנסות ולהבין מה תפקידו?

    דומני כי מחלוקת התנאים באה להבליט את האפשרות שניתן לדרוש בצורה חוקית ולהפחית טו להגדיל לאט לאט את חומרת מעשיהם של בני שמואל. בדרשות פשוטות אפשר להגיד ש'ויטו אחרי הבצע' הוא מן המעשים בעלי הגוון האפור שאולי אינם נראים טוב, אך גם אינם עבירת שוחד או הטיית משפט. ה 'כתנאי' באה לומר: 'אמנם אפשר להתווכח איך בדיוק נטו בני שמואל אחרי הבצע, אבל כל גדולי תלמידי ר"ע, ואפילו ר"ע עצמו, יכולים לדרוש שלא חטאו בחטא ממשי, לא חרגו ממש מן הדין, אלא נהגו 'לא כ"כ יפה', והכל עניין של זווית ראיה. התלמוד, בדרשותיו המגמתיות, מתרכז בחלק אחד של פסוק 2 בפרק ח' "ויטו אחרי הבצע" ומתעלם במפגיע מעניין השוחד והטיית המשפט. בעצם יוצאת כאן אמירה, החוזרת שוב ושוב בקטעי 'כל האומר', עבירות 'קטנות' שנראות לא חמורות, יכולות להיות בעלות משמעות חמורה מאד, ואולי להתגלגל לעבירות חמורות יותר, אם לא עוצרים אותן בזמו.
   
   נקודה נוספת המלווה אותנו לאורך קטעים אלה היא "ולא הלכו בניו בדרכיו". נוכחותו של שמואל, במובנה השלילי, כלומר אי-נוכחותו, מרחפת מעל הקטע העוסק בבניו, ומטילה צל כבד על מערכת הקשרים שביניהם. אמנם שמואל דאג להם למשרות שיפוט מכובדות, אך לפי מה שכתוב, זה בערך כל מה שהוא עשה בשבילם. הוא היה עסוק בענייניו, סבב באזור בנימין ושפט את ישראל, אל לא כתוב שביקר את בניו והעיר להם על התנהגותם הגרועה. הוא היה צריך לשמוע את זה מהעם כשבאו לבקש להם מחליף הגון לשמואל במקום בניו. על רקע המקום בו גדל שמואל, משכן שילה, בו היו עלי ובניו, ועל רקע מעורבותו הרבה של שמואל בכל מה שנעשה שם, והמידע שקיבל מה' על מעשיהם של בני עלי וחוסר התגובה המתאים של עלי, היה מצופה משמואל שיעשה קצת יותר כדי להוכיח את בניו. אבל כפי שזה נראה בפשטות, הוא די שתק, היא היה די מרוחק ולא מעורב. מהרגע שמינה אותם לשופטים, הפסיק להתערב במעשיהם
[12].
שמואל הוא זה שמוסר לעלי את נבואת הזעם של ה' על ביתו. איך לא הסיק מסקנות אישיות לגבי חינוכם של בניו? אולי זה שהוא הסתובב בכל ערי ישראל גרם לכך שלא היה לו פנאי להסתכל מה קורה בביתו?

עם ישראל מוכיח את שמואל על חטאי בניו והתנהגותם ושמואל לא עושה כלום. אולי זו הנקודה. אולי מצפים ממנו שיעשה, אולי היה צריך לעשות הרבה יותר, להוכיחם, למחות על מעשיהם, אולי להעבירם מתפקידיהם, אולי בכלל לא לתת להם תפקידי שופטים מלכתחילה. שהרי שמואל הכיר את בניו ואת אופיים מן הסתם עוד קודם והיה אמור לדעת כי הם לא מתאימים.

הצעתנו היא, כי הגמרא מתמקדת בתפקידו של שמואל ובזווית שלו כלפי מעשיהם של בניו. פרשנותי זו לפרשת בני שמואל בבבלי שבת מבוססת על הקטעים הסמוכים לקטע המדובר, קטעים העוסקים כולם ב'אומר', באותה דמות, באותו בעל סמכות ומעמד, הנמצא ליד המנהיג החוטא, ואמור להוכיח אותו, למנוע ממנו לחטוא, ולגרום לו לתקן את מעשיו. שמואל הוא האיש הסמכותי בעל המדרגה, הנמצא סמוך לבניו, המנהיגים החוטאים. הוא דוגמא של סוג מסוים של 'אומרים', שפשוט לא אומרים ולא עושים כלום. אולי מתוך חולשה, אולי מתוך טעות, או רחמים יתרים על צאצאיהם, ואולי כי הם עסוקים מידי בדברים 'חשובים'. במקום להוכיח כמו שצריך את בניו, מציגה הגמרא אלטרנטיבה אפשרית בצורת דרשנות שיקרית, הממעיטה בחטאי בניו של שמואל, ומתעלמת מהמעשים החמורים באמת שעשו, הטיית משפט ולקיחת שוחד.


לאור העובדה שבאחד מקטעי התלמוד הקודמים הוזכר האמורא שמואל, האם שייך לקשור את שמואל הנביא עם האמורא שמואל? שהרי יש ביקורת מרומזת על שמואל המלמד את רב יהודה בפרשת האישה הצווחת?
שאלות אלה מעניינות (ואולי נראות בעיני הקורא 'הזויות' משהו. אשאיר את מרביתם פתוחות ואולי בהמשך הספר יתברר כי יש להן אחיזת מה בטקסט התלמודי, רובן קשורות ללימוד התנ"ך על הסדר כפשוטו, ולאו דווקא לפרשנותם האגדית של חז"ל לפרשת בני שמואל, בוודאי שלא לסוגיה האגדית שבבבלי שבת נ"ה ע"א.






 





  
 

[1] משה בר כתב ספר/מאמר 'בניו של שמואל באגדת חז"ל : לבעיית הנחלת משרות מאבות לבניהם בהנהגת הציבור', חלק מהמאמר, חלקים ה, ו, ז,  פורסם באתר האינטרנט של מט"ח- המרכז לטכנטלוגיה חינוכית, אני מצאתי אותו ב 2014.
במאמר הוא מביא מקורות שונים, אמוראיים ונוצריים, בין השאר  מתק' ר' ברכיה (320 לספ'), לפני ואחרי, ומוכיח כי בעיית הורשת המשרות לבנים שאינם מתאימים הייתה בעיה אקוטית באותה תקופה בא"י, במיוחד כשהיה מדובר בנושאי משרה מושחתים. את ההשוואה לבבל הוא לא עושה בחלקים אלה, אך הוא מדבר גם על המדרשים על נדב ואביהו ומביא מקורות מגוונים. הוא מביא גם את הבבלי שבת נ"ו א, מיותר לציין שהבין את ר' יונתן כרוצה לשלול את האפשרות שבני שמואל חטאו ומנסה לדרוש בזכותם. הוא מצטט את י. היינמן, דרכי האגדה 2, ע' 154, הטוען כי כך דרכם של חז"ל להגן על אישי המקרא וגיבוריו אפילו הוצרכו להוציא את המקרא מידי פשוטו. (ובדיוק על נקודה זו אני חולק מכל וכל, וכמובן שבגלל זה נכתב גם הספר הזה, כנדבך נוסף בתיזה שלימה שלי על עניין זה). גם גדליה אלון כתב במחקריו על נושא זה.

   

[2]   1. מדרשים וקטעי ספרות חז"ל נוספים.
2. פרשנות קלסית על קטעי בני שמואל בתנ"ך.
    3. ביבליוגרפיה נוספת

   

[3] הגמרא לא מקשה מפסוק 5 בפרק ח' בו אומרים זקני ישראל לשמואל את אותם מילים בדיוק: (ד) "וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ...". הגמרא מקשה רק מהתיאור הפרוזאי הפשוט, אולי האובייקטיבי, שבהתחלה, תיאורו של המספר המקראי. מעניין שדווקא זקני ישראל באים אל שמואל ושוטחים לפניו את טענותיהם.
הגרסה המשובשת בש"ס מזכירה בניסוחה את גרסת זקני ישראל. נדמה שהגמרא מנסה להבליט את הליכתו של שמואל, ולאו דווקא את העובדה שבניו לא הלכו בדרכיו. אולי זו הסיבה שלא מוזכר הפסוק שמביא את דברי זקני ישראל.

   

[4] רש"י - לחזניהם - שמשיהם, ששוכרין אותן לילך ולהזמין את הנקראים לדין. ולסופריהם - לשטרי בירורין ולאגרות שום.

   

[5] חזניהם- שמשיהם ששוכרין אותן לילך ולהזמין את הנקראים לדין. סופריהם- אלה שכותבים את שטרי הבירורין ואיגרות השום (=שמאות) (רש"י בתלמוד).

   

[6] מעניינת בהקשר זה הערתו של הגרי"ש אליישיב זצ"ל, המצטט גם את המאירי- הערות הגרי"ש אלישיב מסכת שבת דף נו עמוד א', 'להנות מהציבור או לא'-

 

א) אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם וכו', והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן. וצ"ב, דכיון דבאמת היה הוצאת ממון על חזניהן וסופריהן מה שייך לחשוב ד"ז לחטא? והיאך קרינן עלייהו וילכו אחרי הבצע? דאף דל"ח דהלכו בדרכי אביהם שלא נהגו כמותו בצדקותו וחסידותו, מ"מ מה שייך לחשוב ד"ז לחטא, כיון דקבלו ממון המגיע להם בדין?

 

ועי' במאירי שכתב בזה דבר חידוש ובאמת שכן משמע בלשון הגמ', דבאמת הוא דין בכל אדם לקיים את התורה באופן ממוצע, ואין צורך שיעשה בקצה האחרון ע"י צומות וכו', אמנם יש אנשים גדולים שקיימו התורה בקצה האחרון, יותר מעצם החיוב הנדרש מהם ע"פ הדין, וכן עשה שמואל שסיבב בערי ישראל, אמנם אף על גב דבכל אדם אין דורשים מב"א לקיים התורה בקצה האחרון, אמנם בבני שמואל כיון שאביהם נהג באופן זה ומן הסתם גם חינכם באופן הראוי להנהגה זו, שפיר היה תביעה עליהם לנהוג כשמואל אביהם, וביותר, דכל שלא נהגו כאביהם, תו חשיב דנטו אחר הבצע, (א. ה. אמנם ברמב"ם פכ"ג מסנהדרין ה"ג מפר' דהוא תביעה על כל דיין, ויל"ע) [והא דבחולין אמרו כמה אמוראי אנא כחלא בר חמרא (חומץ בן יין), ומבואר דלא עשו כהנהגות אביהם, היינו בהנהגות פרטיות בדרך מקרה, אבל באופן הנהגה כללי כהא דשמואל דהכא, שפיר נדרש מכל בן להיות כאביו, עוד יש להוסיף דדברי המאירי אמורים בבנים ולא בתלמידים].
הרב אליישיב מראה כי לא תמיד כשבנים לא עושים בדיוק את מה שאביהם עשה, זה אומר שהם שליליים.

 
  

[7] גם בקטע העוסק בדוד מתמקדים בפסוק בעל ארבעה חלקים, גם אצל בני עלי יש ארבעה ציטוטים (בגופא), וגם אצל שלמה יש ארבע ציטוטים, גם אצל ראובן ארבע תנאים מחווים דעה ורבא מוסיף את דעתו. לא מצאתי לכך משמעות.

   

[8] במחלוקת זו חולקים שלושה מתלמידי ר' עקיבא על ר' עקיבא רבם. מבדיקה שטחית מצאתי מחלוקות נוספות כאלה, או משניות בהן מוזכרים ר"ע ובחירי תלמידיו, ואין בכך תופעה יוצאת דופן. הנושא בכללותו ראוי לחקירה יותר מעמיקה. ראה למשל: ר"ע, ר"מ, אבא שאול ות"ק- פאה ח' ה', ר"ע ורבי יהודה- כלאיים ג' ג', ר"ע ולצידו באותה משנה מוזכר ר"ש ולא כמחלוקת- שביעית א' ה', ר"ע ור' נחמיה- מעשרות ג' ה', ר"ע ור' יוסי- תרומות ג' ג', עירובין ב' ה', פסחים ז' א', ועוד רבים.   

   

[9] ברש"י גירסה בה תוכן דעתו של רבי מאיר היא השניה, ותוכן דעת רבי יהודה היא הראשונה. דפוס ונציה, דפוס איטליה ודפוס וילנה גורסים כגרסת פרוייקט השו"ת וכגרסת הגמרות שלפנינו ולא כרש"י. וגם גרסת המהר"ל בחידושי אגדות היתה כמו ש"ס שלנו, וכך גם גרסת המהרש"א בחידושי אגדות על מס' שבת. אולי  לב"ח היתה גרסה דומה לגרסת רש"י, אך קשה להבין בוודאות מדבריו    (ב"ח חושן משפט סימן ט אות ח: "כתב הרמב"ם ז"ל כל דיין שיושב ומגדל שכר וכו'. אף על גב דתלמוד ערוך הוא בפרק במה בהמה מכל מקום כיון דאיתא התם דרבי יודא הוא דסבירא ליה הכי אבל רבי עקיבא ורבי מאיר ורבי יוסי דורשין כל אחד פסוק ויטו אחרי הבצע לדרשא אחריתא ואינו מדבר בהטיית משפט ומשמע דהלכה כרבי עקיבא ורבי יוסי לגבי רבי יודא וכל שכן דאיכא נמי רבי מאיר דקאי כוותייהו על כן הביא רבינו דברי הרמב"ם דהכריע כרבי יודא וטעמו כיון דאיתא התם דרבי שמואל בר נחמני אמר רב יונתן סבירא ליה כרבי יודא הכי נקטינן. וז"ל הרמב"ם כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו וכו' ונראה דר"ל אף על פי שאינו קוצב שכר מרובה לחזניו אלא דבמה שמגדל מעלתו נמשך שמרבה שכר הרי זה בכלל הנוטים אחרי הבצע ואפשר דלשון שהעתיק רבינו כל דיין שיושב ומגדל וכו' נמי הכי קאמר דיושב בביתו ואינו מחזר במקומות ישראל לדון אותם בעריהם דבזה הוא מגדל שכר לחזניהם שהם השלוחים המזמינים לדין והשתא ניחא דלא קאמר כל דיין המגדל שכר אלא כל דיין שיושב ומגדל וכו' והכי מוכח בגמרא דקאמר שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל המקומות וכו' עיין שם והיינו דקאמר נמי הרמב"ם כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כלומר שאינו מחזר בערי ישראל אלא יושב בביתו ומגדל מעלתו שיבואו הבעלי דין לפניו ולדון בביתו כדי להרבות שכר חזניו וכו'. מיהו האידנא אין חיוב לחזור בעיירות כיון שישראל מועטים בכל העיירות ואיכא נמי סכנת דרכים בין הגוים":)

   

[10] והעיר בדומה לכך פירוש 'פתח עינים' מסכת שבת דף נו עמוד א
['פתח עיניים' יתכן שזה פירושו של החיד"א על אגדות התלמוד הנספח בחלק ממהדורות עין יעקב, או פירושו של החיד"א על המשנה].
[יש גם ספר 'פתח עיניים' שהוא ביאור על סידור הרש"ש, שחיברו שריה דבליצקי ומשה בהגר"ד בצרי, ב"ב תשע"א]. 

 

שלא עשו כמעשה אביהם וכו' דקדק לומר כמעשה אביהם דייקא והוא בא' דלא שינו כי אם מעשה אחד לדון בעריהם אבל עי"ז באו לשנות כמה מעשים ובאו לכלל בצע ושחד ולהטות משפט כמ"ש מהרש"א. וזה ירמוז הכתוב ולא הלכו בניו, בדרכו כתיב, בדרכיו קרינן. דבעצם לא שינו אלא דרך אחד כדכתיב דרכו אבל מזה באו לשנות כמה דרכים שהם לא הלכו בדרכו שהיה מחזר בעיירות ומזה נפלו לשנות כמה דרכים:

 
  

[11] ביטוי מעניין. 

   

[12] בפסוקי שמואל ובניו (בעיקר שמו"א ח' 1-5, לא מוזכר כי ה' יעניש את שמואל בגלל מעשי בניו, כמו בעלי.
כמוכן, לא מוזכר שמיחה בהם או הוכיחם, כמו בעלי (שמ"א ד' 23-24), אפילו לא בלשון רפה. כמו כן, לא מוזכר לגבי בני שמואל הפועל "חטוא" כמו אצל בני עלי ('ותהי חטאת הנערים גדולה'). אבל מוזכרים במפורש מעשים גרועים למדי- נטיה/הטיה אחרי בצע, שוחד, הטיית משפט.

 


 
  

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.