פרק 14 - בני עלי

   מילה מפסוק 22 עומדת במרכז הקושיה של קטע ה' (ב'גופא'), ומילים מפסוק 24 במרכז הקושיות בקטעים ו', ז' (ג"כ ב'גופא'). רק בסעיף ח' חוזרים להקשות מפסוק 12, מהמילה 'בני בליעל'. הקושיא היא מצורת הריבוי 'בני' (נו"ן בצירה) של 'בני בליעל', והיא נשארת ללא מענה, הגמרא לא רואה צורך לתרץ כמו שעשתה בקושיות הקודמות, אפילו בקרי וכתיב (שמקורם לא ברור). הגמרא לא מתייחסת כלל לתוכן הביטוי 'בני בליעל'.
נחדד את הנקודה האחרונה. על שלושת השאלות ממה שעלי שמע או אמר לבניו ששמע, הגמרא טורחת 'להשיב', על הקושיא מדברי המספר המקראי הגמרא אפילו לא משיבה, היא 'יכולה לחיות אתה בשלום'.
בפסוקים 23, 25 מילים נוספות מהן ניתן היה להקשות. 'תעשון', 'ישמעו' וכו'. הגמרא מתעלמת מהן. גם בפסוקים 22, 24 מילים כאלה, וגם מהם לא מקשים. מאליה עולה השאלה האם המילים מהן מקשה הגמרא נבחרו מתוך כוונה מסוימת, והאם הסדר שבו מצטט המקשן התלמודי מילים ופסוקים הוא בעל משמעות? התשובה היא חד משמעית כן ונפרטה בהמשך.

מאד בולט משקלם של הדברים שעלי שמע או אמר, הן בקטע הראשון, והן בתוך חומר הקושיות הנוגעות לחטאי בניו. בנוסף, מודגשים בגמרא ביטויים המדגישים שבין שני בניו של עלי קיימת אחווה חזקה והם כל הזמן יחד, בבחינת 'רבים לרעות' המגבים זה את זה ונמנעים מלהוכיח זה את זה. הגמרא פותחת בציטוט מדברי המספר המקראי המדגיש ששני בני עלי יחד, ומיד עוברת לדברים שעלי שמע, או אמר ששמע. ב'גופא' פותחת הגמרא מיד בדברים שעלי שמע ורק בסוף היא מסיימת בציטוט נוסף מדברי המספר המקראי אך בוחרת להתעלם ממנו במפגיע. כל ציטוטי הגמרא בגופא קשורים ליחיד ורבים, או בלשון אחרת, לאחוותם הבלתי ניתנת להפרדה של חופני ופנחס.
אם נוגעת הגמרא בדברי המספר המקראי, בהתחלה ובסוף, המתאר באופן אובייקטיבי מה עשו בני עלי, הרי שזה רק מבחינות 'חיצוניות' וכאילו שוליות, כמו צורת הרבים של 'בני בליעל' או סמיכות השמות 'חופני ופנחס' וכדומה, אין התייחסות לתוכן הקשה של דברי המספר המקראי.
אפשר לומר כי בחלק הראשון מתרכזת הגמרא בדרשנות מפותלת הלומדת בהיקש מפסוק סתמי ששני בני עלי לא חטאו, ובאותה שיטה דרשנית מפותלת משנה את מובנו של פסוק מפורש המתאר מה שעלי שמע, למובן מינורי, שאינו קשור כלל למילות הפסוק ושאין בו משמעות פלילית.
בחלק השני, ב'גופא' מכניסה הגמרא את פסוקי מלאכי לתמונת העלילה, ומתמקדת בדברי עלי לבניו, ושוב בדרשנות מפותלת של קרי וכתיב עושה הפרדה בין פנחס וחופני ומגיעה למסקנה שרק חופני חטא והבעיה עם פנחס היא שלא מחה בחופני.

לצורת הרבים משמעות רבה בעיני הגמרא ולכן היא חוזרת שוב ושוב על הוכחות מיחיד ורבים, קרי וכתיב. הקושיות מהקרי וכתיב, מזכירות באופן עקיף את העובדה ששני בני עלי יחד כל הזמן. אמנם שואלים האם באמת שניהם חטאו, אבל מבין השיטין של כל הדוגמאות הללו יוצא בבירור שלפנינו 'מערכת' של אחוות אחים המחפים אחד על השני ונמנעים מלהוכיח איש את אחיו. המסר הוא שלעובדה ששני בני עלי היו יחד, יש משמעות חשובה.
במקביל, הגמרא משלימה את הצד האבהי במשוואה המשפחתית 'התומכת' הזו. היא מתארת לכל אורך הדרך את מה ששמע עלי ואת תגובתו המילולית כלפי בניו, והתעלמותו מדברים רבים.
כלומר, יש כאן מסגרת הפותחת ומסיימת בפסוק מדברי המספר המקראי, תוכנה הוא דברים שעלי שמע או דברים שעלי אמר ששמע, והתייחסות הגמרא אל הפסוקים היא רק מהזווית של אחוות האחים חופני ופנחס, האם חטאו שניהם, או רק אחד מהם או אף אחד מהם.

הגמרא אינה מתייחסת אל תוכן הדברים שלא קשורים לסביבה המשפחתית. למשל, מעשים שמספר הכתוב לפי תומו: ב 12- "בני בליעל, לא ידעו את ה' ", ב 16- איומים על אנשים שמביאים קרבנות למשכן, ב 17 "ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', כי ניאצו האנשים את מנחת ה' ".
הגמרא אינה מתייחסת אל דברי איש האלוהים, למשל: ב 27-28- "ויבוא איש האלוהים אל עלי... למה תבעטו בזיבחי ובמנחתי... ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי".
הגמרא אינה מתייחסת לפסוקי העונש כפי שמתאר ה' לעלי וכפי שמתאר ה' לשמואל, מהם עולה תמונה עגומה למדי, המתוארת במילים חריפות, למשל: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" (ש"א ב' 30).

למה הגמרא מתמקדת דווקא בעלי ובבניו? מדוע מוזכרים הפסוקים שבהם מה שעלי שמע או אמר ששמע, והגמרא מתייחסת אליהם רק מהזווית של שני הבנים?

נקודה זו חשובה מאד. עלי ובניו הם חלק מקבוצת ה'אומרים'. 'האומרים', המיוצגים במילה 'האומר' בלשון יחיד, במשפט 'כל האומר פלוני חטא', הם אלה שצריכים ויכולים להוכיח אנשים כמו בני עלי.
מה פירוש 'כמו בני עלי'? במה מיוחדים בני עלי?
בני עלי הם כהנים, בני הכהן הגדול, המכהנים במשרה בכירה. הם חלק משושלת, דבר המקנה לתפקידם, שגם בלאו הכי טמון בו כוח רב, עוד יותר כוח. האבא הגדול שמכוחו מונו לתפקידם עודו בחיים, והוא מגונן עליהם מביקורת, מחפה עליהם, ועצם נוכחותו מונעת מאנשים רבים לפתוח את הפה נגדם. הם אמנם חלק מתופעה כללית יותר של כהנים מושחתים המשרתים במישכן, אך הם בולטים מעל כולם, אולי בגלל ייחוסם המיוחד לעלי הכהן הגדול.
אם אנשים כאלה עושים עוול וחוטאים, מי ימחה נגדם? מי יוכיח אותם?
התשובה: אבא שלהם בעצמו צריך לעשות זאת. או שאחד מהם יעשה זאת כלפי אחיו. הם הקרובים ביותר, להם היכולת להשפיע. אם הם לא עושים זאת, אף אחד לא יעשה זאת.
מבחינה פיזית, הם הקרובים ביותר זה לזה, הם מכירים אחד את השני הכי טוב, הם נמצאים בדיסקרטיות מתאימה, ולכן הם המתאימים ביותר לעשות זאת.
צורות אחרות של 'אמירה' לאנשים כמו בני עלי, לא יועילו, הם אינם אלא טעות. למשל, להטיח בפניהם קבל עם ועדה שהם חוטאים ושמעשיהם אינם ראויים. או למשל לפרסם את קלונם בפשקוויל המרוח בראש כל חוצות. או למשל, לפרסם את גנותם ככותרת בעיתוני היום. כל אלה הם סוגים של 'אומרים' שאינם אלא טועים. תוכחות מן הסוג הזה אינן משיגות את מטרתן, מי ש'אומר שבני עלי חטאו' באופנים אלה, אינו אלא טועה.

בני עלי ועלי הם דוגמא אחת מתוך כמה דפוסים שעליהם הגמרא דנה. את חלקם היא מעלה על נס לטובה, ואת חלקם היא מגנה בכל פה. בכל הדגמים תחזור הגמרא ותציין כי התקפה חזיתית על המנהיג שעשה את החטא, לא תביא לתוצאות המקוות, ומי שעושה כך, אינו אלא טועה.
התעלמות הגמרא מכל תיאורי החטא של בני עלי, הן ע"י המקרא עצמו, הן ע"י איש האלוהים או האלוהים עצמו, והתמקדותה בדברי עלי, גם היא תופעה שתחזור על עצמה בכל קטעי 'כל האומר', התמקדות ב'אומר'. תופעה זו מקפלת בחובה מסר כלשהו אותו צריך לפענח. היא משדרת מסר שלא מעניינים אותה חטאיהם של בני עלי. אפשר מבחינת הגמרא להגיד על פנחס שהוא לא חטא, וכך גם על חופני. הגמרא מראה כי מבחינה טכנית ניתן להלבין את חטאיו של פנחס וגם את חטאיו של אחיו. הדוגמא הטובה ביותר היא השימוש שעושה הגמרא בפסוק 12 בפרק ב' (שמ"א), שחציו השני מוזכר בשורה 2, וחציו הראשון מוזכר בשורה 23.
הגמרא אינה מעוניינת לדון בחטאי בני עלי, אלא במציאות האנושית הסמוכה לבני עלי, באותה מציאות שאפשרה לבני עלי לחטוא. עלינו כלומדי גמרא וכאנשים שהגמרא מעצבת את חייהם, להבין כי שומה עלינו לעצב באופן אקטיבי את הסביבה הקרובה לאלה שמנהיגים אותנו על מנת לגרום לה להשפיע על המנהיגים שאיתם יש להם קשרי דם או קשרים הדוקים אחרים. יש ביכולתנו לחנך לכך, ויש ביכולתנו לנסות ולהשפיע שכך תעוצב הסביבה הקרובה למנהיגינו.
הגמרא מעלה את השאלה, איך תיתכן בחברה ערכית מציאות שבה אחד מגדולי הדור חוטא, ואין מי שיאמר לו משהו, ואין מישהו ממשפחתו שיצא נגדו, שימחה, שיתריס ויבקר? מבחינת הגמרא, הבעיה המרכזית במערכת השררה העליונה אינה חטאי נושאי השררה, אלא חוסר ביקורת, וביתר שאת, חוסר ביקורת מצד הקרובים אליהם ביותר. חיצי הגמרא נשלחים אל הכתובת האפקטיבית ביותר לצורך מטרה זו וממנה היא דורשת דין וחשבון על כך שאין ביקורת, על כך שאח אחד מאפשר לאחיו לחטוא ואינו מוחה ואינו מוכיח אותו, ואינו מנסה להניאו מהתנהגותו ולהחזירו למוטב. על כך שהאבא, הנוכח הקבוע במציאות חיי ילדיו הבוגרים, האבא נושא המשרה הבכירה ביותר מבחינה דתית-פולחנית בעם ישראל, הכהן הוותיק ועתיר שעות של עבודה במשכן ומן הסתם, התגלויות אלוהיות, 'לא כיהה בבניו'.
את סיפורו העצוב של עלי מספר לנו הכתוב עצמו. סיפור זה הוא המחדל הגדול של הכהן הגדול, שהיה אמור להיות שומר הגחלת ושומר הסף, ולא הסכין להנחיל לבניו קודים נכונים של התנהגות. את כל זה מספר לנו הכתוב במפורש, הדרשן התלמודי משלים לנו את התמונה לגבי בניו ובזה הוא מתמקד.

   














   ה'גופא'.

ה'גופא' הוא מאמר מוסגר המנסה להסביר את המקור לדברי רב שפנחס לא חטא. מתוך דברי רב שפנחס לא חטא, גוזרת הגמרא בחלק הראשון את ההשוואה שכשם שפנחס לא חטא, כך חופני לא חטא.
כזכור, בחלק הראשון הלימוד של רב ומסקנתו, חזקים יותר מפסוק מפורש, וגורמים לפסוק להתפרש בניגוד לפשוטו. בהתחלה נדמה שהגמרא מנסה לבסס את קביעתו של רב בחלק הקודם, ששני בני עלי חטאו כאחד, למעשה מתברר בגופא שרק פנחס לא חטא, והנחת העבודה לכל אורך הגופא היא שחופני כן חטא, ההיפך ממה שאמרה הגמרא בהתחלה.

עצם הקדשת 'גופא', קטע בו הפוקוס מתרכז על פרט אחד מתוך הקטע הקודם, אומרת שפרט הזה חשוב במיוחד לבעל המאמר האגדי שלפנינו. במקרה שלנו, העובדה שאח אחד לא מיחה באחיו, היא הדבר בעל המשמעות המיוחדת אותו רצה בעל האגדה להבליט, יותר מכל הקטע שקדם לו. הגמרא מוכנה לומר שפנחס לא חטא, ובלבד שנתרכז בעובדה שהאחים נתנו גיבוי זה לזה ולא מיחו אחד בשני.
בדומה לקטע הגופא על בני עלי נוכל לראות בהמשך, בקטע על דוד ובת שבע, כי ה'גופא' הקשור לדוד גדול יותר מהקטע על דוד עצמו, וכי החשיבות שמייחסת האגדה התלמודית לפרשת ציבא ומפיבושת, גדולה יותר מפרשת בת-שבע ואוריה. גם כאן, הנקודה המודגשת בגופא חשובה יותר מהקטע הראשון.

נעיין בגופא.
     גופא-
1. אמר רב: פנחס לא חטא.
  2.  שנאמר:  וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן יְקֹוָק בְּשִׁלוֹ, נֹשֵׂא  אֵפוֹד  
  3.   וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן.
  4.  אפשר חטא בא לידו, והכתוב מייחסו?
5. והלא כבר נאמר: "יַכְרֵת יְהֹוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה
6. לַיהֹוָה צְבָאוֹת",
7. אם ישראל הוא - לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים,
8. ואם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה.
9. אלא לאו שמע מינה - פנחס לא חטא.
 
10 אלא הא כתיב אשר ישכבן !
11 - ישכבן כתיב.
12 והכתיב [שמואל א' ב] אל בני כי לא טובה השמעה!
13- אמר רב נחמן בר יצחק: בני כתיב.
  14 והכתיב מעברים!
15 - אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעבירם כתיב.
16 והכתיב בני בליעל!
  17 - מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה - מעלה עליו הכתוב כאילו חטא. 

  חילקתי את קטע ה'גופא' לשני חלקים.
  בחלק הראשון מוכיחה הגמרא את מימרתו של רב. בחלק זה בולט מאד משקלם של פסוקי ספר מלאכי, העוסקים, באופן מפתיע, בכוהנים ובחטאיהם. הבדל של מאות שנים והכוהנים של ימי מלאכי מעלים אסוציאציות דומות למשפחת הכוהנים בני עלי. במחשבה נוספת, אולי בכוונת מכוון מחברת הגמרא בין שתי התקופות. נקודה למחשבה, מה הקשר של תקופת בני עלי, מלאכי ותקופת אמוראי בבל במאות הרביעית-חמישית?

... (ה) וראוי היה לכם ללמוד מראש היחס וראשון הכהנים אהרן קדוש ה' שבריתי היתה אתו ומפני אותו ברית זכה לחיים ולשלום שנתתי לו והוא היה ראוי לקבל שכר כי היה ירא מפני ומפני שמי נחת הוא לא כמו שאתם עושים שמבזים את שמי.

   פירוש האברבנאל מזכיר את דברי חכמים בסוגיה, מנהיג שלא מוכיח את הקהל שלו, הוא עצמו נתפס על אותו חטא. אברבנאל מוצא הקבלה ברורה בין דורו של עלי ודורו של מלאכי, בשניהם ביזו הכהנים את שם הקב"ה ואת תפקידם.

   בקטע ארוך למדי יוצא האברבנאל נגד נישואי התערובת של הכהנים ופגיעה בייחוס הכוהני הישראלי.
   וכאן מבאר אברבנאל את פשט פסוק 12 המצוטט בגמרא, לפי דעתו.

(יב) ולכן יהיה עונש העושה זה שיכרית ה' לו ער ועונה ר"ל שלא ישאר ממנו זרע חי שהחי הוא הער והמת הוא כישן, ואחרי שהאיש החוטא הזה הפסיק שלשלת יחוסו ומשפחתו יכרת ה' ער וחי שישאר בביתו ויהיה עונה לקורא לפתח ביתו.  והענין שלא ישאיר ממנו בן וזרע כלל וכמו שת"י. 

   הוא טורח לציין את הגמרא ממסכת שבת, כדי להודיע שהוא מכיר אותה, אבל לא מפרש פשט בפסוק כמו הגמרא. דברי הגמרא, לשיטתו, אינם פשט בפסוק .
:
   הפרשנות הקשה שנותן אברבנאל לפסוקי מלאכי מזכירה מאד חלק מהתופעות עליהן מתריעה הגמרא. הייחוס ותוצאותיו השליליות, המשרות העוברות בירושה גם במקרה שהיורשים אינם מתאימים, חוסר הנכונות לקבל תוכחה ועוד.
אברבנאל אינו מקבל את הדרשנות של מסכת סנהדרין המצוטטת במסכת שבת, כפשט לפסוק 12 במלאכי ב'. הוא מציע פירוש שונה.

למעשה, לשאלת הגמרא בשורה 4 'אפשר חטא בא לידו והכתוב מייחסו?', ניתן להשיב שאפשר. תשובתה הפסקנית של הגמרא בסוף המהלך הלוגי בשורה 9 'אלא לאו', אינה הכרחית. נדמה שהבאת הוכחה ממלאכי לזכאותו של פנחס רומזת בדיוק אל הדבר ההפוך, ומחזקת את תחושת אי הנוחות שלנו כלפי התנהגות הכהנים בתקופת עלי ובניו, בדומה לתקופת מלאכי.

במילה 'מייחסו' שבשורה 4 מתכוונת הגמרא שכותבים את פנחס כייחוס לאחיה, גורמים לאחיה להיות 'בעל ייחוס'. הזכרתו כסבא של אחיה מוסיפה לאחיה כבוד. טענת הגמרא: 'לא היה נכתב שמו של פנחס אם לא היה כשר, שהרי איזה כבוד זה לכתוב את שמו של הסבא החוטא שלך?'.
הגמרא מניחה כאן כמה הנחות שאולי ניתן לחלוק עליהן. האם באמת מתכוון פסוק זה לתאר את כבודו של אחיה? האם צדיקים אינם חוטאים? האם לא יתכן שיזכירו שלשלת דורות אחורנית וביניהם יזכירו אבות רשעים?

נבחן כמה דוגמאות בתנ"ך:
במדבר פרק טז וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי
במדבר פרק כז פסוק א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף
יהושע פרק ז (א) וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן  הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
יהושע פרק ז (כד) וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח
יהושע פרק יז (ג) וְלִצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים
שמואל א פרק א וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי:
שמואל ב פרק כא (ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:
אסתר פרק ב (ה) אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי:
עזרא פרק ז (א) וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן  חִלְקִיָּה: (ב) בֶּן שַׁלּוּם בֶּן צָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב: (ג) בֶּן אֲמַרְיָה בֶן עֲזַרְיָה בֶּן מְרָיוֹת: (ד) בֶּן זְרַחְיָה בֶן עֻזִּי בֶּן בֻּקִּי: (ה) בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ:

לפחות הדוגמא מעכן מוכיחה שלא כל ייחוס הוא לטובה, ולא כל שלשלת יוחסין הומוגנית ובעלת צביון דומה של החוליות בשלשלת. יתכן שאברבנאל צודק בפירוש שהוא נותן לייחוסו של אחיה בפנחס.
 
   לסיכום החלק הראשון של הגופא, האם פסוקי מלאכי באמת מוכיחים את מה שרצתה הגמרא להגיד, או שמטרת הבאתם שונה? יותר מזה. האם הבאת פסוקי מלאכי לא נועדה אלא כדי ליצור הקבלה בין בני עלי והכהנים מתקופת מלאכי?  נדמה שהתשובה חיובית! פסוקי מלאכי אינם מוכיחים את ייחוסו של אחיה, ולא כל המרכיבים בשלשלת יוחסין הם בעלי אותה קטגוריית צדיקות.  אבל הגמרא הרוויחה השוואה בין דורו של עלי ודורו של מלאכי, הציפה את נושא השושלות הבלתי מוצלחות, ואולי רמזה למציאות העגומה של המאות רביעית-חמישית בבבל.

בחלק השני של הגופא ארבע קושיות שמקשה הגמרא, כולן מתייחסות לצורת היחיד והרבים ומטרתן לקעקע את ההפרדה שעושה רב, והגמרא בעקבותיו, בין פנחס וחופני.
   הקושיה הראשונה היא ממה ששמע עלי " אשר ישכבן".
   השנייה היא ממה שעלי אמר לבניו " אל בני כי לא טובה השמועה" (פס' 24).
   גם הקושיה השלישית היא ממה שאמר עלי לבניו: " מעברים"(סוף פס' 24).
   הקושיה הרביעית מדברי המספר המקראי בפסוק 12 " בני בליעל".

   חשוב להעיר כאן שתי הערות:
1. 'מעבירים' לפי רוב הפרשנים מתייחס למה שהעם אמר על בני עלי, לא לבני עלי (תרגום, רש"י על שמואל, מצודת ציון, מלבי"ם, ורש"י על התלמוד המציין בפירוש שדרשת הש"ס אינה פשט בפסוק ומשהו יוצא דופן). כלומר, בכלל לא חשוב אם 'מעבירים' זה יחיד או רבים, זה בכלל לא קשור לבני עלי.
2. מי הוא 'בן בליעל', או מי הם 'בני בליעל'? מבדיקה שטחית אפשר להתרשם שהכינוי בן בליעל, המודבק למשל לאנשי עיר הנידחת, או לאנשי פילגש בגבעה, הוא כינוי שלילי ביותר. ביטוי זה על מופעיו בתנ"ך ואזכוריו השונים ופירושיהם שווה מאמר נפרד, ומן הסתם הוא כבר מבואר באתר האקדמיה ובמקומות נוספים.
   ברבות ממגילות ים המלח וכן בספרים החיצוניים נתקלתי בביטוי 'בני בליעל'. בספרות חז"ל מימי בית שני והמשנה והתלמוד נדיר ביטוי זה (בדקתי באופן שיטחי). האם העדרו מספרות חז"ל הוא תגובה כלשהי לטרמינולוגיית המגילות והספרים החיצוניים?

כאן הוא מתייחס רק לצורת הריבוי 'בני', ולא למושג בני-בליעל מצד תוכנו ומשמעותו החמורים.

בשאלה הראשונה העוסקת היחיד ורבים מתמקדת הגמרא בנשים הצובאות, ולא בתחילת פסוק 23: "את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל". 'יעשון' לא ניתן לתרץ 'יעשן' כתיב, כי זה כתיב מלא).
גם בקושיה השניה מהמילה 'בני', יש התעלמות מהמילים 'בניו', 'דבריכם', 'לא טובה השמועה'. כלומר, גם ממילים אחרות שבאות בלשון רבים וגם ממילים אחרות בעלות תוכן המאיר את מעשיו של פנחס באור שלילי.
בקושיה השלישית עוסקים במילה שהנושא שלה כלל לא בני עלי אלא העם.
בקושיה הרביעית ביטוי שמשמעותו חריפה אבל הגמרא כלל לא מתייחסת, לא למשמעותו ולא לצורת הרבים שבו.
   ניתן לסכם את הקטע הדרשני ב'גופא' כך:

   די ברור שהשלב הרביעי בדרשנות המוצגת בגופא הוא השלב הקיצוני ביותר, השלב שבו פשוט מתעלמים הן מצורת הרבים, החיצונית, והן מן התוכן.
די ברור ששלב ג' המתייחס לצורת הקרי וכתיב אך מתעלם מהעובדה שמילת 'מעבירים' כלל אינה קשורה לבני עלי, הוא שלב קיצוני יותר משלב ב', שבו לפחות מדובר על משהו שקשור בבני עלי,
שלב ב' המדבר על קרי וכתיב שתלוי בניקוד בלבד, הוא כנראה קצת יותר משוכלל מבחינה טכנית מקרי וכתיב המבוסס על חיסרון ממשי של אות שלימה, כפי שיש בדרשה הראשונה.
   בשלב א' אכן יש קרי וכתיב, אך הם לא ידועים לנו משום מקום אחר. מדרשת הקרי וכתיב אפשר לראות כי אין הסתייגות מהעובדה שלפחות חופני ממש שכב עם הנשים הצובאות. השאלה היא אם גם פנחס שכב או לא. אבל זה לא משנה כי הגמרא לא דנה כאן כלל בשכיבה.

   יוצא שהגמרא אומרת: אפשר לדרוש קרי וכתיב רגיל מהמילה 'ישכבון', אפשר לדרוש קרי וכתיב מהמילה 'בני', למרות שאין שם יתור או חיסור של אות וההבדל הוא רק בניקוד, אפשר גם לדרוש קרי וכתיב ממילה שמשמעותה הפשוטה לא קשורה לבני עלי וגם לא בטוח שיש בה גרסאות של קרי וכתיב, ואפשר גם להתעלם כליל ממילה כדוגמת 'בני בליעל', הן מצורת הרבים שלה והן ממשמעותה הקשה, אין שום בעיה טכנית לדרוש ולהפוך כל דבר על פניו ולהוציא אותו ממשמעותו והקשרו. דרשות ההולכות ונהיות 'עקומות' ניתן לדרוש כיד הדמיון הטובה של הדרשן, ולהגיע למטרה אותה אנו רוצים, אבל הבעיה האמתית היא שפנחס מאפשר לחופני לחטוא ולא אומר לו כלום ולא מוכיח אותו.
   הגמרא הולכת ומקצינה את הדרשנות, עד שהיא מוכנה להתעלם במפורש מראיה המנוגדת למה שהיא רוצה להגיד, ובלבד שנגיע למסקנה שרק פנחס לא חטא.

   למהלכים מוזרים כאלה יש מן הסתם משמעות והם לא נעשו סתם. אינוס הכתובים, אי-מתן תשובה לקושיה, מתן תשובה של קרי וכתיב שאינם מוכרים לנו, הליכה בת ארבעה שלבים מהדרשנות היחסית פשוטה אל ההתעלמות המוחלטת הן מהצד החיצוני והן מהתוכן, הם אמצעים מוזרים ויוצאי דופן, המראים על כוונה תלמודית ברורה, שחייבת לעורר אותנו לשאול 'מה קורה כאן?', מדוע העורך התלמודי נוקט באמצעים ספרותיים משונים כ"כ? מה המסר שהוא רוצה להעביר?
האם המסר נוגע לטכניקה הדרשנית עצמה?
או שהמסר נוגע רק לתוכן הדברים, לחובת התוכחה של אח כלפי אחיו?

התשובה היא, ששוב אנו חוזרים אל 'האומר'. מי שיוכיח את בני עלי בצורה ישירה ופוגעת, אינו אלא טועה. הוא עלול להיתקל בחומה של דרשנות שתהפוך את פשט הכתוב, שתתעלם מכל מה שלא נוח לה, ושתטהר מבחינה פורמלית את בני עלי. את תפקיד המוכיח והגורם לתיקון צריכים היו עלי ואחד מבניו לעשות.

חטאי בני עלי הם לא הנושא עליו מעוניינת הגמרא להצביע, מבחינת הגמרא יש כאן דבר אחד שניזקו עולה על הכל, העובדה שפנחס לא הוכיח את חופני. כאן טמון הזרע הגדול של הפורענות. יעשה בעל שררה חטאים ככל שיעשה, היינו מצפים שתהיה מערכת בקרה כלשהי שתבקר אותו ותגרום לו לעצור, להתחרט, להבין שטעה, לנסות לתקן. קודם כל היינו מצפים מעלי עצמו שיגיב ביתר תקיפות ועוצמה למעשיהם של בניו, אבל משלא נעשה הדבר, היינו מצפים מהם שיוכיחו וישפיעו אחד על השני, וזה מבחינת הגמרא, וכנראה גם ר' יונתן, הכשל הגדול.

   הטכניקה הדרשנית המציפה באמצעות קרי וכתיב את צורות היחיד והרבים של המילים הקשות שבפסוקים, מבליטה את העובדה שחופני ופנחס הם שני אחים קרובים ביותר מבחינה ביולוגית ומבחינת מציאות חייהם, עיסוקם וכהונתם במשכן. את הביטוי 'בני בליעל', אפילו לא טורחת הגמרא להעביר לצורת היחיד שלו. 'בני בליעל' הוא האחרון בביטויים הנדרשים וכדי להשאיר רושם של אחוות אחים, הגמרא כלל אינה משיבה על הקושיא מביטוי זה. הכוונה ברורה, להדגיש שחופני ופנחס יחד כל הזמן, יודעים מה קורה אצל השני, ונותנים אחד לשני גיבוי מלא. על זה הגמרא מלינה וזועקת.
   מסגרת החטאים של בני עלי לפי התלמוד, נפתחת בשכיבה עם נשים נשואות הבאות מתוך כוונה טהורה למישכן, ומסיימת ב'בני בליעל' שהוא מקביל לע"ז. המסגרת מעבירה מסר ברור לגבי מהותם החמורה של חטאי בני עלי, ואעפ"כ הגמרא מתעלמת מזה ומתרכזת במנגנון שיוכל לעקוף את הצורך בדיון בחטאים, הגמרא סבורה ששורש הפתרון טמון לא בדיון על החטאים, אלא בגורמים העשויים להשפיע על החוטא לתקן ולהימנע מחזרה על חטאו. במקרה של בני עלי, זה קודם כל עלי, ואח"כ אח אחד כלפי האח השני. הדבר בולט מאד אם נשים לב שבכל פעם שמוזכרים בני עלי בתנ"ך הם מוזכרים יחד.



 

סיכום כללי של הפרק על בני עלי

   בחנו את הפסוקים המתייחסים למעשי עלי ובניו וראינו ארבע זוויות שונות בהן מתאר המספר המקראי את סיפורם. ראינו את הזווית 'האובייקטיבית' של המספר המקראי, ראינו את הזווית של מה שעלי שמע על בניו ומה שהוא אמר להם ששמע, ראינו את הזווית של איש האלוהים בהוכיחו את עלי, וראינו את הזווית של הקב"ה בעצמו שעה שדיבר עם שמואל.
ראינו כי הגמרא מתמקדת רק בזווית השניה, מה שעלי שמע ומה שהוא אמר ששמע.
הדגשנו כי סיפורם של בני עלי כשברקע שמואל, משתקפים בפרטים רבים במה שקורה לשמואל כשגדל, ובמיוחד עם בניו.
חילקנו בין הקטע הראשון בגמרא ובין הקטע השני, ה'גופא'. בקטע הראשון התמקדה הגמרא בחלקו של עלי בחטאי בניו. מבחינת החלק התלמודי הראשון, אפשר אפילו לומר ששני בני עלי לא חטאו, וכל האחריות מופנית לעלי. בחלק התלמודי השני, ב'גופא', עלי נעלם והגמרא מוכנה להפריד בין שני האחים ולומר שחופני חטא ופנחס לא. הבעיה עם פנחס היא שלא מיחה ולא הוכיח את אחיו.
בשני החלקים מדברת הגמרא על הסביבה הקרובה למנהיגים החוטאים, וטענת שלא יתכן שהסביבה תאפשר לחטאים כאלה לקרות. הסביבה חייבת להגיב ולמנוע חטאים כאלה. הסביבה היא היחידה שיכולה להשפיע על המנהיג ולמנוע ממנו לחטוא או להתמיד בחטאו. הסביבה היא שותפה פעילה בעיצוב מעשיו של המנהיג ויש לה אחריות ברורה לכך. התעלמות הסביבה הקרובה מחטאי המנהיג היא זו שמאפשרת את חטאי המנהיג.

עוד הערנו: הלימוד של הגמרא במסכת שבת את פסוקי מלאכי פרק ב' (התואם ללימוד המקורי בסנהדרין), מתברר כלימוד שאינו הכרחי. אמנם האלשייך לומד את פסוקי מלאכי כמו הגמרא, אך האברבנאל מציין שזה לא הפשט, ומסביר מה הפשט האמיתי לדעתו, ודעתנו נוטה לדעתו של האברבנאל ודומיו.

אמנם אחיה מיוחס לאחיטוב, פנחס ועלי, וכנראה שבכל מקום בתנ"ך שמוזכר ייחוס של כמה דורות, יש לכך משמעות, אך לא ברור אם זו משמעות טובה או רעה. יוכיחו עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח ושאר המיוחסים בתנ"ך. הגמרא בחרה לדרוש אותו לטובה.
גם כאן אברבנאל בפירושו לשמ"א י"ד 3 טוען שייחוסו של אחיה עד פנחס בא לייצר ניגודיות ולומר שאחיה, בניגוד לפנחס היה אדם כשר, ופנחס לא. פרשנים אחרים על אתר הסבירו שייחוסו של אחיה נועד לציין שקללתו של ה' לבית עלי עדיין לא החלה.

הגמרא 'בגופא', מתייחסת לקשר שבין פנחס וחופני, לאחווה שביניהם. זה כל מה שמעניין אותה, ואת זה היא מדגישה ע"י הפסוקים שהיא בוחרת, וע"י ההתייחסות אל אותם פסוקים. היא לא עוסקת בתוכן הפסוקים ובמשמעותם השלילית, וכל מה שהמקרא כותב על בני עלי אינו מעניין את הגמרא כלל.
הדרשות העוסקות בקרי וכתיב מדגישות את היכולת החוקית הבלתי נגמרת של הדרשנות להפוך כל פסוק, למצוא קרי וכתיב מפוקפקים, ולהתעלם מכל מה שלא נוח, ובלבד שיימצא הסבר המצדיק את מעשיו של אותו מנהיג שביקרו חפץ הדרשן.
'כל האומר' מתייחס לאנשים שינסו להגיד למנהיג בצורה ישירה שהוא חוטא. צורה כזו אינה אלא טעות. לעיתים היא מעליבה ופוגעת, לעיתים היא נעשית בפומבי. מנהיג יגיב לצורת ביקורת מעין זו בדרשות מהסוג שדיברנו עליהם זה עתה, הוא לא יהיה מוכן לשמוע על חטא ותיקונו. עלי ובניו מדגימים סוגים נוספים של 'אומר', סוגים שגויים של אמירה. האחד מוחה בצורה רפויה בלבד בבניו המנהיגים החוטאים, והשני אינו מוחה כלל באחיו.

 [4] אי ידיעת ה' מזכירה את פרעה- לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח