פרק 12 - מיתה בלא חטא

                                                         פרק 12


                                                   מיתה בלא חטא

   תוכן הפרק
-  תוכן עניינים.
- הטקסט התלמודי.
- במה הגמרא מתמקדת?
- זיהויו של רב אמי.
- ההקשר התנכי של הפסוקים המצוטטים בקטע התלמודי.
- ניתוח ההתייחסות התלמודית לפסוקי התנ"ך.
- פרק פ"ט בתהילים.
- עניינם של אדם הראשון, משה ואהרון.
- תחילת הדיון בברייתא 'עטיו של נחש'.
- עמרם, ישי, בנימין וכלאב.
- העניין המיוחד של ישי.
- הערה לגבי ר' שמעון בן אלעזר ומלאכי השרת.
- הערה קצרה על 'עטיו של נחש'.
- סיכום.















פרק זה עוסק בסוגיה, שבמבט ראשון לא ברור הקשר שלה לסוגיות שלפניה ואחריה. אנחנו נראה שיש קשר הדוק. תחילה הטקסט, עם אלה שאינם דוברי ארמית או אשאינם מכירים את לשונו של התלמוד, בהמשך נבאר הכל.

   בבלי שבת נ"ה ע"א – נ"ה ע"ב

אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. [כל מיתה קשורה לחטא שעשה אותו אדם שמת, וכן יסורים].
אין מיתה בלא חטא - דכתיב [יחזקאל יח] הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'. [לאור הפסוק שמצטטת הגמרא, נראה ש'מיתה בלא חטא' משמעו 'בלא חטא שלך, אלא בחטא של אביך'. הגמרא רוצה לומר שאין מיתה של בן בחטאי האב, אלא כל אחד נענש ע"פ חטאיו הוא. בהמשך חוזרת הגמרא להבנה הראשונה, 'אין מיתה כלל']. 
אין יסורין בלא עון דכתיב [תהלים פט] ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. [גם כאן הכוונה שיסורים באים על האדם רק בגלל מה שהוא עשה, ולא בגלל מעשים שעב מישהו אחר] 

מיתיבי; אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? 
אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. 
אמרו לו: והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו!
אמר להם: [קהלת ט 2] מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו'! [קטע זה יוסבר בהמשך].

- הוא דאמר - כי האי תנא,
דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר [במדבר כ] יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם.

מיתיבי: ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. 

וכולהו גמרא, לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא,
דכתיב [שמואל ב' יז] ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב (שר) [מסורת הש"ס: [על]] הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב 
וכי בת נחש הואי? והלא בת ישי הואי! דכתיב [דברי הימים א' ב 16] ואחיותיהן צרויה ואביגיל! 
אלא: בת מי שמת בעטיו של נחש.
 
מני? אילימא תנא דמלאכי השרת - והא איכא משה ואהרן, 
אלא לאו: רבי שמעון בן אלעזר היא, ושמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון, 
ותיובתא דרב אמי - תיובתא. 

   חילקנו קטע זה לשישה קטעים.
בקטע  הראשון – הצהרה בת שני חלקים של רב אמי
                     -  הוכחה מפסוק לחלקה הראשון
- הוכחה מפסוק לחלקה השני
בקטע השני - קושיא ממשנה על החלק השני.
בקטע השלישי – תירוץ.
בקטע הרביעי - קושיא ממשנה נוספת על החלק השני.
בקטע החמישי – הערת ביניים על חלק מסויים במשנה.
בקטע השישי - בירור המשנה, וסיכום: קשיא.

כבר במבט ראשון ניתן לראות כי הגמרא זונחת את העיסוק בחלק השני, יסורין בלא עוון, ומתמקדת רק בחלק הראשון, מיתה בלא חטא. פרט זה נראה לנו משמעותי מאד, הוא כאילו אומר: 'אנחנו רוצים לדבר על מיתה בלא חטא. העניין של היסורין בלא עוון לא מעניין אותנו'.
לא נכנסנו כאן לבירור של ההבדל בין 'עוון' ו'חטא', ומדוע זה קשור ליסורין וזה למיתה, כי הגמרא עצמה אינה עוסקת ביסורין ואין לזה קשר ישיר למה שרצינו לומר. בהמשך נברר מדוע הגמרא מתמקדת במיתה בלא חטא.

נעבור על הקטעים השונים בפירוט ונראה מה משמעותם.
חלק ראשון:
   אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון.
אין מיתה בלא חטא - דכתיב [יחזקאל יח] הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב
ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'.
   אין יסורין בלא עון דכתיב [תהלים פט] ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. 

   מי הוא רב אמי? כנראה זה לא רבי אמי, האמורא הא"י.. יש מספר 'רב אמי' באנציק' פרוייקט השו"ת 26+, ואף אחד לא מוזכר שם כ- 'רב אמי' סתם. לכולם יש אבא כלשהו. אני שואל את עצמי, האם יתכן שזה אמורא די אלמוני שדווקא בגלל אלמוניותו נבחר להיכתב כאן? האם בכלל, יתכן ששמות מסוימים בגמרא הם פיקטיביים? נשאיר שאלה זו פתוחה.

אמירתו של רב אמי שאין מיתה בלא חטא נאמרת כסוג של היגד פילוסופי, שאינו קשור לדמויות אנושיות. הוא לא אומר: 'אין אדם שמיתתו אינה קשורה בחטא שעשה', אלא מתנסח בצורה כללית למדי. כך גם לגבי יסורין בלא עוון.
הפסוק שהוא מצטט הינו פסוק מעניין, נראה את המקור, יחזקאל פרק יח:

(א) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:

(ב) מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה:

(ג) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל:

(ד) הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: ס

(ה) וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:

(ו) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל  אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב:

(ז) וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד:

(ח) בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ:

(ט) בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק:

(י) וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה:

(יא) וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא:

(יב) עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה:

(יג) בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה:

(יד) וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן:

(טו) עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא:

(טז) וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד:

(יז) מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה:

(יח) אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ:

(יט) וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה:

(כ) הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה: ס

(כא) וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חטאתו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת:

(כב) כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה:

(כג) הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה: ס

(כד) וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל  צדקתו צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת:

(כה) וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ:

(כו) בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת: ס

(כז) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה:

(כח) וַיִּרְאֶה וישוב וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת:

(כט) וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן:

(ל) לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן:

(לא) הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:

(לב) כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ: פ

בפרק כולו שני מסרים עיקריים:
1. כל אחד יתן את הדין רק לפי מה שהוא עשה, לא לפי מה שאביו עשה ולא לפי מה שבנו עשה.
2. מי שמשנה את דרכיו, יתן את הדין לפי מעשיו האחרונים. צדיק שישתנו מעשיו לרעה, לא יזכרו לו מעשיו הראשונים, והוא ייענש. רשע שיעשה תשובה ויחזור למוטב, לא ייענש על מעשיו הראשונים. (יש כאן בעיה, שהרי זה שנהפך מרשע לצדיק, היה תקופה מסוימת רשע. מדוע לא נענש באותה תקופה שהיה רשע? מדוע המתין הקב"ה עד שנהיה צדיק? אם יש קריטריון להמתנה זו בנתינת העונש, מה הקריטריון? מדוע צדיק שנהיה רשע, לא ממתינים לו ג"כ? מדוע לא להפעיל את הקריטריון הנ"ל גם על צדיק שנהיה רשע? הרי יתכן שישנה עוד פעם את דרכיו ויהיה שוב צדיק? לא נכנסנו לכל זה כאן)

הפועל 'לשוב' מוזכר הרבה בפרק זה.
הגמרא מצטטת את פסוק 20. ההוכחה לכך שמדובר בפסוק 20 היא הציטוט המלא של הפסוק, ולא רק המשפט 'הנפש החוטאת היא תמות'. שתי תופעות צריכות הסבר בהקשר הזה.
א. גם בפסוק 4 כתוב 'הנפש החוטאת היא תמות'. מדוע לא מצטטת הגמרא את פסוק 4?
ב. בסוף הציטוט כתוב 'וגומר', הגמרא שולחת אותנו להמשך של אותו ציטוט. אבל יש כאן דבר מוזר, שהרי המילים 'ורשעת הרשע עליו תהיה' הם סוף הפסוק. בד"כ כשמצטטים פסוק באמצע וכותבים 'וגומר', מתכוונים להמשך הפסוק או סופו. כאן הפסוק מסתיים. מה פשר 'וגומר' כאן? מסתבר שהכוונה היא לפסוק 21. מה כתוב בפסוק 21? בפסוק זה מובע רעיון התשובה לרשעים, שה' רוצה את תשובתם ורוצה שיחיו ולא שיענשו או ימותו. נראה בהמשך כי אחד הנושאים המרכזיים בשרשרת הסוגיות שלפנינו הוא להעביר מסר שהגמרא מעוניינת בתיקון הרשעים ולא בחיסולם.

מתוך הפרק והפסוקים המצוטטים, נראה שהגמרא רוצה להדגיש לפחות שתי נקודות:
- הנושא שבו הגמרא מתרכזת הוא שכר ועונש בין דוריים. המסר הוא: לא צריך להיות קשר בין דורי בנוגע לשכר ועונש. נראה בהמשך כי אולי רומזת כאן הגמרא שצריך לנתק קשר כזה גם בהיבטים אחרים שלו, למשל סוגים של פרוטקציה וכדומה.
- הגמרא מחפשת דרכים לתיקון, הגמרא רוצה את תשובתו של הרשע ולא את מותו.


רעיונות אלה ילוו אותנו גם בהמשך.
   את הרעיון שאין יסורין בלא עוון מנמקת הגמרא בפסוק מתהילים פ"ט:

(א) מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי:

(ב) חַסְדֵי יְקֹוָק עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי:

(ג) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם:

(ד) כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי:

(ה) עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה:

(ו) וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְקֹוָק אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים:

(ז) כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיקֹוָק יִדְמֶה לַיקֹוָק בִּבְנֵי אֵלִים:

(ח) אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו:

(ט) יְקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ:

(י) אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם:

(יא) אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ:

(יב) לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם:

(יג) צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ:

(יד) לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ:

(טו) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ:

(טז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְקֹוָק בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן:

(יז) בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ:

(יח) כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תרים תָּרוּם קַרְנֵנוּ:

(יט) כִּי לַיקֹוָק מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ:

(כ) אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם:

(כא) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו:

(כב) אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ:

(כג) לֹא יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ:

(כד) וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף:

(כה) וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ:

(כו) וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ:

(כז) הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי:

(כח) אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ:

(כט) לְעוֹלָם אשמור אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ:

(ל) וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם:

(לא) אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן:

(לב) אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ:

(לג) וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם:

(לד) וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי:

(לה) לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה:

(לו) אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב:

(לז) זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי:

(לח) כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה:

(לט) וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ:

(מ) נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ:

(מא) פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה:

(מב) שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו:

(מג) הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו:

(מד) אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה:

(מה) הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה:

(מו) הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה:

(מז) עַד מָה יְקֹוָק תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ:

(מח) זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם:

(מט) מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה:

(נ) אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ:

(נא) זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים:

(נב) אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְקֹוָק אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ:

(נג) בָּרוּךְ יְקֹוָק לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

   גיבורו של פרק זה הוא דוד. הפרק מתחיל בשבחו של ה' וחסדיו, ממשיך בפסוקים 4-5 על ברית דורות בין ה' ודוד וזרעו, ממשיך בפסוקים 6-19 בגדולתו של ה', ושוב חוזר בפסוקים 20-30 לבחירתו של דוד ועל בריתו של ה' אתו ועם זרעו, ואז מדבר בפסוקים 31-33 על האפשרות שזרעו של דוד יעזוב את דרך ה', וחוזר בפסוקים 34-38 לבריתו עם דוד וזרעו, ואז בפסוקים 39-53 מדבר על הענישה שמעניש ה' את דוד וזרעו, כולל פסוק 50 'איה חסדיך הראשונים', וסיום בהודאה גורפת לה' 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן'[1].  

הפסוק שמצטטת הגמרא בהקשר של יסורין ועוון הוא פסוק 33 "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם", והוא מתאים בדיוק למסר של הגמרא. מהפרק נרמז כאילו כותב הפרק רואה מול עיניו את זרעו של דוד הסובל מנגעים הבאים עליו. הכותב מנסה להסביר יסורים אלה. המציאות העולה מפרק זה היא מציאות של זרעו של דוד שעובר משבר וחוטא בחטאים, ועל כך נענש בנגעים ויסורים.
האם ציטוט של פרק זה רוצה להעביר בצורה אגבית מסר כלשהו על בית ראש הגולה בבבל?
שוב שאלה שנשאיר אותה פתוחה.

כאן פותחת הגמרא בשתי קושיות מדברי תנאים.
   המיתיבי (לשון פתיחה לקושיה) הראשון מביא מעין דיון בין הקב"ה ומלאכי השרת. מלאכי השרת מנסים להבין מדוע הקב"ה קנס מיתה על אדה"ר[2].
מנוסח שאלת מלאכי השרת וגם מתשובת הקב"ה, מתברר שמיתתו של אדם הראשון אינה גזירה שיסודה בבריאת העולם, אלא סוג של קנס. לפי משנה זו יתכן שאם אדה"ר לא היה חוטא, לא היה נקנס במיתה. האם היה מת באופן אחר? מההמשך נראה שיש מי שסובר שכנראה כן.
מה מיוחד במלאכי השרת שאין במלאכים אחרים? איזה עוד סוג של מלאכים יש, שרצתה המשנה להבחין בינם לבין מלאכי השרת? לא נענה על זה כאן.
התשובה ששמה הגמרא בפיו של הקב"ה פשוטה ומתבקשת. אדה"ר נקנס במיתה בגלל שעבר על המצווה היחידה שציווה אותו הקב"ה.
מלאכי השרת לא מוותרים ושואלים ממשה ואהרון.
לא ברור למה לא מספיק אחד מהם, למה צריך גם את משה וגם את אהרון? יותר מזה, האם מלאכי השרת לא יודעים תורה? האם אינם זוכרים שמשה ואהרון נזכרים בכמה מקומות בתורה שחטאו במי מריבה? זה מעורר את השאלה, מתי התנהל הדיון בין מלאכי השרת והקב"ה? כנראה אחרי שמשה ואהרון מתו.
עלתה בליבי השערה כי אדם הראשון הוא דוגמא למישהו שאין לו קרובי משפחה שיגנו עליו מלבד אלוהים כמובן. ואלוהים לא ריחם על אדה"ר ולא דרש בזכותו כשם שעשו אנשים אחרים להם קרובים שחטאו. משה ואהרון מדגימים שני אחים שיכלו בקלות ללמד זכות אחד על השני ולדרוש פסוקים כיד הדמיון הטובה עליהם כדי לזכות אחד את השני, והם לא עשו זאת. בדיוק את הנקודה הזו מדגים הקטע שבפרק זה.
בכל מקרה, שאלת הגמרא היא: הרי משה ואהרון לא חטאו, ומתו? למה הם מתו, הרי לפי רב אמי אין מיתה בלא חטא?
תשובת הקב"ה:
"...מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, ולזובח ולאשר איננו זובח, כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא" (קהלת ט' 2). 
   הבאתי את הפסוק כמעט במלואו. הגמרא מתחילה לצטט אותו בלי תחילתו: "הכל כאשר לכל". לא ברור אם המילה 'לטוב' מתחברת למילים שלפניה או למילים שאחריה, כאילו שחסרה המילה 'ולרע', כדי שהתקבולת בין הזוגות בפסוק תהיה שלימה. בכל אופן די ברור שתשובת הקב"ה אומרת שגם לטובים וגם לרעים קורים אותם דברים בחיים, כולל מיתה. המיתה לא בהכרח קשורה למשהו שהאדם עושה, אולי היא קשורה לכך ברובדים עמוקים שאינם ניתנים להבנה ע"י האדם, ואולי היא כלל לא קשורה למעשי האדם אלא לגזירת שמים בסיסית, ובזה אנחנו כבני אדם צריכים להסתפק. מעבר לזה איננו יכולים לדעת או להבין.
משמעות הדבר היא שיש מיתה, כדוגמת מיתתם של משה ואהרון, שלא נבעה מחטא אלא ממשהו עלום, שאין לו הסבר.
הקב"ה מבחינתו לא יכול להפסיד בוויכוח. אבל תשובתו סתמית וחסרת פשר- "מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב וכו' ", כלומר כולם אותו דבר ואין הבדל בין הצדיק והרשע. איזה תשובה זו? זה סוג תשובה שמשמעותו היא "אין הסבר, זו המציאות וכך צריך לקבל את זה, ואין אפשרות להסביר כאן הסברים נוספים מתקבלים על הדעת".
אבל אולי בכל אופן מסתתר כאן מסר- הצדיקים והרשעים, בעיני הקב"ה, שייכים לאותו עולם וחייבים להיות אחראים אחד על השני. הצדיקים אינם יכולים לחיות בעולם משלהם המנותק מעולמם של הרשעים, "מקרה אחד לצדיק ולרשע", זה אותו עולם, זו אותה סירה ואם נכנסים מים בצד שך הרשע הם מטביעים את כל הסירה, גם את הצד של הצדיק.

ואם כך, דברי תנאים אלה סותרים את דברי רב אמי שאין מיתה בלא חטא.
   הגמרא מסבירה שרב אמי סובר שגם משה ואהרון מתו בחטאם, כמו שאומר ר' שמעון בן אלעזר. הוא דורש את פסוק 12 בפרק כ' בבמדבר "יען לא האמנתם בי" (כבר ציינו שלא ברור למה צריך את ר' שמעון בן אלעזר להגיד דבר כזה, הרי זה כתוב בפירוש בתורה?)

הגמרא לא מתרצת 'כתנאי', אינה תולה את דברי רב אמי והברייתא במחלוקת שבין המיתיבי ור' שמעון בן אלעזר, כיוון שדעותיהם אמנם שונות אך הם לא נחלקו בעניין מיתת משה ואהרון, וגם לא נחלקו באותו מקום, וכל מה שלמדנו על מיתת משה ואהרון מהברייתא היה בעקיפין.
נמצאנו חוזרים לנקודת ההתחלה, שניתן לומר שיש מיתה בלא חטא, אך כנראה לא לפי כל שיטה.


המיתיבי השני עוסק בארבעה שמתו בעטיו של נחש.
המיתה בעטיו של נחש היא מיתה שלא עבירה מסוימת של זה שמת גרמה לה אלא חטא אדם הראשון שבגללו קוללו האדם וכל צאצאיו ואלוהים קצב את ימיהם. ארבעת הדמויות שלפנינו מתו רק בגלל הקללה הקדמונית שקולל האדם ולא בגלל חטא שעשו. כלומר, הם לא עשו שום חטא.

   לא נתעכב כאן על המילה המעניינת 'בעטיו'. לפי רש"י: "בעצתו של נחש שהשיא לחוה, ולא בחטא אחר, שלא חטאו, בעטיו - כמו עטא וטעם (דניאל ב)". לא נתעכב גם על העובדה שגם במיתיבי הנוכחי וגם במשנה שהובאה במיתיבי הקודם לא מוזכרת חוה.
   המשנה תולה את המות בנחש ולא באדם וחוה שחטאו. יתכן, וזו ספקולציה פרטית שלי, שלא בכדי תולה הברייתא את החטא ותוצאותיו בנחש. נראה בהמשך כי מהותה של המשנה לומר שבנים של אבות מפורסמים או אבות של בנים מפורסמים, מוצגים כמי שלא חטאו. הברייתא רוצה לומר: אפילו החטא הראשון לא היה באשמתו של סבא רבא שלנו אדם הראשון, אלא בעטיו של הנחש. סבא שלנו לא אשם. הברייתא מציגה יכולת טכנית לטהר את הדורות אחורה עד אדם הראשון ולתלות אפילו את החטא הראשון בעטיו של נחש ולא באשמתו של אדם הראשון.

די ברור שאם היינו שואלים את עצמינו קודם, מי יכול להכלל בהגדרה של 'אדם מושלם', שלא חטא מעולם, ומת רק בגלל הקללה הקדמונית, לא היינו חושבים על אחד מהארבעה שמזכירה הגמרא. הגמרא שללה כבר במיתיבי הקודמת את האפשרות שזה יהיה אדם הראשון, אח"כ הראתה שלגבי משה ואהרון לפחות יש מחלוקת סביב עניין זה. אבל לא היינו מעלים בדעתנו שזה אחד מהארבעה האלה. אולי אברהם? יצחק? לא אחד מאלה.

   לפנינו ארבעה אנשים, כולם מוזכרים עם אביהם או בנם. לכל הארבעה אבות מפורסמים או בנים מפורסמים. דוד מוזכר גם כאבא וגם כבן. יש כאן משהו מוזר מאד. מדוע לומר לנו כי עמרם הוא אבי משה, או שבנימין הוא בן יעקב, או שישי הוא אבי דוד? מדוע נבחר דוקא כלאב מכל בניו של דוד? האם איננו יודעים כי בנימין הוא בן יעקב? מדוע המידע המיותר הזה?[3]
מתקבל הרושם כי לפנינו מידע 'מיותר' שאומר דרשני. מידע זה שולח לנו רמז לגבי הנושא שאותו רוצה המשנה ללמד אותנו. ככל הנראה, העובדה שמישו הוא בן של מישהו מפורסם ובעל כח, או אב של מישהו מפורסם ובעל כח, היא הסיבה שאותו אדם ימות רק בעטיו של נחש. כלומר, היכולת לומר שפלוני לא חטא מעולם, נובעת מהיות 'בן של' או 'אבא של'. אם הם לא היו מקושרים לאבות ובנים חזקים ובעלי שררה, לא הייתה שום בעיה למצוא להם איזה חטא. כנראה אבותיהם או בניהם המפורסמים בעלי הכח מרתיעים אנשים מלבקר אותם. וכיוון שאין ביקורת, נוצרת מצגת חיצונית כאילו הכל מושלם וכאילו הם לא חטאו מעולם.

מה מספר לנו התנ"ך על עמרם, ישי, בנימין וכלאב? כלום. זו נקודה חשובה, אותה מדגים כלאב באופן הקיצוני ביותר. ישי, עמרם, ובנימין היו מעורבים בעקיפין באירוע כזה או אחר, על כלאב לא כתוב כלום. כנראה שהעובדה שעל ארבעתם לא ידוע כלום, היא זו שמשרתת את המסר של המשנה, שניתן לומר עליהם שהם מושלמים עד שמתו בעטיו של נחש.
נוכל לומר כי הנקודה השניה אותה רוצה המשנה לומר היא: על קבוצה זו שמתו בעטיו של נחש, יכולים להימנות רק כאלה שלא כתוב עליהם כלום במקרא.

היוצא מכל זה הוא שמציאותם של אבא או בן מנהיגים חשובים מייצרת מעצם היותם כאלה, הגנה על בניהם או אבותיהם הלא ידועים. יתכן שכל אלה שסביבם חוששים לומר מילה רעה על אותו אחד שיש לו אבא מנהיג כ"כ חשוב, או אותו אבא שיש לו בן מנהיג כ"כ חשוב. העובדה שלא כתוב עליהם כלום מאפשרת לומר שהם 'מושלמים' ושלא חטאו מעולם, עד שמתו רק בעטיו של נחש. והרי יש עוד אנשים אלמונים בתנ"ך שלא ידוע עליהם כלום? להם אין אבא כמו דוד או יעקב, להם אין בן כמו משה או דוד. אם היה להם, היה ניתן לומר גם עליהם שהם מושלמים, 'ואוי לו למי שיגיד עליהם משהו רע'.

לפנינו קטע שלם המדגים את הנזק שב 'זכות אבות', או במובן של 'זכות שהאבות נהנים בגלל הבנים', או במובן של 'זכות שהבנים נהנים בגלל האבות'. לא מדובר בזכות שמימית טובה שדור אחד נהנה בגלל שהדור הסמוך לו עשה מעשים טובים, אלא בתופעה מגונה, בבחינת הצד השלילי של זכות אבות, קרי, הגנה מביקורת. בהמשך נראה כי יכול להיות יותר גרוע, לא רק הגנה מביקורת, אלא דרשות חוקיות המהפכות בזכות המקורב.

כבר צעדנו הרבה צעדים קדימה והקדמנו את המאוחר.
מברייתא זו יוצא שיש אנשים שמתו בלא שעשו חטא כלשהו, דבר הסותר את דברי רב אמי.
הגמרא שוללת את האפשרות שברייתא זו נאמרה ע"י מלאכי השרת, שהרי לפי מלאכי השרת גם משה ואהרון מתו בעטיו של נחש, ואם אינם מוזכרים בברייתא זו משמע שלפי ברייתא זו הם מתו בחטאם, כדעת ר' שמעון בן אלעזר. כלומר, גם אם רב אמי הולך בשיטת ר"ש בן אלעזר במיתיבי הראשונה, כאן יהיה חייב להודות שיש מיתה בלא חטא.
מסקנת הגמרא: יש מיתה בלא חטא וקשה על רב אמי.

בכל הקטע התלמודי קיימת התעלמות גמורה מהקטע של 'אין יסורין בלא עוון'. מלבד הפסוק שממנו למדו עיקרון זה, אין שום דיון הלכתי הקשור לכך. הגמרא מעבירה בכך מסר ברור: יש משהו בברייתא של מיתה בלא חטא שהוא מעניין אותי, ולאו דווקא העיקרון המחשבתי שבה. לא עיקרון זה ולא העיקרון הקשור ליסורין בלא עוון מעניינים את הגמרא.

בין מסקנת הגמרא 'תיובתא דרב אמי – תיובתא', ובין המשנה עצמה, יש מאמר מוסגר של הגמרא הטוען ששלושה מבין האישים המוזכרים במשנה זו הם לימוד תלמודי, מעין מסורת וקבלה, חוץ מישי. לגבי ישי ניתן לדייק מהפסוקים את עובדת מותו בעטיו של נחש.
מה מטרתו של הקטע הזה בגמרא? מדוע להדגיש ששלושה הם גמרא, ומדוע לומר דווקא על ישי שהוא לא גמרא אלא נלמד מפסוקים?
ננסה להבין את הלימוד לגבי ישי וממנו להבין את התשובה לשאלה ששאלנו.

כתוב בשמואל ב'  י"ז 25: 

       וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא,
וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי,
       אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:

ולעומת זה כתוב בדברי הימים א' 16: