פרק 10 - משמעות התיו
פרק 10
משמעות התיו
פרק זה עוסק במשמעות התיו המותווה על מצחות האנשים בירושלים, הן לפי הכתוב בספר יחזקאל, והן לפי חכמי התלמוד.
בבלי שבת נ"ה ע"א
ומאי שנא תיו?
אמר רב: תיו - תחיה, תיו - תמות.
ושמואל אמר: תמה זכות אבות.
ורבי יוחנן אמר: תחון זכות אבות.
וריש לקיש אמר: תיו - סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא;
דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.
רבי שמואל בר נחמני אמר[1]: אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.
כהערה כללית נעיר, מחלוקות, ובאופן מיוחד בדברי אגדה, ניתן להסביר בשתי דרכים-
- שהדעות במחלוקת חלוקות זו על זו.
- שהדעות אינן חלוקות, אלא משלימות זו את זו.
במקרה שלפנינו תיתכן לפחות עוד אפשרות אחת. אולי ארבעת הדעות הראשונות חלוקות זו על זו, או לפחות שונות זו מזו, והדעה החמישית היא מאמר בפני עצמו ולא חלק מהמחלוקת שלפניו. יתכן שהדעה החמישית מתייחסת למשהו שקשור לכל הדעות. ננסה להבין מה הדעות שלפנינו אומרות, ולענות על השאלה האם יש ביניהן חילוקי דעות או שהן משלימות אחת את השניה?
מחלוקת החכמים מה משמעות התיו, מתייחסת לפרשנות שנתן כמה שורות קודם ר' אחא ברבי חנינא לפסוקי פרק ט' ביחזקאל, בהם מותווה סימן על מצחות אנשים מסוימים בירושלים. בפשט הפסוקים התיו מותווה על מצחות הנאנחים ונאנקים, בדרשת ר' אחא ברבי חנינא הוא מותווה על מצחות הרשעים והצדיקים בלבד, והוא נחלק לשני סוגי תיו, על הרשעים תיו אדום שפירושו כליה, ועל הצדיקים תיו שחור שפירושו הצלה ממוות ועונש.
בהבנה פשוטה לפי ר' אחא ברבי חנינא, לסימן המותווה על מצחות האנשים יש את צורת האות תיו, האות האחרונה באלף-בית העברי. הפרשנויות השונות שנתנו החכמים לסימן המותווה על מצחות האנשים, קשורות כולן בצורה כזו או אחרת לאות תיו, ולעובדה שהיא האות האחרונה. למה באמת בחרו את האות האחרונה דווקא?
לפני שננתח את כל אחת מהדעות במחלוקת, נצביע על בעיה נוספת.
מי הוא ר' אחא ברבי חנינא?[2] הוא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי (270-300 לספ'). מושבו היה בדרום (לוד-בית גוברין, אולי דרום הר-חברון). תלמידם של ר' אסי ושל רבי אבהו. ר' לוי מסר בשמו, וכן רבי זירא. על דבריו התבססו אמוראי בבל: "והאמר ר' אחא בר חנינא" (חולין קל"ב ע"ב: עירובין ס"ד ע"א). היה עני מרוד.
האם דברי החכמים החולקים בסוגיה מתייחסים אל דבריו? בפשטות כן. אבל אם חכמים אלה חיו שני דורות לפניו, איך יכלו להתייחס לדברים שנאמרו אחרי שנפטרו?
בעיה נוספת היא המפגש בין חמשת החכמים. האם המחלוקת המתוארת בבבלי מתארת מפגש שהתקיים במציאות? האם פגש שמואל את ר' שמואל בר נחמני? האם ריש לקיש פגש את שמואל? האם ישבו חמישתם באיזה מקום והעלו את הנושא לדיון וכל אחד אמר את דעתו, והיה שם מישהו בצד שישב ורשם, והעביר זאת לדורות הבאים? גם זה לא כ"כ פשוט. גם אם הדעות שלפנינו חלוקות זו על זו, כלל לא בטוח שבעלי הדעה נפגשו במקום אחד וניהלו שם ויכוח. יתכן שכל אחד התייחס לדברי רבי אחא בזמן אחר ובמקום אחר, ובא מישהו, עורך תלמודי למשל, והציג את כל הדעות אחת ליד השניה כדי שנקבל פרספקטיבה רחבה בנוגע לדעות השונות הקיימות בעניין דברי רבי אחא.
בעוד שבעמוד הקודם בגמרא, לא חלקו רב, רבי חנינא, רבי יוחנן ורב חביבא, כולם כאחד היו שותפים לקביעה שמנהיג באשר הוא, תהא רמת מנהיגותו אשר תהא, נתפס על חטאי הכפופים לו אם לא מיחה בהם, הרי שכאן נראה שהם חולקים ממש ודעותיהם שונות, רב ורבי יוחנן ורבי חנינא (המובא ע"י ר"ל), ואליהם נוסף רבי שמואל בר נחמני, שמייצג פעמים רבות (לא כאן) את דעת רבי יונתן רבו, הוא רבי יונתן המחליף את רבי יוחנן בדרשה על המנהיגים הנתפסים על חטאי הכפופים להם.
חכם נוסף שלא מוזכר שם אך מוזכר כאן הוא שמואל. אם בסוגיה שם תהינו על אזכורו של רב חביבא, כאן מושך את תשומת לבנו האמורא שמואל, ולו רק בגלל הסיבה שבדיוק בדברים שהוא אומר תתרכז הגמרא מיד לאחר מכן תוך התעלמות מהדהדת בדברי כל החולקים עליו. השוויתי בין שתי המחלוקות בגלל הדמיון בשמות החכמים והבעיות הכרונולוגיות שבשתיהן.
הערנו לפי דרכנו על נקודות אלה ולא נרחיב יותר, אלא נתחיל לבדוק את תוכן דברי חמשת החכמים.
נראה בפשטות לומר, כי בדרשה התלמודית מסמנים גם את הצדיקים וגם את הרשעים. למה לתלמוד כ"כ חשוב להדגיש זאת, הרי לפי יחזקאל (ט' 4) מסמנים תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים בלבד? השבנו כי יש כאן פעולה דרשנית שמטרתה לתת דגש מיוחד על משהו שיחזקאל פחות הדגיש, אחריות הסביבה הקרובה למנהיגים.
החלפת הסימון מחיובי (מה שחשבנו שיהיה סימנם של הצדיקים) לשלילי, מעביר את המסר הברור והחד, שאותם צדיקים המאפשרים לעוולות להתרחש אחראים לאותן עוולות כמו הרשעים. אנחנו, בניגוד לתנ"ך, כן נסמן אותם, אנחנו מעוניינים לדבר במיוחד עליהם. לא יתכן שכ"כ הרבה רוע יתרחש תחת עיניהם והם לא יעשו את כל מה שביכלתם כדי למנוע אותו או לתקן אותו. בהקשר הזה, ננסה לברר מה משמעות התיו לפי כל אחת מהדעות במחלוקת, מה היא מדגישה ומה ההבדלים בין שעה אחת לשניה.
אמר רב: תיו - תחיה, תיו – תמות
רב בוחר שתי מילים שמתחילות באות תיו. לפי רב מסמל התיו את המילים 'תחיה' ו'תמות'. כלומר הסימון מציג את גורלו העתידי של אותו אדם, לחיים או למוות.
האם לפי רב מסמנים גם את הצדיקים וגם את הרשעים, גם את הראויים לחיות וגם את שאינם ראויים לחיות? בפשטות התשובה היא כן. בהתחלה חשבנו שהצדיקים יסומנו בתיו של חיים כמו הסובלים, ואילו הרשעים בתיו של מוות. הגמרא אכן מספרת לנו שזו הייתה החלטתו הראשונה של הקב"ה בסוף מחליפים לצדיקים את התיו השחור בתיו אדום של מוות והם מסומנים לרשעים.
נשים לב שרב לא מדבר על מושג שמיד ניתקל בו 'זכות אבות'. לפי רב, כל אחד מקבל את גמולו לפי מעשיו, וללא תלות באבותיו, יהיו אשר יהיו. רב גם לא מסביר למה זו מריכה להיות האות האחרונה.
ושמואל אמר: תמה זכות אבות.
לפי שמואל סימון התיו מתייחס למשהו שנגמר, 'תמה זכות אבות'. נגמרה זכות אבות. זה מתאים לאות תיו, וזה מתאים מבחינת המשמעות למשהו סופי כמו שהאות תיו אחרונה. האם שמואל מבחין בין שני סוגי סימנים כמו דרשת הגמרא? האם לאלה שמותווה עליהם תיו אדום תמה זכות אבות, ולאלה שהתיו שחור לא תמה זכות אבות? לכאורה זה המובן הפשוט של דברי שמואל.
לפי שמואל הסימון של האות תיו מסמל את השאלה האם תמה זכות אבות או לא, זה הדבר שעומד במרכז הדיון הגדול על הצדיקים בירושלים. גם לצדיקים בירושלים תמה זכות אבות. אמנם יש מחשה בהתחלה שהצדיקים יקבלו גזר דין טוב וינצלו, אבל אח"כ משתנה גזר דין זה והם נענשים במיתה כמו הרשעים. צדיקים אלה, לא רק שמעשיהם שלהם אינם מספיקים כדי לצדק עליהם את הדין, גם זכות אבותם אינה מספיקה להם. וזה חידוש די גדול.
המעניין בשיטתו של שמואל, שדווקא בה מתרכזת הגמרא והיא במרכז הדיון הארוך שמגיע אח"כ. מכל שאר הדעות הגמרא פשוט מתעלמת.
לפי שמואל כל אחד נידון לפי מעשיו, ולא לפי מעשים שעשו אבותיו. לא אבותיו הביולוגיים, ולא שלושת האבות או משהו דומה. מעשיהם של הצדיקים לא מספיקים כי חסר להם 'בסל' תוכחה כלפי הרשעים, למרות שהרשעים לא מקבלים מהם תוכחה.
איך היגיע שמואל לעניין זכות אבות? מדוע הוא טוען שהכל קשור לזכות אבות? מדוע הוא מייחס לזכות אבות מקום מרכזי כ"כ? האם ההבנה שתמה זכות אבות רק לאלה שמסומנים באדום נכונה? האם למסומנים בשחור לא תמה זכות אבות? לכאורה מהמשך הגמרא, הדנה רק בשיטתו של שמואל, יוצא שזכות אבות תמה לכולם?
אנחנו לא נדון כאן בעובדה שמי שאומר 'תמה זכות אבות' הוא שמואל. אותנו מעניין שיש כזו דעה, שמוחקת את הזכות שמגיעה לבנים בגלל האבות, יהיה הפירוש של זה אשר יהיה. אנחנו נראה בפרק הבא כי ישנן מספר אפשרויות להסביר מה זה 'זכות אבות', ומה זה 'תמה זכות אבות'. אותנו מעניינת גם העובדה שהגמרא מתמקדת מכאן והלאה רק בדברי שמואל, וכאילו שוללת את דברי כל האחרים.
ורבי יוחנן אמר: תחון זכות אבות.
לפי רבי יוחנן התיו אינו מסמל שתמה זכות אבות, אלא שה' יחון את מי שיבחר לחון בגלל זכות אבות. מה שיוצא מדבריו של ר' יוחנן זה, שיש סיטואציה שבה כל אחד היה צריך להבחן לפי מעשיו, ומי שיש לו זכות אבות, עשוי לקבל קבל חנינה. לפי רבי יוחנן יש קשר בין מעשי האבות והבנים, ולמי שיש זכות אבות יש סיכוי לקבל חנינה בדין, אולי רק חנינה חלקית. זכות האבות מתפרשת כמשפיעה על לפנים משורת הדין, רק במקרים מיוחדים. נראה כי לפי רבי יוחנן לא תמה זכות אבות.
מה משמעות הסימון של הצדיקים והרשעים והסובלים בירושלים, לפי שיטת ר' יוחנן? מה המשמעות של השינוי בסימן, וחזרתו של הקב"ה מהחלטתו לגבי הצדיקים מטוב לרע? האם ר' יוחנן סובר, שלמרות שהקב"ה שינה את גזר דינם של הצדיקים לרעה, עדיין יש להם אפשרות להינצל בזכות 'זכות אבות'?
מה ההבדל בין רבי יוחנן ושמואל? הרי לפי מה שהסברנו קודם, גם לפי שמואל תמה זכות אבות רק לאלה שנענשים, אבל עדיין יש קבוצה של סובלים שלהם לא תמה זכות אבות והם לא נענשים.
שמואל אומר שנגמרה זכות אבות ורק לסובלים היא לא נגמרה.
ר' יוחנן אומר שמלכתחילה לכל הרשעים מגיע למות אבל מתוכם, אלה שיש להם זכות אבות ינצלו.
הקבוצה שלגביה שמואל ור' יוחנן חלוקים היא הרשעים שלהם זכות אבות. לפי שמואל פג תוקפה של זכות זו לרשעים. לפי ר' יוחנן לא פג תוקפה והם יוכלו להינצל בגללה.
הסובלים, לפי שתי השיטות ינצלו, והרשעים, שאין להם זכות אבות, לפי שתי השיטות, יומתו. לפי שמואל כי נגמרה להם זכות האבות, לפי ר' יוחנן כי כלל אין להם זכות אבות.
לפי ר' יוחנן זכות אבות מייצרת פריבילגיה, לפי שמואל, זכות אבות היא מצב טבעי, חוסר בזכות אבות מייצר עונש. לפי שיטה זו לרשעים ולצדיקים דין אחד.
נראה כי לפי רבי יוחנן, כשאומרים 'אבות' לא מדובר באברהם, יצחק ויעקב, אלא באבות ביולוגיים, שהרי אם מדובר באברהם, יצחק ויעקב, אין לך יהודי שאין לו זכות אבות. לפי שמואל ניתן לפרש בכמה מובנים את המושג 'אבות', שהרי ממילא זכות זו תמה.
נראה מה אומרים שני החכמים האחרונים.
וריש לקיש אמר: תיו - סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא;
דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.
לפי ריש לקיש, תיו - סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא. אם אני מבין נכון, החותמת האחרונה והסופית, שאחריה אין ערעורים על גזר דינו של האדם, היא האמת, המיוצגת ע"י התיו. ברגע שמותווה עליך תיו אין דרך חזרה.
ננסה להבין את דברי ריש לקיש.
- במה שונים דבריו מדברי שלושת קודמיו?
- האם לפי רב, שמואל ור' יוחנן, אין לאמת משקל גדול בשיקוליו של הקב"ה?
- האם לפי רב שאומר שהסימון הוא פשוט לחיים או מוות, אין זה סימון של אמת?
- האם לפי שמואל, כשתמה זכות אבות, זה לא משקף דין אמת?
- האם לפי ר' יוחנן, כשחוננים מישהו זה לא האמת? אם דברי ריש לקיש מתייחסים רק לדברי ר' יוחנן, אז יש להם משמעות, הוא בא לסתור את דברי ר' יוחנן ולומר, 'אין חנינות', הכל לפי האמת הישרה והפשוטה.
ריש לקיש הוא היחידי שמביא סיוע לדבריו מאמורא חשוב בן הדור הראשון. 'דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת'. החותמת האחרונה היא האמת.
מדוע רק דעתו של ריש לקיש מנומקת בפסוק, הרי בסופו של דבר רק דעתו של שמואל נבחרת להיות נידונה בהמשך?. האם ריש לקיש חש קטן לעומת רב ושמואל ורבי יוחנן, ולכן הוא מרגיש צורך להביא חיזוק לדבריו? או שהחיזוק שהביא הוא תוספת של העורך התלמודי שרוצה להוכיח שדעה זו נכונה יותר?
מדוע ריש לקיש קושר את ההבחנה בין המסומנים השונים בספר יחזקאל למידת האמת של הקב"ה? ולמה זה צריך להיות סוף חותמו? מה המשמעות של החותם? מה המיוחד בסוף החותם שאין באמצעיתו או בתחילתו? יתכן שריש לקיש מצטרף לדעתו של שמואל שהסימון בתיו הוא כמו חותמת אחרונה, ואחריו אין יותר דיונים ואין חנינות ואין יותר זכות אבות.
(אמר) רבי שמואל בר נחמני (מסורת הש"ס: [אמר]): אלו בני אדם שקיימו את התורה
כולה מאלף ועד תיו.
זה אחד המקומות בהם אומר ר' שמואל בר נחמני דברים בשם עצמו ולא בשם רבו רבי יונתן, על פניו לא פרט שנראה חשוב.
לכאורה מה מוסיף ר"ש בר נחמני. הרי הגמרא עצמה הביאה ברייתא מבית מדרשו של ר' יוסף, שאומרת שהאנשים שבפתח בית המקדש, אותם שבהם התחילו להכות, היו כאלה שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו. מדוע צריך ר"ש בר נחמני, כתשובה לשאלה 'מאי שנה תיו', לחזור על הגדרת הברייתא מבית מדרשו של רב יוסף? מה מוסיף הקשר של התיו לעובדה שאלו אנשים ששמרו על כל התורה מאלף ועד תיו? מה החידוש?
אפשר לשאול באופן כללי יותר, האם דברי ר"ש בר נחמני הם דעה חמישית במחלוקת? או שהוא מתייחס למשהו אחר? מה מוסיפים דבריו לדיון?
. משמעות העובדה שאנשים מקיימים את התורה כולה מאלף ועד תיו היא, שפורמלית, אנשים אלה היו צדיקים מושלמים. אלא שעצם ההדגשה שפורמלית הם היו מושלמים רומזת בצורה ברורה שמבחינה לא פורמלית הם היו ההיפך ממושלמים. כנראה שהאמת שונה ממה שנראה מבחינה פורמלית. האמת אינה מסתפקת במושלמות פורמלית אלא מחפשת את מה שבין השורות, היא מחפשת את המקרים שעלולים ליפול בין הכיסאות, אותם מקרים שמייצגים את השכל הישר ולא את הפורמליות. שם, באותם מקרים, הצדיקים נכשלו בגדול. ועל מקרים אלה הם נענשים.
לפנינו אנשים שקיימו את כל התורה מאלף ועד תיו, בכל זאת אנחנו רואים שיש בהם פגם רציני עד שנגזרה עליהם מיתה. הם מעין נבל ברשות התורה, רק שנבל ברשות התורה עושה מעשה אקטיבי ואילו הללו פשוט לא עשו משהו שהיה מתבקש שיעשו, ואפילו שרק היו פסיביים הם נענשים קשות במיתה וגורלם הטוב משתנה לרע.
אמרנו שחמשת החולקים מתייחסים לתיו המותווה על מצחות כל האנשים בירושלים, על חלק תיו שחור ועל חלק תיו אדום. אל מי מהם, ואיך, מתייחס ר"ש בר נחמני? האם הוא מדבר רק על הצדיקים שסימנם השתנה?
לעניות דעתנו, ר"ש בר נחמני, בדומה לריש לקיש, בא להעיר על דברי שמואל ולומר, אפילו צדיקים כ"כ מושלמים שקיימו את כל התורה כולה מאלף ועד תיו (הדגשה כפולה בשורש 'כל'), גם הם ימותו ויענשו בגלל שלא מיחו ברשעים, ואם נדייק, מיחו קצת, וכשראו שהרשעים לא מקבלים את התוכחה, הם פסקו למחות בהם. על שה שהתייאשו והפסיק להשמיע את קולם הם נענשים, למרות כל צדיקותם. לומר לך כמה חשובה מחאתם ותוכחתם של צדיקים אפילו כשהרשעים לא מקשיבים ולא מקבלים.
נחזור לרגע לשאלת הגמרא 'מאי שנא תיו'. מדוע לא מספיק "מאי תיו". (כמו "מאי חנוכה")? כנראה הדגש בשאלה היא השינוי בסימן.
מילון עזרא ציון מלמד[3] – שנא- לשון שינוי, 'מה שונה', אולי 'מה השוני'.
אולי השאלה היא 'מדוע השתנה התיו?', כלומר, לפי ר' אחא לצדיקים היה בהתחלה סימן של חיים, ואח"כ הוא השתנה למות. אולי על זה בדיוק שואלת הגמרא 'מאי שנא?', מדוע השתנה הסימן, ועל זה נותנים חמשת האמוראים תשובות שונות.
אבל השוני הוא גם עצם בחירת האות האחרונה באלף-בית. 'מה השתנתה האות תיו מכל האותיות שנבחרה שיסמנו דווקא בה את מצחות האנשים?', מדוע דווקא האות האחרונה?
וכאן תשובות החכמים עונות על שתי השאלות. הם מתייחסים לשינוי בגזר דינם של הצדיקים, בסימון שהשתנה, והם מתייחסים לאות תיו ובוחרים מילים שיש בהם תיו.
רב רק אומר שזה ההבדל בין חיים ומות.
שמואל אומר שלצדיקים אלה אין יותר זכות אבות.
ר' יוחנן אומר שצדיקים שיש להם זכות אבות, יתכן שיוכלו להינצל, למרות שלא מיחו.
ריש לקיש אומר שהשינוי בסימן מסמל את האמת האלוהית שהיא זו שקובעת בסוף.
ר"ש בר נחמני אומר שהשינוי בגזר הדין הוא למרות שקיימו את כל התורה.
רב מציג את התפיסה הפשוטה, יש כאלה שיחיו ויש כאלה שימותו.
שמואל מדגיש שכל אחד יישפט על פי מעשיו ולא יעזרו זכויות אבותיו או אולי הפרוטקציה שהם יכולים לבנם.
ר' יוחנן אומר, חלק יזכו לחנינה בגלל זכות אבותם.
ריש לקיש אומר, בסופו של דבר הדין דין אמת, ומי שמגיע לו למות ימות.
ר"ש בר נחמני מדגיש אף יותר. זה לא סתם דין אמת, צדיק פאסיבי ואדיש מגיע לו שישתנה גזר דינו מטוב לרע ושימצו איתו את הדין כאילו הוא רשע ממש.
אחרי הצגת חמש הדעות לגבי משמעות התיו בוחרת הגמרא להתמקד בשיטת שמואל שרוצה להעביר את המסר שאין יותר זכות אבות, זה נגמר. מעתה כל אחד צריך לספק בעצמו את הסיבות למה להשאיר אותו בחיים, ואם אותו אדם יהיה אדיש למעשי הרשעים, כל המצוות שעשה אין להם ערך. בן אדם לא יכול לקיים מצוות רק לעצמו ולהיות אדיש למה שמתרחש בסביבתו הקרובה.
בקטע הבא נראה דיון במושג 'תמה זכות אבות', הלקוח משיטת שמואל, במנותק לגמרי מהמילה 'תיו' ומפסוקי יחזקאל.
ע"י הבחירה התלמודית להתמקד ב'תמה זכות אבות' הגמרא כאילו אומרת שמשקלם של כל ההסברים האחרים קטן לעומת משמעות הזכות שהאבות מספקים לבניהם במובן השלילי, ועל זה רוצה הגמרא לדבר, ובזה להתמקד. הגמרא כאילו אומרת: "אפשר אמנם לפרש את התיו בכמה אופנים, אותי, אומרת הגמרא, מעניינת תמה זכות אבות". כלומר, יתכן אפילו שארבעת ההסברים הנוספים לתיו הובאו כדי לשלול אותם ולשלול את תכנם וע"י זה להדגיש את המשמעות של 'תמה זכות אבות'.
שאלות בשולי פרק זה
א. הגמרא מנצלת את משחק המילים תיו=סימן, תיו=האות האחרונה באלף-בית, ומעלה אפשרויות שונות לגבי משמעות הסימן המותווה על מצחות האנשים. במקרה שלנו כל הרעיונות אפשריים.
שאלה העולה במקום זה היא: מה היה קודם, 'תיו' במשמעות 'סימן', או האות 'תיו'? האם הכתיב זהה בשני המקרים, או שרק נשמע זהה?
האם לא תמוה מדוע מתקיים דיון על מהות האות תיו?
ב. מה ההבדל אם אומרים את שם החכם ואח"כ 'אמר', או קודם 'אמר' ואח"כ את שם החכם?
יש תיקון של מסורת הש"ס לגירסת הגמרא. ה'אמר' ממוקם אחרי שמו של ר"ש בר נחמני ולא לפני. אם השם קודם ל'אמר' משמע שלפנינו דיעה חלוקה על הדעות שקדמו לה (ולעומת זה, לפי הגרסה המשובשת, המקדימה 'אמר' לשם האמורא, זו דעה משלימה שאינה חולקת על קודמותיה)
[3] עזרא ציון מלמד, מילון ארמי עברי לתלמוד הבבלי למתחילים, עמ' 92, הוצאת ישיבת שערי רחמים, ירושלים תשל"ו.
