פרק 1 - המשנה

                                                    פרק 1

                                                    המשנה

פרק זה עוסק בחומר די 'יבש', שבד"כ פחות מעניין את לומדי האגדה. כדי להבין שהגמרא מתייחסת בהרחבה דווקא לעניינים שלא מוזכרים במשנה, וכדי להבין שגם כשהיא מתייחסת למשנה היא מעירה כל מיני הערות מוזרות שיכולות להישמע ציניות או לכל הפחות ביקורתיות, חשוב להכיר, ולו גם באופן שטחי את מה שכתוב במשנה. חשוב לראות איזה נושא מעסיק את המשנה ואיך היא האירה נושא זה. עם המידע הבסיסי אפשר יהיה ללמוד את הגמרא ולהבין את הקפיצה ה'פרועה' שעושה העורך התלמודי מהנושא שבמשנה לנושא שהוא רוצה להציף. השתדלתי לקצר מאד את ההסברים על המשנה ולצמצמו לשלושה עמודים. ניתן גם לדלג עליהם ולחזור אליהם לפי הצורך בהמשך.

משנה מסכת שבת, פרק חמישי, משנה ד'.

אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו,    
ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק, 
ולא בסולם שבצוארו, 
ולא ברצועה שברגלו. 
ואין התרנגולים יוצאין בחוטין, 
ולא ברצועה שברגליהם. 
ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. 
ואין הרחלים יוצאות חנונות. 
ואין העגל יוצא בגימון, 
ולא פרה בעור הקופר, 
ולא ברצועה שבין קרניה. 
פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים.

   עיקר הביאור ע"פ קהתי,[1]
הוא כותב במבוא למשנה הראשונה בפרק ה' (מסכת שבת):

   כתוב בפרשת משפטים (שמות כג יב):
"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך..."
מכאן שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת,
והיינו שלא תעשה הבהמה מלאכה בשבת לצורך האדם,
וכשם שאסור לאדם להוציא בשבת משא לרשות הרבים, כך אסור לו לתת לבהמתו שתצא במשא על גופה.
ברם, דבר העשוי לשמירת בהמה, שבלעדיו לא תשתמר כלל, אינו נחשב כמשא (ומותר לה לצאת בו לרשות הרבים).
וכן דבר שהבהמה זקוקה לו מפני החום או מפני הקור או מפני צורך אחר, דינו כבגד לאדם, והיא יוצאה בו (לרשות הרבים).
אבל דבר שאינו עשוי לשמירה או שאינו מועיל לשמירה, או שהיא שמירה יתירה, שאין הבהמה זקוקה לה, וכן כל דבר מיותר שאינו לצורך הבהמה.
ואפילו דבר שהוא לנוי, כשאין הבהמה רגילה בו – הרי זה נחשב כמשא, ואסור לה לצאת בו.
פרטי הדברים הללו נידונים איפה בפרקנו.

   עבור מי שאינו בקי במושגים ההלכתיים, אנסה לתמצת את מה שאמר קהתי על המשנה.

- בהמת האדם צריכה לשבות בשבת.
- המצוה היא על האדם, הוא זה שצריך לדאוג שבהמתו תשבות.
- שביתה זו פירושה, בין השאר, שאסור לה לצאת עם משא על גופה בשבת. חכמים הרחיבו
את המושג 'משא' וכללו בו דברים רבים שלא נראה שקשה לבהמה לסחוב אותם.
- 'לצאת' הכוונה לעבור מרשות היחיד לרשות הרבים, והדגש הוא במיוחד על מציאותה של
הבהמה ברשות הרבים כשמשא כלשהו עליה. לא נכנס לכל פרטי המושגים 'רשות היחיד'
ו'רשות הרבים', חשיבותם כאן היא שולית.
- במצבים מסוימים, חפצים השומרים על הבהמה אינם נחשבים מבחינה הלכתית משא
ומותר לה לצאת איתם לרשות הרבים.
- מותר לבהמה לצאת עם דבר ששומר על חום או קור גופה, או צורך אחר שלה.
-אסור לבהמה לצאת בדבר שאינו עשוי לשמירה ואינו מועיל לשמירה.
- אסור לבהמה לצאת בדבר שהוא שמירה יתירה, שהיא אינה באמת זקוקה לו, או בדבר
שהוא מיותר לה, שאינו לצרכיה.
- אסור לבהמה לצאת בדבר שהוא לנוי ושהיא לא רגילה בו, אבל נוי שהיא רגילה בו מותר.

במשניות א-ב, המשניות שקודמות למשנה שבה אנו עוסקים, מפרטת המשנה במה מותר לבהמה לצאת, במשניות ג-ד מפרטת המשנה במה אסור לבהמה לצאת. המשנה שבה דנים דפי הגמרא נ"ד ע"ב – נ"ו ע"ב היא המשנה האחרונה בפרק, משנה ד'. במשנה אין הסברים הלכתיים ואף לא הסברים לגבי הריאליה, של המושגים עליהם המשנה מדברת, מושגים הלקוחים ממציאות תקופת המשנה או לפני כן. אפילו בתקופת התלמוד כבר לא היה נהיר פירושם של חלק מאותם מושגים. על ביאור אותם מושגים, ועל נימוקי ההלכות מדברים שני התלמודים, הבבלי והירושלמי.
טרחתי לבאר את המשנה כי בתלמוד עוסקים די מעט בהלכות המוזכרות בה. גם באותן הלכות, נראה כי התלמוד שזר רמזים ומילים שנראים מיותרים. אם נשאל למה מפזר התלמוד רמזים מעין אלו, מאותם שלא קשורים ישירות להלכות הנזכרות? נשיב שאולי הוא מכין אותנו לקראת מה שיבוא בהמשך, נושא שאינו קשור כלל לתוכן המשנה, הוא יוצר קרש קפיצה קטן לנושא המנהיגים והביקורת שיש על מנהגיהם.

המשנה מסיימת בסיפור על ר' אלעזר בן עזריה ומנהגו עם פרתו בשבת. גם על כך מעירים התלמודים. התלמוד הבבלי השתמש גם במקרה של ר' אלעזר בן עזריה כקרש קפיצה לעבור לנושא אחר לחלוטין.

לאורך כל התעסקותי במשנה ובקטע האגדי הסמוך אליה (שהוא למעשה קטע בעל אופי פובלציסטי) לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שהמשנה, מעבר להיותה טקסט הלכתי מחייב, שימשה את בעלי האגדה בתלמוד הבבלי כמשל. רק כדי להמחיש, אם במשנה כתוב 'בהמה', אולי רמז הדרשן התלמודי שהבהמה היא משל לסוג מסוים של מנהיגים, אולי בגלל התנהגות הנושאת אופי בהמי, ואולי בגלל מאפיינים אחרים. יתכן שדיוק בפרטי המשל יאיר באור מדויק יותר את הנמשל, את המסר שרצו בעלי האגדה בבבלי להעביר.

   המרדעת מיועדת לחימום גופו של החמור. אם קשר בעל החמור את המרדעת מערב שבת לגופו של החמור, גילה בזה את דעתו שהחמור זקוק לחימום, במידה ולא, אסור לו לקשור אותה בשבת. אסור לחמור לצאת בשבת לרשות הרבים עם מרדעת לא קשורה מחשש שתיפול והבעלים יטלטלו אותה בשבת ברשות הרבים ארבע אמות. רבים מפרטי הלכות אלה (של משנה רביעית) נידונים בגמרא במשנה השנייה, ולא ארחיב כאן.

הזוג הפקוק הוא החלק החיצוני של הפעמון ששמו עליו, או בתוכו, משהו כדי שלא ישמיע צליל בשבת. הבעיה היא שזה נראה כאילו הוא מוליך אותו למכירה בשוק, ולכן אסור לחמור לצאת עם זוג לרשות הרבים בשבת, אפילו אם הוא פקוק.

מה הוא הסולם שבצוואר הבהמה? מבנה קטן ממוטות עץ שצורתו כשל סולם וקושרים אותו לצוואר החמור בשעה שיש לו מכה או פצע בזרועו או בגבו, כדי למנוע ממנו להחזיר ראשו לצדדים וללקק את הפצע יותר מדי.

הרצועות הן, או רצועות של עור הנכרכות סביב רגליו כדי למנוע ממנו לחכך את רגליו זו בזו ולפצוע את עצמו, או רצועת עור שכורכים סביב לפרסתו כשהיא נסדקת, כדי להגן עליה שתתרפא (הרי"ף והרמב"ם).

כל אלה הם דינים הקשורים לחמור, ודברים שבהם אסור לו לצאת בשבת לרה"ר.
כללו של דבר, כל דבר שהוא מיותר נחשב למשא, גם אם הוא לא סוחב אותו כדי להעביר אותו ממקום למקום. עצם העובדה שדבר זה מיותר ואולי מותרות, גם אם כל ייעודו הוא לצורך החמור (צורך מועט ושולי, שאם לא כן, לא היה מיותר), כבר הוא נחשב משא, והוא אסור בשבת מטעם שביתת בהמה. נקודה זו מעוררת את הדיון מה מיותר ומה לא, ולאו דווקא לגבי בהמה.
מעניין, אם הוא אסור מטעם שביתת בהמה, אז למה דווקא ברשות הרבים? למה קושרים את דיני שביתת בהמה לדיני הוצאה מרשות לרשות וטלטול? האם לפרהסיה יש כאן משקל? האם מישהו רצה להבליט את הפרהסיה? אם נעשתה כאן הקבלה בין בהמה ומנהיג, האם יש כאן רמז להתרסה כלשהי כנגד לבושם וקישוטם של המנהיגים בפרהסיה?

חוטי התרנגולין הם סימן של בעליהם שלא יחליפו את שלו בשל אחרים,
הרצועות נקשרות לרגליהם כדי שלא יקפצו וישברו כלים.
בשני אופנים אלה אסור לתרנגול (או תרנגולת, רמב"ם) לצאת לרה"ר בשבת.

לגבי הזכרים שבכבשים, האילים, נאמרה הלכה אחת. כדי למנוע מהאליה להישרט, קשרו להם מאחור, מתחת לאליה כמין עגלה קטנה עם גלגלים שתגן על האליה. אסור לזכרים לצאת עם אליה זו לרה"ר בשבת.

לרחלים, הכבשים הנקבות, אסור לצאת בשבת כשהן חנונות. לפי קהתי מדובר בסוג של עץ שגורם להן להתעטש ובכך לנער מעליהן תולעים שונות (הזכרים מנגחים זה את זה וממילא התולעים נופלות ולכן אינם צריכים קיסם זה).

גימון הוא עול קטן שנותנים בצואר העגל כדי להרגילו מגיל צעיר לשאת בעול. אסור לעגל לצאת עם גימון זה בשבת לרה"ר.

לפרה אסור לצאת בעור הקופר בשבת לרה"ר. עור הקופר הוא עור הקיפוד שהיו קושרים בדדי הבהמה כדי שלא ינקו ממנה שרצים כשהיא ישנה. (לפי המאירי מדובר בעור קיפוד שנתנו על ארכובותיה (ברכיה) בשעה שהיא עומדת במים, כדי שלא ימצצו עלוקות מדמה.

טעם האיסור בכל אלה, לפי קהתי, הוא משום שהם נחשבים עבור בעלי חיים אלה כמשא (רמב"ם), או משום החשש שיפלו ויבואו לטלטלם באיסור בשבת (המאירי).

לפרה אסור לצאת לרה"ר בשבת גם ברצועה שבין קרניה, בין אם זה לנוי ובין אם זה לשמירה כלשהי. שמירה זו נחשבת שמירה יתרה ואינה צורך ממשי לפרה.

פרתו של ר' אלעזר בן עזריה יצאה בשבת לרה"ר ברצועה שבין קרניה. המשנה מוסיפה שהדבר היה שלא ברצון חכמים. הגדרה מיוחדת זו 'שלא ברצון חכמים' דורשת ביאור נוסף. ובה נעסוק בקטע התלמודי הקשור לר' אלעזר בן עזריה ופרתו.

   לסיכום פרק המשנה. דברי המשנה נראים פשוטים ותמימים. להוציא דיוקים כאלה ואחרים בתחום ההלכתי, אין כאן חריגות מיוחדות לנושאים שאינם קשורים להלכות שבת, ואין כאן דרשות חריגות או דברים החורגים מגדרי ההיגיון ההלכתי הסביר. אפילו הסיפור על ר' אלעזר בן עזריה ופרתו, למרות שהיה זה שלא ברצון חכמים, עדיין הוא בגדר הסביר. בהמשך נראה בגמרא כיווני חשיבה יצירתיים במיוחד הנאחזים במילותיה של המשנה אך מגיעים למחוזות מופלאים שאין בינם ובין נושא המשנה מאומה. 

[1] קהתי פנחס, משניות מבוארות, הוצאת היכל שלמה, ישראל, תשמ"א