סיירת מחדל
סיירת מחדל
אוניברסיטה שיש בפאתי אותה רמה של גנים קרויה על שמו של אחד מצאצאי הנצי"ב מוולוז'ין. באחד מאותם גילגולים שהתגלגלתי, בעודי מחפש אחת מצלעותי, נזדמנתי לשם. מלבר היה זה כדי לתור אחר תואר, מלגו- בגלל הצלע, מלגו של גו חשקה נפשי ללמוד. ישבתי שם בשיעור של הסתר-יה והמתנתי לשמוע על עותומנים. היה זה שיעור ראשון ואותה מרצה שעמדה שם לפנינו פתחה בשאלה. אולי יכולים אנו לדלות ולמצוא מילים המשמשות אותנו היום אך הורתן ולידתן תורכיות, מילים שהן שרידים לאותם ד' מאות שנים שמשלו בארץ ישראל וסביבותיה אתא-טורק ואבותיו העותמנים.
שמעתי הלכה ונזכרתי מעשה.
שלקחתי חברתי באחד הערבים ונסענו למגדל-צדק. אחר אותו מגדל חרב שמשקיף על ראש מעיינות הירקון נסענו דרומה לכיוון קולה. אם אינך בקי בטיב הגייתן של שמות הכפרים הערביים שמלפני 48 אומר לך כי וא"ו של תיבת "קולה" שרוקה ולא חלומה. בקולה ירדנו מתיבת ההסעה והפסענו לאנדרטה של גבעת-כח. משהגענו לאנדרטה התחלתי מספר לה על שומרי המקום שנירדמו ונשחטו לבסוף על-ידי אויביהם. מעל אותו כפר ערבי שהיה שמו קולה, מעליו אנו עומדים וצופים לריצוד אורותיה של תל-אביב. רק שאיני זוכר אם אותם שומרים שנירדמו היו משלנו או משלהם.
מה לה לאותה קולה ולעותומנים ? דרך יש בסמוך לה . לפנים אולי הייתה רומאית, הוליכה אל אחת מן המסילות העולות לירושלים, לאחר מכן שימשה את מי ששימשה, ולסוף סללוה העותומנים מחדש, ובהווייתה זו הכרתיה באותם שנים שעשיתי בצבא המלך. הוויה עותומנית זו פירושה לענייננו הוא אבן הסמוכה לאבן הסמוכה אף היא לאבן וכך הלאה. אחת בולטת יותר מחברתה ובין קצותיהן רווחים. שאם סתם הולכות אבנים ונסמכות זו אצל זו יכולות הן להסמך כדרך אבניו של הורדוס שלא נתנו ריווח בין אחת לשניה כמלוא נימה, עתה שעותומניות היו הוציאו לחוץ כל כיעורן, הבליטו חודיהן ושקעים הגונים נתנו בין אבן אחת לבאה אחריה. רוצה אתה לילך באותה דרך מוטב לך שתניח רפידות עבות בתוך מנעלים שברגליך.
ועדיין צריך אני לפרש מה לכל אלה ולי.
משנטלוני לצבא המלך הניחוני בקבוצה של טירונים. מחנה שלנו נטה אוהליו בסמוך לאותה קולה מעברה השני של מסילה עותומנית זו. מתוך שלושה חודשים של אותם אימוני טירונות שישה עשינו שם מתבוססים בבוץ ולנים באוהלים. אם אמרתי תחילה שלושה, איך שישה ? ואם אמרתי שישה איך שלושה ? אותם שלושה כצבי היו ומתחו עצמם ונדמו לנו כשישה.
הגם שהשתמשתי בתיבת "לנים" מוכרח אני להודות שמעט הגזמתי. הרבה לינות לא נמצאו לנו שם. באותה טירונות, כל משימות והליכות שהטילו עלינו שומה היה עלינו לעבור באותה דרך וכמו נצרבה היטב בזכרונו של כל מי מאיתנו. יתרה מזו. אינה דומה חישה שחשות רגליך מאבני הדרך בתחילתן של שמונים ק"מ לאותה חישה שחשות בסופן. תחילתן סבור הנך כי צעיר אתה ויכול לדלג מעל הרים וגבעות, ואילו סופן תחושה של כמו זיקנה מזדחלת ופושטת בכל אבריך וכל גבשושית קלה נדמית לך חדה כחודה של סיכה.
דרך עותומנית זו שאבניה ורווחיה יפים היו, לנו נדמתה כאותה ויה של דלרוזה שבעיר העתיקה. גלוי וידוע בספרי החוקרים כי מספר מסורות יש בעניין מסלול ותוואי של דלרוזה זו, אך מכל מקום ולפי כל שיטה ייסורים היו בה. זכורה לי במיוחד אחת מאותן הליכות מייגעות. התחלנו מאזור הכרמל, ובהליכה רצופה הגענו קרוב לאותם חתחתים.
איני יודע בסב סבי או באחד מחבריו אם היו פועלים בסלילת מסילות הדרכים של עבדול-חמיד או סולימן-המפואר, קרוב לוודאי שאילו היו ואילו היו יודעים כי אפסע בהן יום אחד עם תרמיל ונשק ושאר ענייני החיילים, אם יודע היה סב סבי כי רגליי תעלנה שלפוחיות מכל אותם שמונים שנות אור שזה עתה גמעתי, בוחר היה למלאכתו אבנים שטוחות יותר, וממלא כל אותם רווחים שביניהן על מנת שיקהו קצות חודיהן ולא יזיקו לנכדו. אלא שאיתרע מזלי וסבו של סבי היה בפולין או באוקראינה ולא די בזה אלא שאף לא נחה עליו רוח של נבואה ולא ידע כי אפסע על אבני אותו מקום. נוסף לכל הללו, אף משהגיע נכדו של סב סבי ארצה עסק בעמילות מכס. אם תאמר כי שני סבים היו לי סבי השני אף בעמילות מכס לא עסק, שוחט היה ובעל איטליז לעופות. באשר לשאר סביהם של סבותי נפלאו ממני מעשיהם.
בין כך ובין כך מאות מטרים בלבד היו בין הכביש הסלול אספלט לאותו מחנה-ארעי שנטינו בו אוהלינו והדרך שהובילה ביניהם הייתה אותה מסילת מעקשים עותומנית. אותם מטרים ספורים עברנו לאט יותר מכל ע"ט ק"מ שקדמו להן. דמינו אני וחברי לאבלים ונדכאים הפוסעים בהלוויה. אוחזים אחד בכתף חברו ומצרפים עקב לבוהן, עולים לאיטנו ובאים איש איש לאוהלו, מי בשלמות ומי בשלום.
כיוון שהפלגתי בדברים וסיפרתי לחברתי על שומרי הכפר שנרדמו עלה לפני פירוש הרמב"ן על חומש בראשית. אומר הוא בכמה מקומות שמעשה האבות סימן הוא לבנים. קירבת משפחה לשומרי קולה אינה ידועה לי ואף על פי כן קרוב אני לאותם שלחמו שם ברוחי ונרדמתי ממש באותו מקום, אף זו בענייני הצבא. דומה שאין חדש תחת השמש וכל הקרב אל הצבא- ככל שקרב יותר כך מקרב תנומותיו ולאות צונחת על איברים שבגופו. טול חייל של מילואים ויאמר לך כי אך דורכות רגליו ועוברות סיפו של מחנה הצבא מיד קופצת ובאה עליו עייפות, ברוח ובחומר.
משול הייתי אותה שעה בעיני עצמי לקישוא. המשל אומר "בוצינה מדמיקטפי ידענא" - רוצה לומר, הקישוא הזה עוד כשהוא קטן, ניכר מה יהיה לכשיגדל, ומשל הוא על האדם ואולי על דברים אחרים. אדם כבר בקטנותו נוהג מנהגות כדוגמת אלה שינהג לכשיגדל וניכר אופיו מגיל צעיר.
בימים שהייתי ילד, אולי בן ט' שנים ואולי קצת יותר, נהגו בנו מנהגים נאים והוציאונו לשבוע של קייטנא . אותה שנה שבה אני מספר שהינו בקריית-שמואל במוסד חינוכי כלשהו. באחד מן הלילות נטלונו מדריכים שהיו מופקדים על הנאתנו ושלומנו והוליכונו אל מחוץ לאותה קריה נאמנה, למקום חולות וכוכבים. בדרך נפתלת הוליכונו למקום שבו הסתיימה לה אותה קריה וסביב סביב מילאו את העיניים חולות. אותם ימים עדיין יכול היית למצוא שם חולות. נתכוונו המדריכים לא"ש של לילה ואיני יודע עד היום מאותו א"ש לא ממנו ולא מקצתו, לא א"ש לילה ולא עש הלילה. אפילו חלומות שחלמתי שם איני זוכר. תרדמה מתוקה נפלה עלי וכשהתעוררתי הייתה השעה אחרי חצות ולא מצאתי איש מחברי או מאותם שהיו מופקדים על שלומי שנמצאים בסמוך. מסיבה כלשהי איש לא שם ליבו לחסרוני. שנותרתי שם לבדי ואף על פי כן לא פחדתי. ולא שגיבור אני או פוחז אלא תם שבתמים ואחד מאותם שהולכים סמוך לבורות ואינן יודעים היכן הולכים עד שמגיעים למקום ישוב ומודיעים להם חבריהם מגודל סכלותם.
ראיתי כי אין לי יותר דבר לעשות באותם חולות התחלתי מהרהר במיטתי. הרהרתי כי יפה לי השינה במיטה על פני זו שבשטח החולות הפתוחים. כיוון שהרהרתי במיטתי התחלתי פוסע וחוזר. הפסעתי לי משם והלכתי כלאחר יד כל אותם פרסאות נפתלות של קריה הישר עד אל אותה אכסניה שבה לנו. חוש בלתי ידוע, דבר מה שאיני מודע לו מנחה אותי ומוליכני בשבילי הקריה כבקי ורגיל. מיותר לומר כי לא טעיתי ולא סטיתי ולו גם פעם אחת מן הדרך. לאחר מעשה היה כל זה לפלא בעיני עד שהתחלתי מחשב אם לא חלום הייתה כל אותה תרדמת של חולות, אולי חלום בהקיץ ואולי חלום ממש. אף אנו משקורים לנו מקרים וסבורים אנו שמציאות היא, מי יתקע לידנו כי איננו חולמים ? מצד הזיכרון אין הפרש בין חלום ומציאות ושניהם שווים אצלו ומשאירים אותו הרושם. מעולם לפני כן לא הייתי באותו מקום ואיני יודע איך, בכזו פשטות, מצאתי דרכי חזרה .
תרדמה זו דומה שלא הותירה רושם כלשהו על מי מחברי או מי מאותם מדריכים שהיו מופקדים עלינו שם. כשהגעתי בסוף אותה הליכה אל אותה אכסניה נכנסתי בדלת הראשית, פגשתי כמה אנשים ודומה שהללו אף לא חשו בחסרוני, כאילו זה עתה יצאתי ומיד חזרתי וכל דבר שיש בו משום יציאת דופן לא התרחש.
צבאו של המלך עיתים אתה מוצא בו מן המוזר. לא אותו מוזר שזרו בו משהו ועתה הוא מופרה אלא אותו מוזר שהוא הפכה של דרך ההגיון. תמהה אני אם יש קשר בין שתי מוזרויות אלה אך תמיהה זו עניינה לקתדראות של לשון ופילולוגיה ולאו דווקא לצבאו של המלך או למלך עצמו.
אף צבא שלנו אינו שונה מצבאות אחרים ומוצא אני שיש בו מן המוזר, שכל העמל מחברו ישן פחות מחברו. יפה כלל זה בכלל, יפה שבעתיים בקבוצות של טירונים ושבע-שבעתיים בטירונים של אותן הנקראות "סיירת". אותה טירונות שאליה התגייסתי משל סיירת הייתה- "סיירת-מחדל", ועל מנת שאבאר לך על מה ולמה קפץ עליה שמה, על מנת כך, כתבתי את כל הסיפור הזה.
מפקדים היו לנו שם ארבעה ואמונים על כלל-השינה דלעיל הניחו לנו לישון מעט ככל האפשר. מכח זה נמצאת למד כי רובה של אותה טירונות נידמנו בעיני עצמנו כמרחפים בחללו של עולם. קצתנו היינו מנמנמים, קצתינו חולמים בהקיץ וקצתינו מנקרים כתרנגולות, שלא על מנת למצוא גרגרים ברמץ.
כלל יהא נקוט בידך לגבי סיירות- כל שהיא יותר מסיירת, כל שהיא יותר ויותר גיבורה מחברתה, כך צריכה היא יותר להסתר פנים ולצינעה. לא די שהיא צריכה הסתר פנים אלא שצריכה היא אף הסתר של גוף וסימנים שעלולים חייליה להשאיר אחריהם בשטח שבו הם מסיירים. כבר באותו מחנה של טירונות התחילו מאלפים אותנו בינת ותורת התחבאות ומחבואים. באחד הימים הורו לנו לנסות ולהסתתר. איש איש ומחבואותיו, מסתתר מפני מפקדיו, מתכנס, מצניע את עצמו ככל שניתן לו, עד שנותר צנוף באפס מעשה באותו מחבוא ממתין שיבוא מפקדו ויחפשו. בנתיים זמן למכביר יש לו ויכול הוא להרהר את הרהוריו, לחשוב מחשבותיו, לעשות חשבונותיו או סתם לשבת ולשתוק ולהביט בפרפרים. שאני סבור שאם אין לו לאדם דבר לעשותו מוטב לו לשבת ולשתוק או להסתכל בפרפרים.
זמן רב הותירו לנו מפקדינו לשהות ומשנקפו הדקות והצטרפו לכדי שעה וחצי גמרו כבר רובינו להרהר בכל מה שנחוץ היה להם להרהר ואף לכדי הרהור שני ושלישי הגיעו מרביתנו. התחלנו משיחים זה עם זה דרך ענפי השיחים והזרדים שהסתירונו. שמא חפצים מפקדינו לראות אם יודעים אנו להנהיג. אולי שנגיע בכוחות עצמינו חזרה למחנה. שמא טרודים מפקדינו בעניין חשוב יותר מאיתנו. אולי שכחו אותנו. לבסוף פקעה סבלנותנו, נטלנו עיצה זה מזה וסופה שהזדחלנו מבין שיחים וזרדים שבהם היינו ונתכוונו לשוב לאוהלינו.
אותה שעה שבו מפקדינו וקרבו. שמענו שיג ושיח ששוחחו.
"מי הללו ? אינם שלנו. שלנו חבויים בין השיחים כעת. שמא משל סיירת אחרת הם. שמא מצבא אחר. אולי חיילים של הלגיון הירדני הם ?".
ידעו שאנו מקשיבים ועשו עצמם כמשיחים לתומם.
ענשו אותנו. נזדחלנו שם זחילה ארוכה ומייגעת. אין לך כל קוץ ודרדר ואבן וענף, מחובר או תלוש, שלא פגענו בהם ושלא פגעו בנו. שריטות ועינויים רבים נקרו לנו באותה זחילה עד שבסופה פקדו עלינו לחפש מסתור בשנית וקצבו לנו זמן, מאה ועשרים שניות, לחיפוש של אותו מסתור שני.
לסוף אותן שניות מצאתי את עצמי עדיין נע כשיכור מפה לכאן ומכאן לשם ותר אחר מסתור ראוי. לא תוכל לומר שחיפשתי מסתור עם כיווני אוויר ובו קפה הפוך, סוכר ועוגה של תותים. לא תוכל לומר שחיפשתי אחד מאותם מיסתורים שבהם כרית תהא מונחת למראשותי ומזרן של גומי ושמיכה של נוצות אווז, כל שחפצתי בו היה מקום גדול דיו להכיל רובי וראשי מבלי שייכנסו קוציו וענפיו לתוך תחומי גופי. שאלתי ובקשתי - ותשובתי אין. ראיתי שעה שדחוקה מעט ואני ריקן וחשוף, אחזתי רגלי וקפצתי לתוך שיח ראשון שהזדמן על דרכי.
אם משול זכרונו של אדם לדף של נייר ורשמים חקוקים בו בעיפרון, מחוקים להם רשמים של אותן שעות מדף זיכרוני. שינה טובה ישנתי שם, שנת ישרים. התעוררתי לקול זיקוקים ורעמים שעפו מעל ראשי ואלולא הייתי לבוש כחול ולבן סבור הייתי כי יום של עצמאות הגיע.
חברי ומפקדיהם הספיקו כבר לשוב למאהל, הספיקו לאכול דבר מה ונתכוונו לצאת לאימון של ערב. הלכו ומנו הצאן והתברר כי חסר אחד מן המניין. שבו וספרו, ושוב שבו וספרו ונותר המניין בעינו. תמהו על עצמם. שהרי אף בסופה של אותה זחילה מנו החיילים ועתה הוברר שטעו. בתוך אותה בהלה של שלוש ספירות בדקו ומצאו שאני הוא החסר. נזדרזו וחזרו אל מקומה של הזחילה והחלו לחפשני ולקרוא בשמי. עדיין ישנתי זמן מה עד שסופן של דברים הרימו עלי קולות וחזיזים וזיקוקין ומיני פצצות של תאורה והעירוני. אחר שמצאוני בריא ושלם רווח להם מעט והתפנו לגעור בי ולנקוב בעונשי. קנסו אותי בריתוק ונשארתי אותה שבת בין גבעות קולה.
דברים הללו שמניתי כאן, תנומות ויקיצות וחזיונות, הייתי הולך ומרצה פרטיהם לפני אותה עלמה שהייתה פוסעת לידי. כל אותו זמן שדיברתי הייתה היא מקשיבה וכמעט שאינה מוסיפה או שואלת. עתה משסיימתי לספר שבחי מימי ילדותי ומן הטירונות, לחצה לי קלות בידי לאות כי רוצה היא לומר דבר מה.
"ואותה סיירת שמחדל בצידה, מפני מה אתה קורא לה כך ?"
באחד מהימים שהיו לאחרונה ביקרתי חבר. לא מחברי הרגילים, לא מאלה שיוכלו לתת לי תשובות לשאלותי אבל עדיין אחד שהמחשבה עליו גורמת לליבי לפעום ולמחשבותי לעלות. חבר מאותם השוכנים עפר. נטלתי אבן והנחתי על קיברו כדרך כל ההולכים בין המתים והתחלתי מהרהר בו ובשאר המתים.
האם הרגיש באבן שהנחתי ? האם אותו יום, כ"ד שנים לאחר מותו נשארה ממנו איזו ישות, גם אם אינה נותנת שיגדירו אותה בני-אדם, שיודעת וזוכרת ומבינה ומרגישה ורושמת רשמים באיזה אופן ומקום ? הוא שהיטיב כ"כ להגות רעיונות מקוריים ומוזרים- האם הוא פועל באיזה עולם ? האם משאיר הוא את רשמיו המופלאים במקום כלשהו בחלד ? האם כותב הוא שירים ומכתמים במחוזות אחרים ? לאנשים אחרים ? אולי ליצורים אחרים ? האם הוא אוהב במקום אחר ?
נדמה כי לא אקבל תשובה בעודי חי, לפחות לא לפי מה שבידינו עד כה. אף לעתיד לבא איני יודע אם אקבל תשובה ומה יהיה עניינה.
הרהרתי וחשבתי ומה בכל זאת נשאר ? נשאר זיכרון טוב, נשארה דומיננטיות בל-תימחה של אישיותו, שיתום היה והתבגר מוקדם וידע לעמוד על דעתו. נשארה חברתו שהזקינה ועוד מעט תהיה לסבתא. נשארו פנינים שהשאיר בכתובים או בזיכרונות אותם אנשים שלא מהרו לשכוח.
יום שבו זומנתי למבחנים של צבא המלך זומן גם הוא והלכנו יחד. איגרת שיגרו לנו לבא לתל אחד באותה רמה של גנים וקרוי על שמו של השומר. רצו לתהות על קנקנינו ולהעמידנו במיני ניסיונות. יחידה אחת של חיילים יש ונקראת סיירת-של-מטכ"ל. "סיירת" על שום שמסיירת ובודקת בדיקות כאלה ואחרות, "מטכ"ל" על שום שמקבלת פקודותיה ישירות מדרגים שבראש צבא המלך, קרי אותו מטה שכולל את הכל. אנחנו נצרכנו לפקודה זו של התייצבות למבחני הצבא כשנה אחרי המלחמה. תיבת "מלחמה" מעצם כתיבתה ניתן להגדירה כדבעי. תחילתה מלח וסופה חמה. המלח אינו צריך ביאור שמלוח הוא ואילו החמה היא גם חימה וגם מלאה חום כחמה. עוד יש לומר על תיבת מלחמה שהיא תיבה שנתפרד "מל" של תחילתה מ"הא" של סופה ונכנס ביניהם מוח שהתהפך. שכשהתהפך אותו מוח נעשה חם, וממלא כל סביבותיו חימה וחום. טבעה של מלחמה שהיא איומה וקשה וטוב לו לאותו אדם שלא פגע בה. מלחמה זו של יום-כיפור איומה הייתה שבעתיים. שבר גדול נפל עלינו באותם ימים, שבר כפול. חוצנינו שהיה מלא ביטחון וכיסלון של גבהות לב טולטל וננער. כסילות של שוטים הייתה בנו, מאותם שאינם יודעים מקומם בעולם וסבורים שגבוהים הם מאחרים או גבוהים מגובהם הראוי.
מלבד אותה טלטלה של שבר ניתווספו להם כל אותם מראות שראינו בעיננו ממש וכל אותם סיפורים של מלחמה שנשמעו בבתים וברחובות. מרכבות של פלדה חזינו בעיננו וחורים של כניסה של פגזים ויציאתם עוטרים להם, עדים קטנים ואילמים לתופת. המרכבות, מלבד אותם חורים קטנים, נראו בעיננו כחדשות, כאילו כשירות וכשרות, אך בגיוום החביאו סודות של חיים ומוות, פיח ועשן, אפר וכוויות מדרגות א', ב', וג', וסרבלי שריונאים מלאי גבורה ונעורי-נצח, שבפשטות גופם ונפשם עצרו את הקמים עלינו והניחו לנו ארכה של חיים.
אני, שפחדן גדול של מערות הייתי מאז ומתמיד, נוספו לי עתה סיוטים ופחדים משל מלחמה ונפלה עלי אימתם של מרכבות הפלדה וצריחיהם הסגורים שכולאים כל מי שבתוכם ודנים גזר-דינם לשריפה. משנשאלתי במשרדי הצבא אם יש לי חפץ ביחידה כזאת או אחרת אמרתי אך זאת- הכל אעשה חוץ מאותה מלאכת מרכבות של שריון. היות סגור בתוך מרכבה של ברזל - אין זה הולם לי. רשמו מה שרשמו ושלחו לי אחר כמה ימים פיתקא למבחנים של אותה סיירת. שיחק לי המזל וגם אותו חבר קיבל פיתקתו לאותו יום, אותו שסיפרתי מעפרו קודם. אני, אולי משום שמעולם לפני כן לא נתתי דעתי להתפנק ואולי משום שדמיוני מקדים הרבה את עיני ושכלי, סבור הייתי כי לפני מסכת רבה ורחבה של התשות וקשיים וכל מה שניתן לקשור בשמו זיעה ואימוץ של שרירים מוכן ומזומן לי באותו מבדק של סיירת. תאמר שלא רצתי שם כהוגן- בדאי תהיה, תאמר שלא כפפתי ידי לשכיבות של שמיכה- כפפתי, אף בלא שתהא שמיכה מונחת תחתי, תאמר שלא נתלכלכתי בעפר ובבוץ וזיעתי ניגרה כמים ונילושה עמהן בצוותא- נילושה ועיפשה בגדיי וכל הרואה אותי לא הכיר בי את מי שהכיר יומיים קודם. זחלתי וקפצתי ורצתי וסחבתי, "עמדות" של שקי חול בניתי על גבעה תלולה, מחסומי דרכים הקמנו ופרקנו ולמרות כל אלה לא הוכיתי במכת ההפתעה. אולי משום שידעתי כי לשם כך אני מזומן לשם ואולי משום שלא נתתי דעתי על תוצאות אותו מבדק, סבור הייתי בביטחון מלא כי אכשל ולא העלה או הוריד לענייני כמה שקים אצליח להביא אל עמדתי או כמה כפיפות אעשה. מאידך לא תדחק עצמה מחשבה שאינה הגונה לתוך הרהוריך, להתרשל לא התרשלתי.
היה שם באותו מבדק כלונס של ברזל העומד בין שתי לחיים וחבל שגובהו ששה מטרים תלוי בו מראשו לתחתיתו. נצרכנו לעלות באותו חבל עד לראשו. לפני עמד גברתן אחד גדל גוף ובלורית נאה על מצחו וכל שריריו טפוחים ושרוגים. נקל היה לשער כי חיש קל יעלה באותו חבל ויפנה למבדקיו הבאים אלא שלא כל הנראה ממש יש בו ממש. הלה הניח לאותו חבל והמשיך הלאה. אמרתי לעצמי שאם ארכן וגדלן זה אין כוחו יפה לאותו חבל מי אני כי אלך ואעלה בו. גם לפני אותה שעה לא חשבתי כי יכולתי רבה במיוחד, על אחת כמה וכמה באותה שעה שכבר אזלו ותמו כל כוחותי זה מכבר בשאר נסיונות המבדק וסבור הייתי כי אין בכוחי לעשות מאומה. אכן בענייני אותו חבל אמדתי יפה את כוחי ומלבד שעה של נסיונות ועקשנות אין דבר שיש לספר בו.
סופן של המבדק טמן לי בחובו הפתעה. דווקא אותו שרירן נכשל ואילו אני עברתי בהצלחה.
לסוף ימי המבדק ישבנו חברי ואני ברחבת מחנה הצבא וסביבנו שאר הנבדקים ממתינים לשמוע מה עלה בגורל המבדק. כולנו היינו מלוכלכים בבוץ, עייפים וסחוטים ועיקר מחשבותינו להתרחץ ולישון ולאו-דווקא בסדר הזה. אותה שעה טבע חברי אותה מטבע ואמר- אותן שלוש שנים שרוצה המלך שניתן אנגריא לצבאו, איני סבור כי נוח לי לתת אותן בסיירת זו של מחדל, אלך ליחידה פשוטה יותר . זו חייה קשים מנשוא ודרישותיה מרובות ואם מחשב אני דרישותיה של זו מול חישקי נמצא שאני בהפסד מרובה.
מה עלה בסופו ? ששירת עם הרגלים ולא נחה דעתו מכך, והלך והתנדב ליחידה של אמודאים, והיה בין המעולים שם. דא עקא, שם מצא את מותו, באחד מאימוני הצלילה.
לא נצרכתי לתוספת של הסבר כששמעתי אותה מטבע של לשון, בתוך עמי ישבתי ומיד הבנתי כלפי מה הדברים. שאותם ימים של עצב ושכול התקבלה בדעת ציבור אנשי המדינה דיעה כי כל אותה מלחמה ומפחי נפש וכל אותה הפתעה שהפתיעונו אין יסודם אלא במחדל. מחדל זה כמה שהתגלה כגדול יותר כך שורשיו גדולים יותר וכל הבא לחקור ולשפוט סופו שמצא שתלוי הוא באשלים גבוהים.
אם לא נכוות בפושרים אטענך ברותחין- ראשי המדינה ויועציה, תחתיהם ראשי הצבא ופקידיו הם הם הנושאים באחריות של אותו מחדל, בין אם וועדה-מטעם נוקבת או אינה נוקבת את שמם בפירוש.
כיוון שאותה סיירת כל חבל הטבור שלה יונק וקשור אל ראשי הצבא והמדינה מצא חברי שאין ראוי לה להקרא אלא "סיירת-מחדל".
חברתי ואני המשכנו לדשדש בשקט בשבילי קולה ועברנו לצידה השני של מסילת העותומנים, למקום בו נטינו אוהלינו באותה טירונות. עדיין אפשר היה להבחין שם בשבילים של חצץ שעשבים וקוצים טישטשו ואיימו לבולען. גחנתי והרמתי חופן חצצים פניתי לחברתי והחוויתי לה לעברם בראשי.
"הללו ממחצבות בית-נבלה, אנחנו הבאנו אותם לכאן, כל אבן ספוגה במי-פנים שלי ושל חברי, אבל זה כבר סיפור אחר".
