סבא של רובחי
סבא של רובחי
רובחי וווליד אינם סינים. לפי שמותיהם יודע אתה כי בני בניו של ישמעאל הם. שניהם נמוכי קומה, האחד מעט גוץ ורחב גרם וחברו צנום, דומה במקצת לתימני. אם לא שידעת ברובחי כי דר הוא בפאתי בית סחור כסבור היית לומר שמצאצאי צאצאיו של רבי שלום שבזי הוא, אולי ממתיישבי כפר השילוח, אולי מנחליאל. זיכרון שיש לי על רובחי, לבד משהוא זיכרון טוב באופן כללי, מעומעם הוא ואין אבני פסיפס שלו רבות. הרבה לא היה לי אתו ולא רשמתי לפני דבר מה חשוב במיוחד שזקוק אני לחורטו על ספר דברי הימים או הכספים של שנינו. אנשי מרפא רבים יש בתל של אביב שסמוך לים הגדול ואחד מאותם רבים גרם לזיכרון של רובחי שייטמנו זרעיו בלבי ולא אשכחם.
באחד הימים, הזמינו אותי למלאכה של חשמל בבית אחד שהיה שייך לאיש-מרפא מתל של אביב שבשפלה. מומחיות שלו היתה בהמצאת ישועה ומזור לאותם שחלו בעור בשרם. נכה היה, רתוק לכסא של גלגלים וחשקה נפשו בחכמתם של אנשי ירושלים ואוויריה וניער כיסאו וכיסיו והוציא פיסות מממון שהיה מקובץ בהם בשפע ורכש דירה צנועה ברחוב אבן-עזרא שבלב רחביה. ודירה זו גם לפי בית-הלל זקוקה היתה לשיפוץ בכלל ושיפור בפרט על מנת שתתאים לדיוריו של נכה כמותו.
מצא את ממן הקבלן ומינה אותו על אותה מלאכה. וממן ובניו הגם שעשו בידיים ממש אין הם מספיקים לגומרה במועד אם לא שיעמידו על ידם פועל או שניים, ולא רק שאינם מספיקים אף אין מומחיות שלהם גדולה דיה להתקנה והעמדה ראויים של אריחים של קרמיקה או מעשה הטיח בתקרה ובקירות וקראו לווליד והביאו את רובחי ונמצאו הללו מסייעים להם להשביח ריחן של עבודה וצורתן של דירה ומדור ונמצאנו כולנו נטפלים בין כל אותם עיים והריסות , זה מפנה מקום לצינורות של חוטים ומים וזה ממלא מקומות הללו בטיח ולבנים, זה הורס ומפזר וזה בונה ומלקט כדרך כל בונים שבארץ. משנתארכו שעות שנתכתפנו והתחכחנו זה בזה התחכחו גם נפשות וזיעות ואף מילים של כל אחד מאתנו אלו באלו והתערבבו הדיעות. וערבוביה של דיעות הולידה שיחות של קפה ושל תה וקרבה לב אל לב עד שידעת בפרצופו של אדם לאן דעותיו באותו יום, האם תוהה הוא על סיבותיו או בוהה על עתידותיו, ומה יום מיומיים ומה חישה יש לו בלבו והכחשה של בשרו וכל כיוצא בהללו שינויים קטנים ותווים זעירים שמסגירים סגורות שיש בלבו של אדם.
סיפור שזכרתי מרובחי נוגע בשעות הבוקר של אחד מאותם ימים, משאך התחלנו לעבוד ברחוב אבן-עזרא. אני הקדמתי מעט והתחלתי לעסוק במלאכתי. משנשמע קול דשדוש נעליו של פועל פרסתי כלאחר יד שלום בקול מזמין והמתנתי. משלא נעניתי שניתי והגבהתי קולי ונשאתי עיני לפתחה של דירה לראות שמא אין זה רובחי. נעליים היו אותם של רובחי, אף מכנסיו הכרתי ומראה הגוף כמימים ימימה שלו ומשלו היו. ואין כל קול ודממה כמו נוספה לאותו גוף מרובח שידעתי. יש שדממה מדברת חזק יותר מקולות ורק משקלו הקולות מבחין אתה בהתגברות הרעש של אותה דממה. זהו ששמעתי באותו בוקר. כיוון שכבדה עלי שתיקה זו ואין אני רגיל בשקט שהדו בי הדי קולות שחפצתי לשמוע במקום פריסת שלום פניתי ראשי ורובי והגבהתי עיני לחפש מבטו ושמורות של עיניו שהן הן המסגירות לאשורן חישות שבתוכו, שאותן חפצתי לראות אם עודן במקומן, אם שלום להן, אם לא נטל מאן-דהוא גופו והסיע ממנו ראשו ושם במקומו ראש אחר. רובחי שהכרתי משכבר היה שמח ועליז וציוץ של ציפור או קרן של שמש הרחיבו חיוכים שעל שפתיו ופתחו חרצובות של לשונו לפריסות של שלום לבביות מדי בוקר.
משנשאתי מבטי ראיתי שחיחת ראש של אותו גוף שעמד בפתח וכתפיו רועדות. נבהלתי. רעדה זו שאחוזה בבשרו של אדם וכתפיו מצויה היא בבית אלוהים, ואף שקדושים בתים וחורבות שבירושלים מארמונות שבשאר ארץ-ישראל אי אפשי לכנות בית של איש-מרפא בית-אלוהים. שמא חולה הוא ? צינה אחזה באבריו ? אולי מגרד לו בגופו מחמת צרעות של כתלים שבונה או ספחות ומארות אחרות שהתרגשו לבוא עליו ?
משמתבונן אתה משך ארוך בברייה פוסק ענין שיש לך בדמותה בכלל ומתחיל אתה להבחין ולרדת לפרטים שבבגד ושבגוף, כך טיבן של התבוננויות ממושכות. אף התבוננות שהתבוננתי אני משמשכתיה מעט ראיתי נצנוץ שיש על פניו של אותו איש ודמעות שזולגות על לחייו. מחזה כזה נדיר הוא במקומותנו שתראה ערבי זולג כנחל בסתם יום של חולין, שלא הכו בו שוטרים, בין שלנו בין שלהם, ושלא עשקו אותו בעושק אחר. מיד נתכרכמו להם גם פני והגבהתי את עצמי ממקום שכרעתי בו סמוך לאחד הכתלים וקרבתי עצמי לפתח לקדם צוקה ומצוקה שראיתי. ברגיל אם ישאלך אדם תאמר שמנין שנותיו של רובחי עולה לסביבות ל', אם רוצה אתה להיות נדיב תאמר כ"ה, אותו רובחי שהפנה לי פניו כל צער וצרות שיש בעולם נשתקפו במימות שלחלחום ובבואה שלו שובע של ימים וזמנים ניכר בה. פערתי עליו כל איברים שיכולתי לפעור באותה שעה ותמהתי תמיהות גדולות על מקורן של אותן דמעות שליש ואוצרות של מים, שאמנם בידוע הוא כי שבעים חלקים מתוך מאה מגופו של אדם מים הם אך נפלא ממני שכל אותם שבעים יצאו אותה שעה מעיניו של רובחי, כמעט שהרהרתי שמא נטל חלקי מים מגופות אחרות. משנתקרבנו המתנתי אני בשאלות שרציתי לשאול והוא המתין מחשה כמקודם ועדיין שפוף בתוך כאבו. רגעים אחר כך פתח וסיפר כי סבא שלו הלך. אף אני ראיתי סבים שהולכים והבנתי שלא אל הללו מתכוון הוא, נראה היה שסבו מת. מת ?, נפטר ? ממה ? ואם נפטר האין זו דרכה של כל ברייה שבסוף ימיה תיפטר מן העולם ? את שחשתי שיש יותר בענין זה הרחיב וסיפר רובחי.
שנים כתיקונן מתות ברייות במקומותנו שבעות ימים ושנים, מיתות רגילות, יש שמיתתן מתוך נשיקה שנושקם הקב"ה ויש שנוגסת בהם זיקנה ועייפות ומתים מחוליים שונים. בשנים שאינן כתיקונן קופצות עלינו מפה ומשם מיתות שונות ומשונות. חיילים השבים משדה של קרב ונזקקים למשפחה של חברם שנפל ופוגע בהם שטן שבדרכים ומתאנה להם, רוצה אדם לתרום מנה של דם ונגיף נוגף בדמו. ואף ערלי לב שבבני ישמעאל השוטמים את בניו של ישראל אין הם חפצים בחרצובות לשונם של בני עמם וממהרים הם לחשוד כל ברייה המשיחה עם חיילותיו של ישראל או פקידיו או אלה המתראים כפקידיו ועושים מעשה חייליו, וכייון שחמתם בוערת להשחית ממהרים הם לשחת ואין להם הבחנה בין דם לדם ובין דין לדין, ואף טף, נשים וזקנים בכלל ומביאים על נחשדים שבהם ולפעמים אף עלינו מיתות משונות ובזויות. ואף סבו של רובחי עלתה לו כך שחשדו אותו בהסגרת דברים והשתתפות של פעולה ופעולות עם אנשיו של ישראל ועל אף שבעים שנותיו נטלוהו אותו לילה ותלו אותו על עמוד שבכיכר אחת בעיר.
