מעשה בבת דודה
מנהג ירושלמי קדום או מעשה בבת-דודה
משל הדיוט אומר "לך תוכיח שאין לך בת-דודה". כלפי ליא? זו לשון הגמרא במסכת קידושין. רוצה לומר, כלפי מה אמורים דברים אלה?
והרי אני, יש לי לא בת-דודה אחת אלא כמה וכמה. אף דודות יש לי ארבע וכבר הסתלקו שתיים מהן אל בית עולמן ושתיים הנותרות עדיין הן אתנו. ואף על פי שאף אחת מאותן ראשונות לא היו להן כי אם בנים, לאותן שתיים שניות נולדו שתי בנות לכל אחת מהן וכולן אתנו ועדיין במלוא כחן.
מה לי בכלל לבוא ולהוכיח, מי הוא זה אשר לו אני צריך להוכיח, מדוע דווקא עלי מוטלת חובת ההוכחה, ומה הוא המקרה אשר בו אני דן ובו אני צריך להוכיח למישהו כי אין לי בת-דודה?
בכל כבודת השאלות דלעיל הרהרתי בחזרת הש"ץ ביום ג', קודם ליום מתן תורה של שנה זו, וביני לביני הוספתי לשאול, מדוע נטפלו אותם הדיוטות דווקא אל בת-דודתי, מדוע לא אל סבתי עליה השלום מצד אבי שהייתה מאירה במאור פניה עולם ומלואו, מדוע לא אל סבתי מצד אימי, מדוע לא אל שאר קרובי וקרובותי ? האם בדווקא הוא שבחרו במין נקבה ? האם בדווקא הוא שבחרו את ביתה של דודתי ?
להווה ידוע כי סבתות היו לי שכן קיומי מעיד על כך, מה שאין הדבר כן בבנות דודותי, שאם לא היו נולדות לדודותי בנות, או לחילופין אם לא יבואו בני דודותי ויחליפו מינן, לא תהיינה לי בנות דודה כלל, ובין כך ובין כך אין לדבר זה שום קשר לעניין קיומי.
אותו יום שעלו הרהורים אלה מלפני, משבאתי בבוקר אל בית הכנסת בני יששכר ודרכי חיים שסמוך לביתי בתלפיות, מצאתי שם אדם אחד עומד במקומי הקבוע ומניח תפילין. מפני שאני ביישן התחלתי מהלך אנה ואנה כאובד עיצות וכמעט שחשבתי ללכת ולשבת במקום אחר ולפגום בקביעות שהייתה לי שם. עד שאני אובד בעצותיי הלך יעקוב הגבאי ורמז להלה שיזוז למושב הפנימי ויניח לי את מקומי הקבוע. וכך היה.
בנתיים נתתי עיניי באותו אדם וראיתי כי זקנו יורד על פי מידותיו, וחולצתו לבנה, ושאר בגדיו שחורים וכולו מרוכז בתפילתו, כמעט במין אמוק וחשבתי כי יש בו מאותם סימנים של חוזרים בתשובה כלשהי.
נטלתי שקית של טלית ותפילין, פתחתי את דף העץ שבתיבה הסמוכה לשלי, הנחתי תשמישי קדושה שלי שם והתחלתי מניח תפילי. זאת יש לדעת, נוהגות הבריות לעטות על עצמן טליתותיהן ורק אח"כ לקשור תפילין בזרוע ובראש. רווקים מבני אשכנז אין דרכם להתעטף בטלית גדולה כלל ואילו אחיהם בני עדות הספרדים אינם מקפידים בכגון דא ודווקא נוהגים כן להתעטף. אני שאשכנזי אני הן מצד אבי והן מצד אימי והן מצד בת דודתי הזאת או השניה, רובם של שנותיי עד הנה לא הייתי מתעטף בטלית כלל, לא ביום של חול ולא בשבת שכן עדיין אני בגפי. ברבות השנים באתי בשערי בתי-כנסיות רבים בשבתות הרבה ולבד מזה שקפצה עלי קינאה באותם שעטויים טלית של צמר ומגנה עליהם מפני צינתם של המזגנים, ראיתי כי בריות רבות נועצות בי את עיניהם במבט של תמיהה ורחמים על כי איני פורס על צווארי אותו סודר ועל כי, דבר הלמד מעניינו, אינני נשוי עדיין. אמרתי לעצמי אלך ואלבש טלית ואשים לדבר סוף ולא תהיה לאותן בריות אמתלא לנעוץ בי עיניהם ולהכניסני בתוך הרהוריהם. כשם שאמרתי בליבי כך עשיתי וקניתי טלית נאה של צמר ואותה אני עוטה מאז. אח"כ הלכתי והוספתי נוהג למנהגי ואף בחול התחלתי מתעטף בטליתי. משהתחלתי בכך נוכחתי כי נוח יהיה לי יותר שאניח תפילי קודם להתעטפותי בטליתי, שאם אקדים טלית גדולה קודם טורדים אניציה ושוליה כריכות שאני קושר על אמת ידי ומפריעים לי. אף זו חשבתי, אשים זכר לדבר כי עדיין אני רווק ואקשור בסדר אחר משאר העולם, אקדים תפילי לטליתי. וכך הוא מנהגי עד היום.
אך למותר הוא לומר כי דבר זה שונה הוא מהמקובל אלא שבבית הכנסת שלנו כבר רגילים בי ובמנהגי, ואותן בריות הבאות להתפלל אצלנו בבוקר שבעות ימים הן ושנים, ונוחות זו לזו ואין איש פוצה פה ומצפצף ומעיר לי על כך.
משעמדתי ביום ג' זה שלפני שבועות והנחתי תפילי סמוך לאותו יהודי עבדקן ושחור, חששתי כי יבוא ויעיר לי. מורגלים הללו בכלל וחוזרי התשובה שבהם בפרט לשים לב לכל שינויי שאצל חבריהם ואף אצל אלה שאינם חבריהם המובהקים, וטורחים ומעירים להם על כך ומוכיחים אותם לקיים דברי הפסוק "הוכח תוכיח". שאלתי את עצמי, מה אומר לאותו עבדקן אם יבוא כעת וישאל אותי מדוע אני מקדים תפילין לטלית, מאיפה אתחיל ואביא לו, איך אסביר לו מבלי להאריך כל פרשת רווקותי ומנהגותיי ?
וכך התגלגלה לה והופיע במחשבותיי בת-דודתי, רוצה לומר: איך אוכיח לו כי "אין לי בת-דודה”?
אף כל אדם, משנדרש הוא להסביר דברים שחף הוא בהם מכל פשע ואשמה, משיודע הוא כי ההסבר יהיה ארוך ומסובך, משיודע הוא כי קצרה נפשו של המקשיב לאותו הסבר ורוצה הוא אך תמציתם של דברים, אפילו נכונים הסבריו וצודק הוא על פי דין, כבר הוא מתעייף ונלאה להתחיל ולהסביר. ומשלו הדיוטות שבנו משל. משל למה הדבר דומה, לאחד שאין לו בת דודה ובאו ופגמו בו פגמים וטחו בו טפלה, אולי האשמות כאלה ממש ומומים שונים ומשונים, בפרט כאלה שמקובל להטיל אותם בבנות הדודה ובדומה להן, במיוחד בדודות מיוחדות ובבנותיהן המחרות מחזיקות אחריהן ועושות כמעשי אימן. ואחרי שכבר הלכו והגביהו עליו הרי-הרים של טיפלות והטפלויות בקשו ממנו שיבוא ויתן הסבר משכנע מדוע אין משפחתו בכלל והוא בפרט דואגים לבת-דודתם. הוא המסכן, איך יבוא אחרי כל אותה מסכת ברכות ויאמר להם כי אין לו כלל בת-דודה? האם יוכל לבוא ולומר כי אין לו במסכת ברכות שלו דף עין-זין או עין חטא ולא פא-זין או פא חטא ואף לא סמך זין או סמך חטא, לכל היותר דף למד או דף צדיק?
אף אני ותפילי כן. כיצד אסביר לאותו עבדקן שאיני חייב בטלית כלל לפי מנהג אבותי, כיצד אסביר לו כי חביבה עלי מצוות תפילין שהיא מן התורה יותר מטלית גדולה שאינה אלא מנהג של דבריהם כדי לקיים "ונתנו על הכנף פתיל… וראיתם אותו". לך תסביר לו כי כל מנהגך בטלית אינו אלא כדי לברוח מפני עיניהן של הבריות ומפני רוח הקרירה שמוצא אתה במבטיהם שהיו נועצים בך אם לא היית עוטה כמותם. בוא ותסביר כי נוח לך יותר לקשור תפילין ורק אח"כ להתעטף בטלית מאשר הפוך. אמרתי לעצמי, משישאל אומר לו כי מנהג ירושלמי עתיק הוא, אולי קבלה מאבותיי מזה כמה דורות, ואפטור עצמי מעונשו ומהסברים נוספים.
סופו של אותו עבדקן שאפילו לא נתן בי את עיניו ולא השגיח לא בי ולא בהרהורי, שהיה מרוכז בשיחתו והתעטפותו לפני קונו. קל וחומר שלא שטח לפני איזושהי תמיהה. אף הוא, שחשדתי בו כי יש לו, דרך משל, איזה "בת-דודה”, הסתבר כי לא הייתה לו "בת-דודה" כלל. סופה של אותה תפילה התפייסו להן מחשבותי והרהורי זה עם זה וחזר השלום לקודקודי, והחלו הרהורי לשוב כלפי עצמי, שמא שמץ חשד בכשרים עלתה לי ואולי ייגבו ממני מן השמים ואלקה בגופי. סלקתי הרהורים אלה ופניתי לטרדות היום יום.
משסיימתי תפילתי ושבתי לביתי הנחתי טליתי ותפילי על כוננית שבמבואה ופניתי למטבח. כבר הייתה כוס של זכוכית בין שפתי וזה אך התחלתי למצמץ מתוכה קפה מהביל וריחו הניח את נחירי, פקס נפלט מהטלפון: "ילדה בת-דודתך בת בשעה טובה ובמזל טוב".
אמור מעתה, הוכחה לבת-דודה יש כאן, ולא זו אף זו, אף לביתה של בת-דודתי, אף לה יש הוכחה, ומעתה יכולים הדיוטות שיבואו אחרינו לאחוז מנהגי דלעיל ולומר "מנהג ירושלמי הוא, ויש אומרים מנהג ירושלמי קדום ועתיק".
