מבוא חלק ראשון

                                                   מבוא

במבוא ננסה לסקור את מבנה הספר, את הנושאים החשובים שבו, ואת החידושים העקריים אותם הספר מציג. חידושים אלה כוללים עניינים כלליים הנוגעים לכל הספר, וביטויים מסוימים שמובנם מתחדש באופן מיוחד.
בין הנושאים הכלליים נדבר על מערכת של כמה סוגיות הבנויה כשרשרת, להלן 'שרשור סוגיות', נדבר על זיהוי הנושא המרכזי של קבוצת סוגיות, מה מאחד את אותן סוגיות וקושר אותן יחד, מה הן רוצות להגיד, באיזה אופן הן בנויות, מה תפקידם של החלקים השונים בשרשרת וכדומה.
זיהוי הקשר בין כל חלקי הסוגיות והמבנה המסוים בו נכתבו, יקל על הקורא להבין את חשיבות החקירות שספר זה מציג, ואח"כ את משמעות כל חלקיו, עד כדי ציורה של התמונה הכללית על כל יופיה.
בנוסף, נציג במבוא זה חלק קטן מהחומר המחקרי שהיווה את הרקע לספר. את רוב ההתייחסות למאמרים ולחומר המחקרי נפרוס במבוא השני, לפני פרק 13.

   א-1. שרשור סוגיות בכלל. 
הביטוי 'שרשור סוגיות' מתייחס לתופעה של מספר סוגיות תלמודיות סמוכות. במבט ראשון, הלומד את אותן סוגיות, ולא כל שכן הקורא אותן בצורה שטחית, יכול ללמוד כל סוגיה בפני עצמה מבלי לקשר אותה לסוגיה שקדמה לה או לזו שבאה אחריה. במבט שני ניתן למצוא קשרים בין הסוגיות, וחכמים ורבים ממני עשו זאת בעבר והעלו את ממצאיהם על הכתב.
מעטים מביניהם מצאו קשר בין יותר ממספר בודד של סוגיות, ואף לא אחד מכל אלה שאני למדתי וקראתי, מצא קשר מהותי ורעיוני בין כל הסוגיות התלמודיות הקשורות למשנה רביעית של פרק חמישי במסכת שבת (בתלמוד הבבלי).
אחת הטענות המרכזיות בספר זה היא שיש קשר כזה. אנחנו נראה באיזה שיטה מצאנו אותו, ונקרא לו בשם, נזהה אותו במפורש.
לא רק שנזהה את הרעיון המרכזי של שרשרת הסוגיות, לא רק שנראה שהן קשורות אחת לשניה, אנחנו נצביע על מבנה מסודר בו יש התחלה של תהליך, יש את התהליך, ויש סיום של תהליך. התהליך קשור למסר המרכזי של הסוגיות והוא החוט שמקשר ביניהן. אנחנו נסביר מה תפקידה של כל חוליה בשרשרת הסוגיות ואיזה היבט היא מוסיפה למסר הכללי. לעניות דעתנו, גם לחלק ההלכתי יש קשר למסר הכללי. במקרה שלפנינו מדובר בתהליך של תיקון, או במילים תלמודיות 'תשובה', תשובה של מנהיגים והדרך לגרום לה לקרות.
מבט על קבוצת סוגיות במבט-על תוך הבנה שהן קשורות ומשלימות אחת את השנייה, עשוי להאיר באור אחר וגדול קטעים סתומים באותם חלקים בש"ס ולמצוא בהם הגיון רב יותר לעומת מה שהבנו בהם כשהתייחסנו אליהן במנותק האחד מהשני.
שרשרת סוגיות עשויה להיות מה שמכנים היום 'מאמר פובלציסטי' ארוך ושלם ובו ניואנסים שונים, קטעים שונים בעלי תפקידים שונים במאמר. קטע אחד יכול להיות המבוא למאמר, קטע אחר דוגמאות לנושא המאמר, קטע אחר נימוקים לנאמר, או נימוקים הסותרים את הנאמר, או מה עלול למנוע את הצעת בעל המאמר וכו'.

   כבר הצביע פרופ' נועם זוהר על אפשרות שיש שרשור הן במשנה, הן בתוספתא, הן בתלמוד והן באגדה[1]. אני הלכתי בדרך זו, וכשנתקלתי בספרו וקראתיו בשקיקה, התחזקתי בתפיסתי. לאחר שפגשתיו, הוא סמך את ידיו על עצם ניסיוני ללכת בדרך זו ועודד אותי לפי דרכו ללכת עם זה עד הסוף, על כך נתונה לו תודתי.

   הנושא המרכזי בשרשרת הסוגיות.
ראשית אציג את הרעיון בצורה מופשטת ואח"כ אדגים אותו.
אם בקבוצת דפים בגמרא מספר קטעים, ואם אני בא לטעון כי הם משורשרים ומחוברים בקשר שרשורי, חובה עלי להוכיח כי יש להם איזה נושא מרכזי הקושר את כולם, איזה עניינים הנזכרים בכולם. דבר זה כמעט מיותר לאומרו.
איך מוצאים נושא מרכזי כזה? בסוגיות פשוטות הנושא בולט על פני השטח. בשרשרת סוגיות שהקשרים ביניהם לא בולטים, קשה יותר לאתר את הנושא המרכזי. אז איך מוצאים אותו בכל זאת? ואולי הוא כלל אינו קיים? על מה אני מבסס את הרעיון שיש בכלל נושא מרכזי?
אם בקטעים 1,2,3,4,5,6,7, מוזכר נושא א', אז ברור שנושא א' צריך להיות כלול בנושא המרכזי. ואם באותם קטעים מופיע גם נושא ב', אז הנושא המרכזי יהיה קשור לא' ול-ב'. ואם יופיע גם נושא ג', אז הנושא המרכזי יכלול את א', ב', ו-ג'. וכן על דרך זו, נושאים ד' , ה', ו', ז', ו-ח', כולם יהיו חייבים להיות כלולים בנושא המרכזי אם הם מופיעים בקטעים השונים. ברור שבחלק מהקטעים הדגשים הם שונים וחלק מהניואנסים יופיעו במרומז בלבד.
לעניין שלנו. נגדיר את הקטעים השונים באותיות (שמות הקטעים, לעת עתה, לא אומרים לקורא הרבה, בהמשך אדון בהם בפירוט, לצורך הבעת הרעיון בכללותו בקטעי המבוא, אין צורך ביותר מזה)-
הקטע ההלכתי – א'
ר' אלעזר בן עזריה- ב'
כל מי שאינו מוחה נתפס על אותו דבר – ג'
זקנים שלא מיחו בשרים - ד'
שמואל ורב יהודה – ה'
ר' סימון ור' זירא – ו'
מידה טובה נהפכת למידה רעה בירושלים – ז'
מאן נינהו שישה אנשים – ח'
מאי שנה תיו – ט'
מאימתי תמה זכות אבות – י'
מיתה בעטיו של נחש – י"א
כל האומר ראובן – י"ב
כל האומר בני עלי – י"ג
כל האומר בני שמואל – י"ד
כל האומר דוד – ט"ו
כל האומר שלמה – ט"ז
כל האומר יאשיהו – י"ז
אבא אביו של ר' ירמיה או אחיו, ונתן דצוציתא – י"ח.

נעבור על מספר מוטיבים ונראה כיצד הם חוזרים על עצמם בקטעים השונים, ובהתאם נגדיר את הנושא הכללי המרכזי.

בשישה עשר קטעים מוזכרים מנהיגים שונים. לפיכך הנושא צריך להיות קשור למנהיגים.
בשנים עשר קטעים מוזכרים בית ראש הגולה ובית דוד. לבית דוד בכלל ולבית ראש הגולה בפרט מקום מרכזי בסוגיות שלפנינו. כל הגדרה של הנושא תהיה חייבת לכלול התייחסות לנקודה זו.
ליקויים בהתנהלות המנהיגות מוזכרים כמעט בכל הקטעים, החל מפינוק יתר של ילתא ומר עוקבא, עבור דרך הצדיקים בירושלים, מר עוקבא והאישה הצווחת, בני עלי, בני שמואל, משה ואהרון, דוד, שלמה, יאשיהו ונתן דצוציתא. בקריאה ראשונה נדמה שהדיון הראשי עוסק במחדלי המנהיגים, לאט לאט מסתבר שזה לא הנושא אלא חלק מהמושא, משהו שקשור לנושא אך לא הנושא העיקרי.
מחאה ותוכחה גם הן מוזכרות כמעט בכל הקטעים. אנו ניווכח כי הביטויי 'כל האומר' מתייחס אל מי שרוצה או צריך לומר משהו על חטאי המנהיגים. לפחות בחמישה עשר קטעים מדברים על תוכחה ומחאה. בהתחלה יש קטע קצר על חובת המנהיג להוכיח את הציבור שעליו הוא ממונה, אח"כ בהרחבה, קטעים רבים העוסקים בתוכחה ומחאה כלפי המנהיגים עצמם. המוכיחים והמוחים הם 'האומרים'.
סביבתם הקרובה של המנהיגים מתאפיינת ע"י שני טיפוסי אנשים. הראשונים הם חבריהם הקרובים, חכמי התורה והצדיקים, והשניים הם קרובי משפחתם מדרגה ראשונה, הורים, בנים, נשים, אחים והאדם עצמו, שאין לך קרוב יותר אל האדם מעצמו. אנשים אלה הם הכתובת המרכזית של כל חמשת דפי הגמרא שלפנינו, והם מוזכרים כמעט בכל קטע. לא כ"כ מבינים בהתחלה, אבל זהו חידוש גדול. ברקע המנהיגים וחטאיהם, אבל הם רק הרקע, מה שמעניין את הגמרא זה קרובי המשפחה והחברים הקרובים בעלי המעמד שלהם יכולת להשפיע על המנהיגים. לשיטת הגמרא, זו הדרך הנכונה להגיע אל המנהיגים ולנסות להשפיע עליהם שיעשו תיקון ותשובה.
לכל אורך הקטעים שלפנינו שזורים רמזים ברורים הנוגעים למידת הדין, ולמה שכתוב בין השורות, לקוד ההתנהגות הרישמי, ולקוד ההתנהגות הבלתי רישמי. המסר הוא שגם אם פורמלית הכל נראה בסדר, יתכן שהעיקר חסר מהספר, יתכן שאתה כלל לא צדיק. לפעמים המעשים הלא פורמליים הם בעלי משמעות קשה בהרבה מהמעשים הפורמליים. אותם מקורבים וחברים צריכים להשפיע דווקא בתחום הלא פורמלי.
אבל לעניין הפורמליות משמעות חשובה נוספת. אותם קרובי משפחה או חברים בעלי השפעה שמהם מצפה הגמרא להוכיח את המנהיגים, לעיתים קרובות מסתתרים מאחורי טיענים פורמליים מדוע אינם צריכים או אינם יכולים או שלא יועיל כלל להוכיח את מקורביהם. הגמרא שוללת טענות מסוג זה מכל וכל ויוצאת נגדם בחריפות..

אם נסכם את הממצאים שהצבענו עליהם, הנושא של סוגיות אלה קשור במנהיגות ובאופן מיוחד בבית ראש הגולה. מדובר במנהיגים מכל הסוגים, שופטים, כהנים, כהנים גדולים במיוחד, בכורים, וכל מי שנמצא בשכבת השררה העליונה ביותר. הנושא בסוגיות אלה קשור באופן מיוחד לבנים ואבות ולקשרים הבין דוריים של אותם מנהיגים, כמו גם לאחיהם, לנשותיהם ולחבריהם גדולי התורה וצדיקי הדור. בולט משקלם של אלה שהם גם קרובי משפחה והם גם גדולי התורה. הנושא בסוגיות אלה קשור במחאה ותוכחה, בעיקר כלפי המנהיגות, אבל גם מהמנהיגות כלפי הציבור אותם הם מנהיגים. הצבענו על קשר ברור של כל מערכת הסוגיות לחטאים לא פורמליים, ציינו שמודגש נזקם הגדול לאין שיעור לעומת חטאים פורמליים.

לטענתנו, כל מרכיבי הנושא המרכזי של סוגיות אלה מתחבר למסר אחד גדול. סביבתו של המנהיג עשויה לקבוע את מוכנותו ויכולתו לתקן מישגים וחטאים. חברים קרובים בעלי מעמד גבוהה, למשל, גדולי תורה וצדיקים, או לחילופין אשתו של המנהיג, בנו, אחיו, אביו, עשויים ולכן גם צריכים להשפיע עליו לתקן ולחזור בתשובה. לפעמים החטא הפורמלי אינו בעל משקל אלא דווקא החטא הבלתי פורמלי, ודווקא שם עשויה הסביבה האנושית הקרובה להשפיע על המנהיג. היא יכולה להשפיע במניעה, והיא יכולה וצריכה להשפיע במחאה ותוכחה.
   הכל מתחיל בחובתו של המנהיג להשפיע על הציבור שאותו הוא מנהיג, ואם הוא לא ממלא את תפקידו זה, הדברים יחזרו אליו כבומרנג וסופו שהוא בעצמו יתפס על אותם דברים. גם סביבה שאינה מוכיחה ומוחה במנהיג על חטאיו, מפעילה למעשה מדרון חלקלק. זה מתחיל באי מחאה, ממשיך במינויים של מקורבים, ממשיך במינויים של מקורבים שאינם מתאימים, ממשיך במינויים של מקורבים שממש חוטאים ולא רק סתם אינם מתאימים, ממשיך בזה שבגלל קרבתם לאותם שמינו הם לא מוחים ולא מוכיחים את אותם שהם בעצמם מינו, זה ממשיך בעובדה שנוכחותם של בעלי הכוח שמינו את יקיריהם מפחידה אנשים אחרים בעצם נוכחותם עד שאף אחד לא מעז לומר דברי ביקורת, וזה נגמר בשיא שבו 'דרשנים מטעם' מהפכים בזכות קרוביהם המנהיגים שחטאו.

   הגמרא מקדישה שורות רבות לסוגי קירבה משחיתים וכן לדרכים השונות בהם מגיבה הסביבה הקרובה לחטאי המנהיג המקורב לו. רק חלק מדרכים אלה נחשב ראוי בעיני הגמרא, רובם אינם אלא טעות. במרכז סוגיות אלה נמצאת המחאה והתוכחה כלפי המנהיגים והיכולת להביא מנהיג לתקן ולעשות תשובה.

.
בכמה מקומות מופיע כפועל ממש, או כטכניקה, השורש 'להפוך'. הרושם המתקבל מצירוף כל המקומות הוא, שאין לקרוא את הדברים ישר אלא הפוך, ומה שנראה לך שחור אינו אלא לבן ומה שלבן אינו אלא שחור.
במקביל וכחלק מנקודה זו, דרשות רבות הפוכות לכל שיטה לשונית, הפוכות לפשט הפשוט של הפסוקים אותם הן דורשות ומשתמשות בצורה טכנית קיצונית ואבסורדית בדרשנות המקרא. דרשות אלה בוחרות בפינצטה את המילים אותן הן דורשות, ומתעלמות מכל השאר, הן חותכות פסוקים באמצע ונוהגות לכאורה, בשרירותיות רבה בכל מה שקשור לחומר אותו הן דורשות. בגלל הקיצוניות שבה מיושמת תופעה זו ברור שיש לה כוונה, והשאלה החשובה היא, מה הייתה הכוונה של עורכי התלמוד בהציגם דרשות אלה?
גם הגמרא אינה חושבת שדרשות אלה נכונות וטובות, בדיוק ההיפך, היא רוצה לצאת נגדן, ועושה זאת בדרך מתוחכמת ומכבדת.

   מבנה של התחלה, אמצע וסיום בשרשרת סוגיות, ותכליתו.
האם לסדר הסוגיות ולקשרים ביניהן יש מסר?
   מבנה של סוגיות המשורשרות אחת אחרי השניה יכול להיות מעין רשימה של נושאים קרובים המראים צדדים שונים של הבעיה[2], יכול להיות סתם רשימה של דברים שאמר חכם מסוים, יכול גם להיות קבוצת סוגיות בנושאים שונים המתחילה במשפט זהה, והוא יכול להיות מבנה בעל התחלה, אמצע וסוף, כאלה המציעים מהלך אפשרי, מעין תהליך עליו רוצה העורך להמליץ.
לשרשרת הסוגיות שלפנינו, בדפים נ"ד-נ"ו בבבלי מסכת שבת, מבנה מן הסוג האחרון. במבנה זה יש התחלה, אמצע, וסוף. ההתחלה כוללת את המצב הבעייתי עליו רוצה העורך להתריע, האמצע כולל את תהליך התיקון עליו רוצה העורך להמליץ, והסוף רוצה להמחיש מצב מתוקן, כלומר, כי ניתן לתקן, וניתן להגיע למצב מתוקן, ולראיה, כמה דוגמאות שעברו תהליך והגיעו לתיקונן.

בקטע התלמודי ההלכתי המתייחס למשנה הרביעית בפרק חמישי של מסכת שבת, שותלת הגמרא רמזים לפינוקם של בית ראש הגולה ולייחסנותם (מחזיקים מעצמם' ונוהגים מנהגי כבוד יתר), ואולי לחינגות שונות או לענווה מלאכותית בה הם נוהגים.
רמזים אלה מעלים על פני השטח את אופי המנהגים הנהוגים בבית ראש הגולה וסביבתו, ואולי שמינית שבשמינית סוג של ביקורת על אופי התנהלותם.

בקטע על ר"א בן עזריה אנו נתקלים בנשיא עשיר וחכם, שהוא גם כהן ודור עשירי לעזרא הסופר. כאן נאמרים כבר דברים מפורשים על זה שלא הוכיח את שכנתו על פרתה שיצאה לרה"ר בשבת עם רצועה שבין קרניה. כפי שנראה בפרק המיועד לכך, הגמרא משנה באופן מלאכותי את נושא הדיון שבו עסקה, והוא מסיטה אותו לכיוון הביקורת על ר"א בן עזריה על שלא מיחה בשכנתו על פרתה.

בקטע הבא הגמרא מדברת באופן כללי על מנהיגים שונים שאינם מוכיחים את הקהל אותו הם מנהיגים, במעגלים קטנים, בינוניים וגדולים. היא מדגימה זאת באמצעות בית ראש הגולה. המסר הוא- מי שלא מוכיח את הקהל שעליו הוא ממונה, הוא עצמו יתפס על אותו דבר שעליו היה צריך להוכיח. כלומר יש קשר דו סיתרי בין המנהיג וחובתו למחות במונהגיו.

לאחר שהגמרא הצביעה על גנאי כללי בבית ראש הגולה, היא עוברת להתמקד במעגל כללי של אלה שאחראים לבקר את בית ראש הגולה. הללו הם הזקנים, שהם המקבילה המקראית לחכמי התורה בתקופת חז"ל. הגמרא אומרת- אמנם ניתן למצוא דופי בהתנהגותם של המנהיגים, אך מי שאחראי להוכיח אותם הם החכמים שבאותו דור.

כאנטיתיזה לתוכחה מוצלחת, מביאה הגמרא את הסיפור על שמואל ורב יהודה והאשה הצווחת. שמואל ניסה להפיל את האחריות למקרה האשה הצווחת על מר עוקבא, אך נתקל בתוכחתו של רב יהודה, שלמרות שהיה תלמיד היושב לפני רבו לא התחנף אליו ולא שתק, ומחה בפניו על התנהלותו כלפי אותה אשה, ו'זכה' לתגובתו הזועמת. שמואל הוא דוגמא לא טובה איך מוכיחים את בית ראש הגולה ואיך מתחמקים בתירוץ פורמלי מאחריות.

אדם נוסף שניסה להתחמק מחובת האחריות הוא ר' סימון, והפעם התירוץ היה שאין בית ראש הגולה שומעים לו. ר' זירא מחדש שזה כלל אינו חשוב, לתוכחה ערך עצמי, בלי קשר לתוצאותיה.

הגמרא מחזקת את זה בדרשה ארוכה הנוגעת לפרק ט' בספר יחזקאל. החידוש הוא שלא רק חכמי תורה צריכים להוכיח מנהיגים, אלא גם צדיקים את הרשעים. המעגל הורחב בהרבה, והדרשה הפעם נוקבת בהרבה, עד שמידה טובה שרצה הקב"ה למדוד לאותם צדיקים מושלמים, מתהפכת למידה רעה והם נידונים למיתה.

מכאן הדרך המדרשית קצרה לפנות ולעסוק בנושא נוסף הקשור בתוכחה כלפי מנהיגים. הגמרא טוענת שלא רק שלא מוכיחים את המנהיגים אלא מאפשרים להם להינות מפרוטקציה בגלל אבותיהם, ויורשיהם יכולים לקבל את משרותיהם הבכירות של האבות גם אם הם אינם מתאימים לשאת באותן משרות. הרעיון האחרון הוא ביאור חדשני, לסוגיית 'תמה זכות אבות', לה מקדישה הגמרא שורות רבות.

הגמרא אינה מסתפקת בהוקעת הורשת המשרות האוטומטית, היא מוסיפה ומוקיעה גם את החסינות לה זוכים אבות של בנים-מנהיגים מפורסמים, ובנים של אבות-מנהיגים מפורסמים. בסוגיית 'מיתה בלא חטא', אומרת הגמרא שרק סוג כזה של 'בנים-של' ו'אבות-של', יכולים להיקרא מושלמים ולהיכנס תחת ההגדרה ש'מתו בעטיו של נחש'.

לא דיים שאינם מוכיחים את המנהיגים בגלל שהם קרוביהם או חבריהם, לא דיים שהם ממנים את בניהם למשרות רמות ומורישים להם תפקידים חשובים, לא דיים שהם יוצרים במעמדם חסינות מביקורת, הם גם עושים משהו שהוא גרוע יותר, הם דורשים דרשות פלסטר ההפוכות מפשטם של הפסוקים, וכל זה כדי לטהר את המנהיגים הקרובים להם מחטא. לא רק שהם מעלימים באופן חוקי זה את חטאיהם, הם גם הופכים אותם לשליחי מצווה ואנשים העושים מעשים נעלים. המנהיגים המוזכרים בדרשותיהם ההפוכות מתגלים כאנשי מעלה שהצליחו להתגבר על נטייתם לשכב עם נשים שאסורות להם, או הצליחו לחסל מורדים במלכות.
לקטע האחרון בעניין הדרשנות החוקית והעיוות שהיא מייצרת, מקדישה הגמרא דפים רבים, הוא מדגימה זאת בדוגמאות רבות ומגוונות.

למרות הכל הגמרא מסיימת בצורה אופטימית באמצעות סיפורים אמתיים ודוגמאות חיות על אנשים שחזרו להיות מתוקנים, אבא או אח של רב מפורסם, וראש גולה. דוגמאות אלה ידגימו תיקון של מקורב, ותיקון של מנהיג הנמצא בראש הפירמידה השלטונית.
הסברנו שלפנינו לא רק תהליך הכולל מצב ראשוני ובו רמזים לקלקול, שלב אמצעי ובו גורמים ושיטות שעשויים להניע תיקון או עלולים למונוע אותו, ומצב סופי מתוקן, אלא גם מבנה בנוי שלב על גבי שלב, נדבך על גבי נדבך ובו מתוארות כל הרעות החולות של שלטון הקשור בקשרים משפחתיים וחברתיים למוקדי התורה שאמורים לבקר אותו.

הגמרא מציעה אלטרנטיבה נכונה וחיובית, כזו העשויה להביא לתיקון ותוצאות טובות.
פרטיהם של דברים אלה הם עיקרו של ספר זה, וכשנסקור את תוכנן של הסוגיות השונות, יתבהר הרעיון ביתר שאת.

   מאמרים ומחקרים.
אחד הנושאים החשובים אליו בחרתי להתייחס בחלק זה של המבוא הוא המאמרים שנכתבו על 'כל האומר פלוני חטא אינו אלא טועה'. אמנם קראתי חומר רב גם על הנושאים האחרים שבספר, אך על קטעי 'כל האומר פלוני חטא' קראתי הרבה יותר והוא תופס כמחצית ויותר מכל החומר התלמודי שלפנינו. קראתי ועיינתי ביותר ממאה וחמישים מאמרים וקטעי מחקר ואת חלק מהם נסקור בקצרה. חלקם של רבנים חשובים, חלקם משולבים בפרשנות האגדה המסורתית על הש"ס, חלקם משולבים בהתייחסויות ההלכתיות הקשורות לש"ס, בפוסקים ובספרות השו"ת, וחלקם מאמרי דיעה סתמיים מהשנים האחרונות. קראתי מאמרים רבים של חוקרים בני זמנינו או חוקרי אגדה משנים ראשונות, ובנוסף לכל אלה הרחבתי את קריאתי גם למאמרי דיעה של אנשים שונים ומגוונים באינטרנט. לא הכל היה נעים לקריאה, אך בהחלט הרחיב את דעתי וסברתי.
מי שיעיין בכמות המלל שכבר הספקתי לכתוב על דפים נד-נו בבבלי שבת, מי שישים לב לריכוז הגבוהה של מאמצים שאני מפנה לכיוון ששת מימרותיו של רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, ודאי ישאל את עצמו מדוע אני עושה זאת? מה בדיוק טורד את מנוחתי ומעיק עלי עד כדי כך שאני משקיע מאמצים רבים להוכיח שהרבה ממה שכתבו עד היום בנושאים אלה מפספס את כוונתו המקורית של כותבם?
   התשובה פשוטה, הדברים אינם מתיישבים על ליבי, ויותר ממה שהכותבים השונים מיישבים בדבריהם, הם מעלים בעיות קשות יותר מאלה שהיו בהתחלה, ומתעלמים מנקודות חשובות רבות. הקושיות הכבדות על דברי רבי שמואל בר נחמני גורמות לי 

[1] זוהר נועם, בסוד היצירה של ספרות חז"ל: העריכה כמפתח למשמעות, מגנס, ירושלים 2007.

[2] דוגמא לכך - הרמב"ם בהלכות דעות מחבר בשרשרת את הלכות נקימה, נטירה, שינאה, רכילות, לשה"ר, ליצנות (לצחוק על מישהו), ותוכחה. אתה שואל: מה הקשר ביניהם? התשובה: כולם סוגי התייחסויות אפשריות למשהו רע שמישהו עשה למישהו אחר. אתה יכול לנקום, או לנטור, או לשמור בלב ולשנוא אותו, אתה יכול לדבר עליו לשון הרע בפני מישהו אחר, ותה יכול פשוט ללכת אל אותו אדם ולדר איתו ולהוכיח אותו. כל הראשונות הן דרכים פסולות, האחרונה היא הנכונה. 

[3] חלוקה ברוח דומה מצאתי למשל, גם במאמריהם של הרב י. מדן ושל הרב ב.ר.פוזאן ושל תמר דובדבני ועוד.

[4] לדוגמא ראה עין איה על מסכת שבת ומאמריהם של הרב א. נבנצאל, והרב גויטין אליהו מנחם.

[5] על תת-קבוצה זו המזלזלים, נמנים:
1. יואב הכהן במאמריו האינטרנטיים על כל אחד מששת הדמויות שב'כל האומר'. הוא מעיז לכנות את דבריו של רש"י בפסוקי ראובן 'קשקוש', ולקרוא לפרשנות האגדה של חז"ל 'בדיה הנבנית על גבי בדיה אחרת', ועוד ביטויים קשים שלא נעים לקרוא, ושאינם הולמים את הכבוד שיש לנהוג בגדולי עולם כרש"י וחז"ל. גם כשאתה אינך מסכים, עליך לנהוג בכבוד בחולקים עליך, קל וחומר כשמדובר בגדולי ישראל.
שאלותיו טובות אך סגנונו קשה ביותר. (אני מצאתי את דבריו באינטרנט ב- 9.2.2014)
2. באתר 'כאן נעים', בלי לציין את שם הכותב (ממה הוא מפחד?), מופגנים דברי זלזול קשים כנגד חז"ל באגדה. ניתן למצוא שם ביטויים כמו: 'וכל השומע יצחק וישתומם על דברי ההבל (שאין בהם עובדה אחת נכונה). הולכים רבותינו ובודים מעשיה שלמה על האילים...' (מתייחס לביצי יחמור, בבלי בכורות ז' ב', ומביא שם עוד דוגמאות בלתי מובנות. ועוד ביטויים קשים לקריאה. אני מצאתי את המאמר באינטרנט בתאריך 28.5.2015).
חשוב לי להביע את שאט הנפש שלי מסגנון המאמר וחוסר הכבוד שהוא נוהג כלפי דברי האגדה של חז"ל. השאלות שהוא מעלה חשובות, הבעיה העקרונית של דברים מסוימים בגמרא שאינם עולים בקנה אחד עם הידוע לנו במדע היום, היא בעיה אמיתית, אך צריך לגשת אליה במילים מכבדות יותר. חכמתם של חז"ל מתבררת פעמים רבות כגדולה בהרבה מקוצר ראותם של מבקריהם, גם אם הם מסתמכים על 'המדע'.
3.בתאריך 10.2.2014, באתר 'נגד הדת', קראתי מאמר בשם 'דוד המלך לא חטא'. משפט הפתיחה של מאמר זה הוא: "האם יעלה על הדעת שחוליגן אלים שמעולם לא ויתר על אף פשע נתעב, יכול לצאת זכאי בבית דינם של הרבנים? כמובן! האם יעלה על הדעת שלא? דוד, שלימים הפך למודל של צדיקות מופתית לבטח לא היה מסוגל לבצע את כל הפשעים המיוחסים לו, ולכן אל לנו להתפלא אם מתוככי ישיבתו של רבי יוחנן (יונתן?) עלתה ובקעה הקריאה 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'. רק התמימים יכולים להתפס לטעות ולחשוב שהרבנים בלהטוטיהם יתקשו להלבין את עוונותיו של אחד מגדולי החוטאים של כל הזמנים. המנוסים כבר מבינים שעדיין לא נולד האתגר שיצליח לחמוק דרך מסננת הדרש הרבני'.
הדברים שאולי נכתבו ע"י מישהו בשם עדי אביר, זוכים לתגובות שונות באתר. אפילו אנשים שאינם נמנים עם חסידי הרבנים מגנים את הסגנון הבוטה והלא נעים, שלא לומר המזלזל. בגוף המאמר ובתגובות שאלות טובות ונוקבות, המגובות במקורות רבים, אך הסגנון לא מקובל ולא ראוי.
מאמרים מעין אלה, הנחשבים עממיים, היו בין הגורמים שגרמו לי לחפש פיתרון טוב לשלל הבעיות והאמוציות שמעוררים דבריו של ר' יונתן, כמו גם דברים רבים אחרים שאמרו חז"ל, ושנראים לנו לכל הפחות כחידה.

[6] לדוגמא ראה מאמרו של הרב יובל שרלו, פרופ' אליצור ועוד.

[7] ראה מאמריהם של הרב יעקב מדן, פרופ' רוזנסון ויואב רוזנברג.

[8] אפרט בהמשך, אך בקיצור- לדעתי אחת משתיים, או שהדגש הוא על האומר, ואז הטעות היא באמירה. האמירה נעשית בצורה לא נכונה, בצורה שלא תביא לשינוי המיוחל. או שהדגש הוא על זה שהחטא אינו מתחיל בפלוני שמסופר עליו שחטא אלא במעגל שסביבו ובשנים שקדמו לזמן שבו חטא. (באפשרות השניה יש סכנה גדולה. זו התחמקות מאחריות. לכן היא פחות נראית לי. קשה לי להניח שחז"ל ירצו להעביר מסר חינוכי שמקפל בתוכו חוסר קבלת אחריות והעברתה לאלה שסביבך או לאלה שהיו סביבך בעבר או בימי ילדותך).
כל הספר שכתבתי מנסה להגיד שהנושא העיקרי כאן הוא 'האומר' לסוגיו השונים, כולל זה ששותק, ששתיקתו היא אמירתו. 

[9] יתכן שגם שמו של שמואל ושמותיהם של לכמים אחרים בדברי אגדה, אינם אלא שמות טיפולוגיים, אבל זהו חידוש מופלג ביותר שעדיין לא הוכח.