כפה עליהם את ההר כגיגית

              כפה עליהם את ההר כגיגית – שיעור לשבועות

חלק א – הפסוקים בתורה, רש"י

פרק יט בספר שמותב פסוק 17 כתוב:

             "ויוצא משה את העם לקראת האלוהים מן המחנה

              ויתייצבו בתחתית ההר"

באותו פרק בפסוק 16 שלפני כן ובפסוקים  18, 19 שאחרי כן, מתוארת האווירה שמסביב:

             קולות וברקים וענן כבד, וקול שופר חזק מאד...

             והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש...

             ויחרד ההר מאד...

             ויהי קול השופר הולך וחזק מאד...

רש"י על פס' 17 אומר:

            לקראת האלוהים – מגיד שהשכינה יוצאת לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה

                                        וזהו שנאמר: “ה' מסיני בא", ולא נאמר "לסיני בא"

            בתחתית ההר      - לפי פשוטו ברגלי ההר [ הערה שלי - בדומה לאונקלוס]

                                       ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית [שבת פח]

 [לגבי המילה "לקראת" ותוצאות הפרשנות העולות מכך עיינו בהערה מס' 1 למטה]

 מצד אחד    יחסי חתן וכלה, קירבה רבה, הדדיות, רצון הדדי לקירבה וחגיגיות

מצד שני     קולות, ברקים, רעמים, אש ועשן, חרדה, אזהרות חוזרות ונשנות של ה' לבל יעלו ולבל יתקרבו יותר מדי פן יבולע להם ויפגעו וימותו.   בתחילת הפסוק חתן וכלה באחד מרגעי השיא שהמפגש ביניהם יכול להמציא ובסופו של אותו פסוק, לפי פירוש זה,  לחץ גדול, חרדה, מתח ולכאורה אף יחסי כפיה ואונס.

  מקורו של רש"י הוא הגמרא במסכת שבת פח א.  ואנו תוהים במקצת  על פירושיו של רש"י –

לשם מה נדרש להביא את המדרש התמוה והמרוחק של התלמוד הבבלי במסכת שבת?  

מדוע לא הסתפק בפשט? 

 אם הפשט כ"כ פשוט, מה צורך היה לו לרש"י לפתוח ולפרש מלכתחילה, אולי יכול היה לשתוק ולעבור לפסוק הבא?

   ככל הנראה, התשובה היא – ההקשר.  ההקשר ברובו אומר חרדה ולחץ מצד העם. משה צריך להוציא את העם מהמחנה לקראת האלוהים, כאילו בכוח, כאילו הוא דוחף את העם מאחורה, כאילו העם קופא על מקומו ומסרב להתקדם ולזוז. גם המילה "ויתיצבו" לפי פירושם של מפרשים אחדים, מעידה על עמידה בכוח כנגד כוח אחר, נגדי, בין אם זה דיעה או מעשה של יריב, בין אם זה הרהורים סותרים שבתוך לבו של המתייצב. ההקשר אומר שהייתה שם פעולה עם אופי של לחץ, אפילו מצד משה  על העם להניעו לזוז כלפי הר סיני, אולי בניגוד למה שהעם רצה באותו רגע.   אחרי עשרת הדיברות כתוב עוד פעם שהעם עמד מרחוק, באמצע ישנן מספר  אזהרות על הגבלת נגיעה ואפילו הגבלת ראיה מסוימת של הר סיני.

          ומצד שני,בעיקר הפשט- המילה "לקראת", הכתוב האומר כי הם התייצבו בתחתית ההר, בצורה הברורה והפשוטה ביותר. גם בפסוק 8 מודיע העם למשה כי יעשה את כל מה שה' מדבר אליו.

          רש"י אינו יכול שלא לצאת ידי חובת שתי המגמות ההפוכות, בעיקר פשט וגם קצת מן ההקשר מצד אחד, ומן הצד השני רוב הפסוקים קדימה ואחורה המצביעים על ארוע בעל אופי אחר, התרעות ואזהרות חוזרות ונשנות שיכולות להסתיים במוות, קולות ועשן ואש ההולכים ומתחזקים. וזו אולי הסיבה שהוא מביא גם את דרשתו מרחיקת הלכת של רב אבדימי בר חמא.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הערה 1- צריך להעיר על פירושו של רש"י- “לקראת האלוהים – מגיד שהשכינה יוצאת לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה", בעקבות הערת ה"שפתי-חכמים" על אתר, ובעקבות בדיקה שעשיתי בקורקונדנציה בערך "לקראת", נראה שמילה זו מתארת יחסי הדדיות "על ההולכים זה כנגד זה" בלשונו של שפתי-חכמים. אם נדייק מעט יותר נראה כי אפשר לומר שהיוצא לקראת מישהו,  הרי שהוא יוצא בסוג של התלהבות וביטחון, הוא מחוזק בהחלטתו לצאת לקראת המישהו או המשהו שלקראתו הוא יוצא. פעמים רבות מדובר על יציאה לקרב, לדוגמא: ברא' מו 29 – "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אהיו גושנה", או: יהושע ח 14- “ויהי כראות מלך העי וימהרו וישכימו ויצאו אנשי העיר לקראת ישראל למלחמה...”, או: שמו"א יז 48- “והיה כי קם הפלישתי וילך ויקרב לקראת דוד, וימהר דוד וירץ המערכה לקראת הפלישתי".  ניכר מהדוגמאות הנ"ל כי יש תנועה הדדית של שני צדדים לקראת מפגש ולפחות צד אחד נלהב ושמח ובוטח בעמדתו או בכוחו.

   בדוגמא שלנו החתן לפי המדרש ורש"י, הוא הקב"ה [בלשונם "השכינה, לשון נקבה. כלומר החתן שהוא הזכר הוא המשל לשכינה, ש"ע ניקבי]. הקב"ה יוצא לקראת כלתו [בלשון הכתוב "העם", ש"ע זיכרי], ואז משה מוציא את עם ישראל לקראת ה'. הוצאת עם ישראל ע"י משה היא בעצם פעולת המשך ליציאתו של ה' לקראת העם. בהחלט פעולה המתארת התקרבות הדדית ויחסי חום וקירבה.

חלק ב – המדרש במסכת שבת פח א

          ננסה להתמקד ולהבין את דרשתו של רב אבדימי על חלק ממשמעויותיה.

         הגמרא במסכת שבת פא אומרת:

 ויתיצבו בתחתית ההר,  

אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

 אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב  קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.  

[תמיהות מצד הכתובים]

    דיברנו על ההקשר כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסוקים שלפני ואחרי פסוק 17 וכן בסביבת עשרת הדיברות בכלל. הזכרנו חרדה ולחץ ואש ורעמים ועשן וקולות, וכן שיוצא כאילו משה "דחף" את העם כדי שיקרבו אל הר סיני. ובכל אופן חייבים לשאול: האם לא הגזים קצת רב אבדימי בפירושו?   האם לא הרחיק לכת באומרו כי הקב"ה "אנס" את עם ישראל וכפה עליו בהפחדות ובמוות לאלתר את קבלת התורה? איזה טעם גרוע משאיר פירוש שכזה בלב הלומד?

       אפילו הפסוקים מעלים תהיות לגבי אותה כפיה.

            בי"ט 8 – ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה [לפני עשרת הדיברות]

            בכ"ד 3- ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה

            בכ"ד 7- ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע

[תמיהות מצד מדרשים מקבילים]

     התמיהות והשאלות שקטע גמרא זה מעלה רבות אף יותר.

           כבר תרגום יונתן על פסוק י"ט 17 מפרש שהקב"ה תלש את ההר וזקפו באוויר והעם הוא שביוזמתו נעמד תחתיו.              אין כאן זכר לאיומים וכפיה, בוודאי לא לאיומי מיתה בנוסח "כאן תהא קבורתכם". [אונקלוס מצדד בפירוש הראשון של רש"י – עמדו למרגלות ההר!]

           רעיון דומה מופיע במכילתא דרבי ישמעאל כפירוש לפסוק "יונתי בחגווי הסלע" – שנכנסו תחת ההר ביוזמתם וללא איומים כלשהם, במטרה להסתתר מהקולות והברקים.   באותו מדרש נדרש הדבר לשבחם של ישראל ולא לגנאי.

          בשני מקורות נוספים המזכירים את מעמד הר-סיני, במכילתא דרשב"י ובמדרש תהילים, מוזכרת כפיתו של ההר כגיגית אבל לצידה מופיעה נכונותם של ישראל "לחזור בתשובה" ולקבל את התורה מתוך בחירה

ורצון לאלתר, ב"נעשה ונשמע", שלא מתוך פחד ולא כפועל יוצא של איומים כאלה ואחרים.

           לפיכך מותרים אנו לשאול: מדוע בחרה הגמרא להביא דרשה כ"כ קיצונית, המעמידה באור כ"כ נמוך את מעמד הר-סיני ואת עם ישראל? מדוע בחר התלמוד הבבלי במסכת שבת לבטל את בחירתם של ישראל בה' ובתורתו במעמד סיני, ולעומת זה בא ואמר כי התורה נכפתה על ישראל באיומי מיתה מפורשים?

[תמיהות מצד אישיותו של רב אבדימי]

          מיהו רב אבדימי בר חמא?

          לפי מרגליות הוא אמורא בבלי שזמנו אפילו לא ידוע. לפי פרופ' א.א.אורבך בספרו "חז"ל – אמונות ודיעות", זמנו בדור השני לאמוראי בבל. מרגליות מציין כי בתלמוד הירושלמי הוא אינו מופיע כלל וגם בתלמוד הבבלי איזכוריו ספורים ומועטים ביותר. חנוך אלבק, במבוא לתלמודים, בנספח א לפרק שישי על אמוראים שזמנם לא ידוע מזכיר את רב דימי ומציין תשעה מקומות בש"ס, חלקם מקבילים, שבהם נזכר שמו. [זה לא רב אבדימי דמן חיפה !]

          מדוע מחשיבים כ"כ עורכי התלמוד ומפרשיו לדורותיהם אמורא אלמוני זה ומתייחסים למימרתו ברצינות רבה כ"כ?  מדוע לא ביטלו אותה כלאחר יד ומדוע לא דחו אותה בטענה שיש דיעות יפות ממנה? מדוע לא הביאו דיעות אחרות אלה במקום מימרתו של רב אבדימי?  דברי רב אבדימי מעמידים את עם ישראל ואת המעמד הגדול של קבלת התורה באור בעייתי מאד. אל נשכח כי זהו מעמד שהיווה את אחת המטרות המרכזיות של יציאת מצרים, ומהווה נדבך חשוב במחשבת היהדות. [לפי מדרשים רבים  והוגי דעות לאורך כל ההסטוריה מעמד הר-סיני הוא הבסיס לאמונה שה' הוא בורא העולם (אנוכי-א', בראשית-ב'), ולעוד עיקרים רבים במחשבה]

חלק ג – רבא: הדור קיבלוה בימי אחשוורוש

        לבסוף דעתו של אחד מגדולי האמוראים, אותו שאין כמעט דף בתלמוד הבבלי ששמו אינו נזכר בו, רבא. חזרו וקבלוה בימי אחשוורוש שנא' “קיימו וקיבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר.

        לא כ"כ ברור אם רבא מדגיש את הקיום או את הקבלה, שהרי הוא מדבר על קבלה שהייתה כבר, קודם לפני כן.

        מדוע הוא מרחיק עד תקופת אחשוורוש כדי למצוא קבלה של עם ישראל את התורה מרצון? מה יעשו כל הדורות שקדמו לאחשוורוש, האם כולם קיימו וקיבלו את אמונותיהם ותורתם מתוך אונס כלשהו? מדוע אם כן הוזהרו שוב ושוב ע"י הנביאים ונענשו? האם הדורות של שמואל והשופטים ודוד ויאשיהו ואליהו ודורו של אחאב קיימו את התורה מתוך אונס וכפיה? מדוע נענשו למשל בעגל? [ריטב"א ורמב"ן ועוד]

        האם הפסוק המצוטט בדברי רבא מדבר על התורה, הרי הוא מדבר על מנהגי פורים?

        בתורה ובנביאים מוזכרים כמה ארועים שבפשטות ניתן לפרשם כקבלה מתוך רצון של חוקי התורה ורוחה ע"י עם ישראל, מדוע לא הביא אותם רבא והלך לקטע תמוה מימי אחשוורוש? הריטב"א מזכיר את הקבלה שהייתה בסוף ספר דברים בערבות מואב, הוא מזכיר קבלה נוספת שהייתה בימי יהושע, הוא מזכיר את מעמד הר גריזים שגם בו הייתה מעין קבלה של התורה. הריטב"א מציין כי התורה עצמה, בדברים ה', אומרת: “מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי  ולשמור מצוותי כל הימים”,  כלומר הקב"ה בעצמו מעיד כי לבבו של עם ישראל הוא בעל כוונות טובות, כלומר אין כאן עשיה מתוך כפיה ? 

 חלק ד - נביא עתה כמה מן התירוצים לחלק מן הקושיות.

        הריטב"א שמביא את התוספות במסכת שבת מביא סברה כי הכפיה הייתה למרות ה"נעשה ונשמע", מחשש שמא יחזור בו העם מקבלתו.

   [חולשתו של פירוש התוספות, שעדיין מדובר על כפיה, עדיין מדובר על חשש שעם ישראל יחזור מקבלת התורה ויסרב לקיימה]

        הריטב"א עצמו מסביר בדוחק כי כל האיזכורים שבהם לכאורה קיבל עם ישראל את התורה מתוך רצון לפני אחשוורוש, כולם נעשו בכפיה ומתוך הפחדה, אבל בימי אחשוורוש, בגלל הניסים קיבלוה מדעתם ומרצונם.

   [חולשתו של פירוש הריטב"א עצמו, זה לא מתאים לפשטם של הפסוקים, הן מצד זה שנראה שהיו קבלות  שלמות  והן מצד עדותו של הקב"ה, כדוגמת:  "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:[דברים כה 5].

        הכלי יקר  מסביר שהכפיה נעשתה לטובת עם ישראל.   הוא רומז שהיה שם מעין שכנוע, מעין הסבר חזור והסבר על משמעות התורה בעוה"ז ובעוה"ב, [מה שמכנים בלשון עגה "טחינת מוח"], עד שב"י הסכימו והשתכנעו. ה' אמר לישראל – ראו שכל זמן שאין אתם מקבלים את התורה הרי אתם חשובים כמתים גם בחייכם, ובמותכם אין לכם השארות, אלא שמה תהא קבורתכם [שמה = במקום שתמותו, או אולי הכוונה במקום שבו תסרבו לקבל את התורה, היינו בהר-סיני, משם תתחיל מיתתכם במובן הרוחני], ומתים בל יחיו רפאים בל יקומו. וע"י התורה יהיו חייכם בזה ובבא.       זאת אומרת – "כאן תהא מיתתכם" במובן הרוחני, במובן שלחייכם לא יהיה טעם ותוכן ותהיו נחשבים כמתים.

   [חולשת פירושו, הוא עצמו אומר שהייתה כפיה. הוא עצמו אומר שרק בגלל הלחץ קיבלו בני ישראל את התורה, ולפי הסברו עדיין היה אלמנט של "מן השפה ולחוץ".]

       המשך חכמה גם הוא לוקח את דרשת רב אבדימי למקום רוחני.

       "...שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטיבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה', והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה"

      המשך חכמה מדבר על סוג של שיכנוע. שיכנוע כ"כ מושלם עד שביטל את צד ה"לא" שבבחירה, ועם ישראל היה מוכרח לומר כן ולקבל את התורה. יתכן שהמשך חכמה לא כ"כ רחוק מהאמת ההיסטורית של מה שהיה, שהרי ההתגלות בהר סיני הייתה אירוע מיוחד במינו אפילו אולי בפרספקטיבה כלל עולמית וכלל זמנית, ואפילו מדרשים ופירושים שונים מדברים על זה שהשמים נפתחו ונגלו לעם ישראל כמה רקיעים שבד"כ לא נפתחים למראה עיניהם. כלומר ברור שהיה שם משהו מיוחד מאד מבחינה חושית שהיה אמור להשפיע על התחושה האמונית של העם, על מחשבותיו ועל המורשת שיוריש מכאן ולהבא לדורות הבאים אחריו. השאלה היא אם זה נקרא "כפיה". לא כ"כ נראה לי שלזה התכוון ר' אבדימי. לפי המשך חכמה לא נראה שהתגלות שכזו גרמה  לאיזה פחד או לחץ מיוחדים, להפך, החוויה הייתה מרוממת וחיובית. אבל לפי רב אבדימי מדובר היה באיומי  מיתה וקבורה, איומים מרחיקי לכת, מלחיצים ומפחידים.     

      [מוסיף המשך-חכמה כי הרמב"ם בהלכות גירושין ספ"ב מגדיר מהו אונס בקיום מצווה - “ואין אומרים אונס אא"כ נלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה וכו'... אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או  לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, אין זה אנוס ממנו [=מאותו הדבר], אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה וכו'... מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות, ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו וכו'... עכ"ל” .

    וממשיך המשך-חכמה – א"כ גם כאן, שרצון הנפש הישראלי נוטה בטבע ובחפץ נמרץ פנימי לקיים מצוות

ה', רק עצת היצר תקפה עליו, מיד כשיוכה מכות אכזריות יוסר חפץ החומר (= כלומר יוסר החפץ הנובע מהיצר ומהתכונות החמריות של האדם העשוי מחומר, תכונות שמעידות על רצון חיצוני ושיטחי ולא על רצון פנימי עמוק ואמיתי),  ועושה המעשה או מביא הקורבן. זהו חפץ פנימי לעצמיות המצווה הוא רצון גמור]

חלק ה – המודעה גדולה של רב אחא בר יעקב

         הכרזתו הפומפוזית משהו של רב אחא בר יעקב שהיה צדיק גדול ומלומד בניסים ואין לומר עליו כי הוא קוטל קנים, “מכאן מודעה גדולה לאורייתא"   מהי בדיוק המודעה הגדולה? מה תוכנה? מדוע השתמש בביטויי "מודעה"?  האם קבלת התורה ע"י עם ישראל מתוך אונס וכפיה יכולה להחשב כמודעה גדולה? שמא ראוי היה להצניע פרק שכזה בהסטוריה, ובוודאי שלא ראוי היה לומר עליו שהוא בא ומודיע מודעה גדולה לאורייתא, כלומר לתורה?

        רבים מן הפרשנים מנתחים את מימרתו בת ארבע המילים של רב אחא-בר-יעקב ומצביעים על הלוגיקה הפשוטה:  "אם קבלת התורה הייתה באונס, בטלה התביעה לקיומה”. פרופ' אורבך למשל, מעיר כי המילה "מודעה" משמעה הודעה יותר פומבית על אונס שמשמעותה ביטול הדבר שלגביו נאנס המודיע. הוא מסתמך על הגמרא בב"ב מ' א' הדנה בחזקות על נכסים שונים.

ננסה לסכם מעין סיכום ביניים. 

    יוצא מכאן-            או שקבלת התורה לא באמת הייתה באונס, ופירושו של רב אבדימי מוגזם ומופרז,

                               או שבמקביל לקבלתה באונס, מוקדם יותר, מאוחר יותר או ממש באותו מעמד, היה    

                      מהלך אחר של קבלה מרצון ומדעת בלא כפיה.

                               או  שקיימות אפשרויות נוספות? אולי הלוגיקה שזה עתה הבאנו אינה נכונה?

                      האם המודעה הגדולה של רב אחא באה לתמוך בדברי רב אבדימי או להתריס כנגדם?

                      האם היא באה לתמוך בעובדות אך לשלול מסקנות בלתי נכונות העלולות לנבוע מתוך עובדות אלה? או אולי לתמוך בעובדות ולכוון אותנו למשמעות אחרת שיש להוציא מהן?

                     במילים אחרות – האם רב אחא בר יעקב חולק על רב אבדימי [כפי שסובר פרופ' אורבך], או שהוא מכנה את מעשה הכפיה של ההר כגיגית  "מודעה גדולה", מסכים עם העובדות וסובר שהמודעה הגדולה היא שאין כ"כ חשיבות למעמד קבלת התורה בסיני, חשוב יותר אם מקיימים אותה.  או אולי הוא סובר כי למעמד סיני ישנה בהחלט חשיבות גדולה ומכאן יש ללמוד מסר חשוב וגדול, מסר מיוחד שעד כה פספסנו אותו?

חלק ו – רב אבדימי ורבא – מחלוקות נוספות

     ברוח דברים נוספים שמזכיר פרופ' אורבך נרחיב את  המבט על דבריהם של רב אבדימי ורבא.

     פרופ' אורבך מציין שלוש מקומות בהם מובאים זה לצד זה דבריהם של רבא ורב אבדימי באגדה.

   מקום אחד הוא מקומנו, בבלי ששבת פח א והדברים שהזכרנו על כפיית ההר כגיגית.

   מקום שני הוא התלמוד הבבלי ע"ז י"ט א

אמר רבא: אין אדם לומד תורה  אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: [תהלים א] כי אם בתורת ה' חפצו.

... אמר ר' אבדימי בר חמא: כל העוסק בתורה - הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו.

 אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו.

 ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.

ואמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה, שנאמר: בתורת ה', והדר ובתורתו יהגה.                 

 ואמר רבא: לעולם ליגריס איניש, ואע"ג דמשכח ואע"ג דלא ידע מאי קאמר, שנאמר: [תהלים קיט] גרסה נפשי.

 בעוד שרב אבדימי מפריד בצורה ברוטלית משהו את המילה "תורת-ה'” מ"חפצו", רבא הולך לקראת הלומד וסובר כי מוטב לו ללמוד בצורה שתתחשב ברצונו האישי. רבא מוסיף כי כל לימוד הוא טוב ואפילו אם הוא משתכח ואפילו אם הוא שיטחי, אולי עדיף אפילו בהתחלה ללמוד בצורה שיטחית.

      רב דימי סובר כי קודם כל צריך ללמוד, גם אם זה קשה וגם אם לא רואים את ההצלחה והתכלית שבדבר, בסופו של דבר יבוא הגמול מה' ורצונו של הלומד ייעשה אף הוא.

 המקום השלישי הוא מסכת עירובין נד ב'.   

 רבא אמר: עשה מועדים לתורה.

 והיינו דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב [דברים ל'] לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא     

בשמים היא - שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא - אתה צריך לעבור אחריה.

רבא אמר: לא בשמים היא - לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו  

עליה כים.

   רב אבדימי דורש כי גם אם הייתה התורה בשמים או בקצה הארץ חייבים היינו ללכת אפילו לשם ולחפש אותה [קל וחומר כשהיא קרובה אלינו והחיפוש אחריה אינו מצריך מאמץ רב כ"כ]

   לעומתו, אומר רבא שהתורה קרובה מאד, וצריך לעשות אותה קרובה ולדאוג שתהיה קרובה, ואין צורך להתאמץ כ"כ כדי להגיע אליה. "לא בשמים היא וכו'” - לא במי שמרחיב את דעתו ומגביהה מעבר לתורה וחושב שהוא יכול להבין הכל מהר ויותר טוב. רבא מוצא כאן בדרך הדרוש הנחיה חינוכית כיצד לגשת ללימוד תורה ואיך לשמרה בקרב לומדיה. [כי קרוב אליך -אתה צריך למצוא את הדרכים הקרובות והנוחות].

חלק ז - סיכום

   אולי אפשר לקשור את כל שלושת המקומות בראיה כוללת ולומר

רב אבדימי מציג דרישה מקסימליסטית הדורשת מאמצים עליונים ולימוד תורה וקבלתה בכל הנסיבות והקשיים, גם מתוך כורח ואונס וכפיה, אפילו אם יש הפחדות ורעמים וקולות ואש ועשן ואפילו אם הכפיה משמעה איומים במוות וקבורה.

רבא מציג תפיסה נוחה יותר. לשיטתו לימוד התורה לא יכול להיעשות מתוך כפיה או אונס כלשהו, בוודאי לא מתוך איומי קבורה וקונוטציה של מוות. לימוד התורה חייב לבוא מתוך האדם ולהתאים לאופיו, הוא חייב לבוא ברוח נמוכה ובגישה מתאימה.

                         [פרופ' אורבך אף סובר כי אולי רבא הגיע עד דורו של אחשוורוש כדי לסנגר על כל הדורות

של בית ראשון ולמצוא לעוונותיהם פיתחון פה כלשהו, שהרי קיבלו את התורה מתוך כפיה]

                  נמצאנו למדים כי לסוגיה יתכן פירוש נוסף, רחב יותר, מתוך היבט כולל המציג תפיסות מנוגדות לגבי לימוד תורה.

       תפיסתו של רב אבדימי בר חמא האלמוני, ולעומתו תפיסתו של  אחד מגדולי האמוראים, רבא.

נראה כי עורך התלמוד לא הביט על גודלם של החכמים והיקף דבריהם בתלמוד אלא על תוכן דבריהם. נראה כי שתי הדרכים נראו לו לגיטימיות ועל כן הביא את שתיהן, כולל דעתו הקיצונית משהו של רב אבדימי.

       כלומר, אולי הויכוח איננו היסטורי ביסודו.  לא מה שהתרחש במדויק במעמד הר סיני ולא לגיטימציה כלשהי למי שאינו רוצה לקיים את התורה, הויכוח הוא איך לגשת ללימוד תורה-

        מתוך כורח ומאמץ על אנושי וכפיה, מתוך תחןשה שמשהו גדול ממך ובא מבחוץ מכריח אותך,  מתוך מאמצים גדולים הגובים את מחיר אישיותו של האדם ואונסים אותה ,    או מתוך בחירה וזרימה, מתוך לימוד במקום וממקום שאדם חפץ, עד כדי הגעה למדריגה שמביאה לנכונות להוסיף מצוות,  או כפי שמפרש המהר"ל – (במילים שלי, מבוסס על פרופ' א.א.אורבך)

               אם כתוצאה מן הנס הוסיפו היהודים בימי אחשוורוש מצוות כגון מגילה ושאר מצוות הפורים, עצם ההוספה והחידוש היזום מעידים על קבלה מדעת ומרצון, כלומר אנטיטיזה לכפיה ואונס. אין לך אדם שאונסים אותו והוא בא ומוסיף מדעתו מצוות נוספות, ואם הוא מוסיף – אין לך ראיה גדולה מזה שיש כאן קבלה גמורה מדעת ומאהבה.

              מעתה ניתן לומר כי דבריו של רב אחא בר יעקב: “מכאן מודעה גדולה לאורייתא", אפשר והם מתייחסים לדבריו של רב אבדימי !  ותומכים בהם בפה מלא.

              רוצה לומר – יש כאן מסר גדול, גם בכפיה ניתן ללמוד ולהגיע לתוצאות, גם זו דרך לגיטימית,

בבחינת "לו אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירם למוטב".

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הערה 2

אולי העורך התלמודי בחר בדווקא את שני האמוראים הללו, האחד אלמוני ונדיר המייצג אתהגישה המקסימליסטית,הקשה והנוקשה משהו, והשני אמורא מן הידועים והחשובים ביותר המייצג אתהגישה הנוחה והרכה יותר, רוצה אולי לרמוז ולומר -  גישתו של רבא  מקובלת עלינו יותר מגישתו של האמורא הנדיר ר' אבדימי בר חסא, אבל גם לגישה קיצונית זו, משל תורתו של אמורא נדיר, יש לגיטימיות. 

הערה 3

   [פרופ' אורבך הסיק מכאו אחרת, כי רב אחא-בר-יעקב רצה למעשה להתריס ולצאת כנגד רב אבדימי ולהחליש את מימרתו ע"י הצגתה כקיצונית עד כדי "גיחוך". רוצה לומר, מודעה גדולה המבטלת כל תביעה לקיום התורה, תוכנה הוא או לא אמיתי או שהוא רק חלק קטן מן האמת.

         אם נקבל קוו זה נוכל לומר כי אולי רצו אמוראים אלה לגמד קצת את משמעותו של המעמד הגדול בהר-סיני. הווה אומר-גם אם קבלת התורה בהר-סיני לוותה באקט של כפיה או מעין אונס כלשהו, אין לדבר משמעות גדולה כ"כ כי הקבלה אינה הדבר החשוב ביותר, חשוב ממנה הוא קיום מעשי של המצוות. ולכן אומר רבא "קיימו מה שקיבלו כבר", הדגש הוא על "כבר", משהוא שהיה בעבר, פעם, אבל הקבלה, שהיא המעידה על ההפנמה ועל הבנה והזדהות, נעשתה רק בדור אחשוורוש.

הערה 4

       ברוח דברים אלה משלים פרופ' אורבך את דבריו של רבא בדברי המהר"ל האומר, אם כתוצאה מן הנס הוסיפו היהודים בימי אחשוורוש מצוות כגון מגילה ושאר מצוות הפורים, עצם ההוספה והחידוש היזום מעידים על קבלה מדעת ומרצון, כלומר אנטיטיזה לכפיה ואונס. אין לך אדם שאונסים אותו והוא בא ומוסיף מדעתו מצוות נוספות, ואם הוא מוסיף – אין לך ראיה גדולה מזה שיש כאן קבלה גמורה מדעת ומאהבה.]

הערה 5

   יתכן לומר כי לרב אבדימי ולכל הדורות לפניו ואחריו לא הפריע שהתורה ניתנה באונס מסוים של קולות וברקים וכו'. הם ידעו כי הברית שבין ה' וישראל התחילה בתקופת האבות והמשיכה להתרחש גם לאחר מעמד סיני. כהמשך ובדומה למה שאמרנו בהערה 3, דורות החכמים סברו כי קבלת התורה והפנמתה היא תהליך, תהליך ארוך ומייגע שבו עליות ומורדות ובו אירועי בריתות החוזרות על עצמן במובן מסוים, ובתוכן שלובות קבלות שונות כאלה ואחרות של התורה ע"י בני-ישראל. כל זה לא הפריע לבנ"י אח"כ לחטוא, לחזור בתשובה והצטער, ושוב לחטוא ושוב לחזור בתשובה.

הערה 6

עוד אפשר לומר, כי יתכן ורב אבדימי רצה לומר משהו כללי יותר. בלימוד תורה ובכל קבלה של דברי תורה, תמיד היה ויהיה מימד של כפיה ו"אונס", רק אח"כ יגיע ה"נשמע", ההבנה, ההשלמה והקבלה הפנימית בנפשו ובליבו של הלומד.    נראה כי עורכי התלמוד נתנו משקל יתר לשיטתו של רבא וע"י כך רמזו כי היא עדיפה בעיניהם, עדיף למדן המזדהה עם התורה עד כדי כך שיבוא ויוסיף מצווה, כשיטת המהר"ל בסוגיה, אבל גם ללימוד וקבלה ועשיה מתוך כפיה יש מקום, יש השפעה ולגיטימיות.