כף החיים
כף החיים
22.03
ערב הוא, לילו של מקום,
ירדה על שישינו בירכת המרום,
ושקעה החמה, הודלקו הנרות,
כוסתה המפה, המפית, החלות,
נערך השולחן, בהקו יעיו, כפיותיו ומזרקותיו,
ניסך בעיניים אורון מזובהב.
ניתכנסו חברים לצוותא של פילול
רננה וקלסים ותפילה והילול,
וקיבלו השבת בלבן ובכסות
בדממת רוחב-לב, סבלנות ורכות.
ירדה לעולם מלכת-שבא השבוע
לעולם כיסופים והמיה, געגוע.
ירדו לעולם רווחים שבין לחץ ללחץ,
ליקום מיני כניעות שבין שחץ לשחץ,
האדם נוטל את זמנו בידיו,
האדם מתכנס
לחשוב את הרהוריו,
לנחם את יגוניו
לצחוק מעט בשיריו
להסתלסל בין ילדיו.
קידוש.
ממתק היין אדמימות וסחרחרת
ניטלות הידיים, מתמלחת לה פת עגולה,
נימוח הפה מדגים וחזרת
בין שומשום ופרג על גבי כירכומה המזהיב של חלה.
וטוב, וצוותא ורב שם החום
עד ש-
נפתחת הדלת
בפתע,
פתאום !
ובפתח, בהיסוס, שם ניצבים
כאילו מימי בראשית –
כאילו מובן מאליו – שלושה אנשים.
וכנפיים להם אין, ולא בגדי הדר,
סנדלים לרגליהם ומראיהם כשל בני-ניכר,
וכאילו מנותקים וזרים כל אותם ציור ותמונה
ומבטים אליהם נישאים מכל משפחה ופינה.
והללו נבוכים ושוקטים על עומדם
ואין הם יודעים כיצד לפתוח פה ואיך למצוא דרכם.
ומבחין בהם לימהד, ומיד הוא רץ וקופץ ועומד,
וניגש אליהם בחן, וכאילו בהיסח במבטו אותם מודד,
וראשית לכל מסביר להם הרבה פנים ומאיר להם בחיוכו,
נוטלם איש איש בידו ומכסם בחום כפו,
והם חשים כי תיבתו של נוח
מצאה מקום מנוח
ניעור בחוצניהם הכוח.
וכבר הוא מתווה להם דרך בין המסובים השונים
מביא לכל אחד ואחד כיסא וצלחת ומספר כלים,
פורס מחלתו, ומשקם יינו וחלבו,
מטעינם בשר ודגים ומרק ושאר זמירות הארץ ומיני מגדים כרוחב לבבו,
עומד עליהם לצננם מחומו של יום,
מרבה בטורח ומסביר להם כי שבת היום.
בין לבין שלושת הזרים פותחים חרצובות לשונם
ומספרים בלשון בני-עבר מעט מסיפורם.
מן הצפון אל הדרום חפצם
ונתקעו זה כמה שעות בדרכם
וגמרו וסברו אולי מקום יש להם ולתרמילים
ואין הם זקוקים ליותר מכך, ואף אין עימם גמלים
שמחים הם שימחה רבה על שניקרה בדרכם לימהד
וינצרו זיכרו בליבם, מן הסתם, לעד.
בין כך ובין כך הסתיימה סעודת מלכי המלכים,
הביט לימהד בפניהם של שלושת המלאכים
וניכרה בהם עייפות של ממש, מאותן של בשר ודם,
ניכר בהם רצון עז לרחוץ מעט בחמין ולהחליף שימלותם,
ולהמעיט בשיחה
ולתת לגופם מנוחה.
נטלם לימהד לחדרו שבצריף
ופרס המצעים, ובגדיהם החליף
וברכם בליל מנוחה
לא שאל אותם ולא הירבה בהטרחה.
בבוקר משעלתה החמה וזרחה
קיים בהם לוויה בשמחה
ושלחם נכוחה.
משהביאם אל שערי אותו קיבוץ או כפר
נפרד מהם בשלום וכיבדם כמלך ושר.
שוב לחץ את ידיהם והחליפו חיוכים ומבוכה ונידנוד עפעף
שנו אף הם בהודיה וקילוסים, והחזירו אהדדי תקיעה של כף,
ובעת היפרדם מעליו
ברכוהו על חסדו כי רב,
איחלו על עתידו כנגד שלוש תקיעות כפותיו
הרים וגבעות של ברכה ואריכות לימיו.
עתה קורא אבוא ואומר לך כך. אל תיתן לחרוזי לסכסך עליך את דעתך. דברים כהוויתם כתבתי לך וסידרתים לפי סידרם ולפי זמנם ראשון ראשון ואחרון אחרון. היה פעם יום שישי שכזה ובהיר וצח היה, ועטף באחד הישובים בהם מתקבצים בני אדם. ושם היה אדם בשם לימהד וכשמו כן הוא, נוהג לפנים משורת הדין. הסבו כל אנשי המקום במקובץ ובאו שלושה אנשים ועמדו כעניים בפתח והיה זה לימהד שטרח עליהם, האכילם והשקם ודאג לסוך גופם ורגליהם ולהציע תחתיהם מצע נעים ואף ללוותם בבוקר לדרכם. מכאן והלאה מוחלפת השיטה ושלובים בסיפור דברים מכאן ודברים מהתם ואף דברים מחללו של עולם שיד הדמיון רבה בהם על המציאות ואין משקל וחשיבות אם היו או לא, כיוון שהיו ראויים להיות וכיוון שמעשים בכל יום שקוראים בעיתון על כגון דא, כיוון שכך ראויים הם להיכתב ולהיבלל יחד. אמרתי כי לשם המליצה אזווג אותם יחד ואצרפם עם לימהד ואוסיף להם מוסר השכל קטן בצידם היינו שלא יבוא האומר ויאמר כי מיקרה בעלמא או כיפופי הזמן אשר אין להם הסבר הם. אלא שאם תבוא ותרצה כן לומר הרשות נתונה.
ג' מילואות שנתמלאה הלבנה אחר אותו מעשה, היה לימהד משתמש בכפות ידיו להפיכה. לא תאמר מאותן הפיכות של צבא ומבולקה שיותר ממה שמועילות פעמים שהן מזיקות, אלא הפיכתה של תורה. היה הופך בה והופך בה, ומהפך דפים של גמרא ופוכר אצבעותיו בסברות התלמוד וקושיותיו. אדם מן הישוב כשבא והופך ידיו מוריד אגודלו ופוסק ידיו לצדדים ומכה על השולחן ותופס שערות ראשו מן המצח לפדחת ומייגע מוחו אינו עושה כן אלא בהוויות עולמו ומשפחתו ודינים ודברים שיש ביניהם ושיש להם עם עולמם. תלמיד חכם שסגור במערה של תורה וכל הדינים בטלים ממנו ואין העולם נטפל אליו במה הוא הופך תהפוכותיו ? … בפיל.
פיל אחד רעבתן נקלע לתוך תלמודו של לימהד באחת מאותן תהפוכות והיה מבלע כל מה שנקרא בדרכו, תוכן עם אריזה ופעם אחת ארע שבלע בבת אחת כפיפה מיצרית. זמן מה לאחר שבלעה הקיאה כברייתה דרך בית הרעי והטיל מבוכת מה בין חכמי התלמוד. כפיפה זו שאינה אלא סל של נצרי-ערבה שתוכנו עוכל, האם מעתה יש לדון אותה ככלי רגיל או ככלי גללים ? האם יכולה היא לקבל טומאה ככלי רגיל או שמא אינה מקבלת טומאה כיוון שהיא ככלי-גללים ? עד סעודת הערב היו מתפלפלים הוא וחברו בסוגיא זו ולא התקררה דעתם עד שהגישו להם את המרק. נטל לימהד כף של אכילה ורצה להגישה אל פיו. מתוך להיטותו נשמטה הכף התהפכה ונתגלגלה עד שנחה לצידו של השולחן. אפשר נפולת של כפיות של תלמידי חכמים גם היא צריכה לימוד? מעשה שטן, באותו מקום ששם נתגלגלה, אצל אריחי הרצפה, מונחים היו קירעי עיתון. כפית משדילגה דילוגיה והיפכה בהיפוכיה קפצה ובאה סמוך לאותו עיתון. מה היה בו בעיתון שכדאי הוא שנזכירו? תמונה של מחולל ניסים ונפלאות. פניה של אותה תמונה כלפי מעלה וכל הנוטל כפית שבסמוך חזקה עליו שנתקל במחולל הניסים ובאותיות המספרות ומחכימות נפלאותיו. כפית כפופה משהו החזיק בין אצבעותיו ונכפפה מכוח האור שבידיו. משאך היו ידיו מעל הכפית הייתה זו מתכופפת והולכת כאילו מעצמה, כך על פי אותו עיתון. כופף עצמו למהד ונטל בכפו אותו נייר של עיתון. החלו תמיהות צצות להן ובאות כאילו מאליהן ומשכו וגררו את הרהוריו. במקום שנכנסו התמיהות מאותו המקום יצא המרק והחל מפנה מקומו מן הלב. הפליג במחשבות עד שהבהילו קולו של הדרשן שהיה אצל אותה ארוחה. הלה דרש דברי תורה לפני בני הישיבה כנגד זבחי מתים ואותו יום שילח התלהבותו ונשא דרשתו באותיות והגיע לצדי"ק וסיפר מכפיפות שיש בדפנותיה. שהצדיקים ואנשים כשרים מכופפים עצמם ונוהגים מנהג ענווים. רצה לימהד לתמוה שהרי יש אות צדי"ק שהיא פשוטה ואינה כפופה? מיד סתם אותו דרשן עקימת גביניו וכאילו מאליו העמיד לו תשובה מן הגמרא - אותם הכפופים בעוה"ז ניפשטת כפיפתם ומתיישרת בעולם הבא, ואותו כיפוף נוסף שיש בפנימו של צדי"ק – הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו ללמדך שנתנה תורה במנוד ראש. כלך אל רש"י ויאמר לך כי אותו מנוד ראש שבו ניתנת לך התורה אינו אלא רתת וענווה יתרה. עוד היה הדרשן צורב וחורך כל סביבותיו בדרשה זוטא זו אך לימהד כבר פנה ממנו. נסתתמו שאלותיו וחזר להפליג ולהתכנס בתוך חיבוטי נפשו.
נמשלו דברי תורה לשמן שנאמר בשיר השירים :" לריח שמניך טובים שמן תורק שמך". וכיוון שנכנסו בהרהוריו של לימהד כיפופי הצדיק ונפתוליו עלו וצפו על פני כל שאר הרהוריו. אף המרק שרובו מים נידחה מפני שמנה של תורה ושוב לא היה ללימהד חפץ בו, מפליג היה והופך בפכים קטנים של מחשבתו. בתוך כך נחו עיניו וראה כף-יד מהלכת אנה ואנה באוויר כנגד פניו כסבור היה דמיון ותעתוע של הרהורי הלב, טלטל ראשו ועדיין ראה אותה יד ושמע קולו של חבירו הסמוך לו בספסל.
עד שאומר לך התקוטטות-חולין של שולי-תלמידי חכמים, לימהד וחברו, אומר לך כי מכאן ואילך המשיך לפוג טעמה של אותה ארוחה והיה לימהד הולך ואוכל ומסיימה כמעט מבלי משים. משפנה אליו חבירו והעירו, מתוך יקיצתו הפתאומית מיהר לימהד לבוא עליו בטרוניה כי יחדל מכל אותם ניפנופי ידיים. כיוון שהיה מוקף ומצוי בכפיות נתלשו רעיונות רוח שלהן ונכנסו לתוך מחשבותיו ודין-ודברים אשר דן אותה שעה עם חברו אף בהם צצו והופיעו כפות וכפיות. כבר פילחה מחשבה את רקותיו שחברו הלה, בניפנופי כפות ידיו כביכול מניח נפשו בכפו ומתגרה בלימהד שחפץ היה בחלומות שבהקיץ יותר מאשר שיחה כזו או אחרת עם חברו. אפילו מחשב היה בהרהוריו כיצד לתקוע כפותיו באותן צלעות הסמוכות של חברו בגין טרדות שמטרידו. ברם הללו כולם דברים שבלב היו ולא בני ממש אשר על כן לימהד, תיכף שחשבם בליבו התחרט עליהם חרטה גמורה ונבהל.
"כל שומעי שימעך תקעו כף עליך", כך שמע פתאום לימהד, מבזה אתה עצמך ומקומך.
מוטב לך מלוא כף-נחת מכל אותם חופניים של התלהמות בהלה ורעות רוח. אולי טרוד אתה בעניין כלשהו עד שמוטב כי תשיח לי מקצתו.
החל לימהד להרגיע את נפשו ופסק ממחשבותיו הראשונות וכפף ראשו. חברו, משראה אגמון זה שלפניו שלמראית עין הוא כנוע ההין לפנות אליו וניסה להוציא ממנו דברים שבגו.
ספר לי על אמש, כאילו תבע בעדינות. עדיין לא הספיקו להחליף דברים על אותה פגישה של שידוכין שאליה יצא לימהד אמש.
החל לימהד משיח לו ענייני אותה עלמה. צר וצייר לו דמותה, מראיה באופן כללי, גוונים וצבעים שבהם נתקשטה, מידותיה ואף מעט מתכונותיה מאותן שראה לעת עתה. וכל אותה עת ניכר היה כי דבר מה טורד את הרהוריו וגורם לו לנוע בחוסר שקט על מקומו בתוך שהוא מסביר ומתאר. ראה מיתו, כך היה שמו של אותו חבר, כי המרגוע מידידו והלאה והחל נכנס בעוביה של קורת-רוח חברו.
טיבן של תלמידים ותלמידי-חכמים בפרט שפותחין ובאים באמתלא מתוך דברי תורה. אף מיתו היתה דרכו בכך וכיוון שאותה שבת של סדר ויקרא הייתה, פתח במדרש ויקרא רבה. אמר לו, דברי תורה נמשלו בשמן שתחילתו מר וסופו מתוק, ונמשלו בשמן שמביא אורה לעולם, ונמשלו בשמן שמביא חיים לעולם וסכים בו את העור, ולא זו אף זו שהשמן צף על כל שאר המשקין רמז לישראל שיעלו על עובדי עבודה זרה. וכ"כ הרבה מעלות ומשלים בשמן ובדברי תורה ואתה יושב ופניך נפולים, ואין הן מאירות, ומר הוא אותו עיקום שבזוויות פיך ? וכל זה עולה לך לאחר שמשעות הבוקר אתה יגע ועמל בתורה. אתמה.
אמר לו לימהד, עד שאתה דורש תחילתו של פסוק "ריח שמניך טובים שמן תורק שמך" השפל עיניך אל סופו, "על כן עלמות אהבוך", אל תקרא עלמות אלא עולמות. שני עולמות הן, בעולם הבא יבואו כל אותם ברכות.
ומהיכן לו למר דרשה זו ? נפנה אליו מיתו.
נעשיתי כבר כמעיין והתגברתי לדרוש אותה מעצמי.
הרים מיתו ידיו באחת והפסיקו. אומר לך דבר-מה.
כיחכח מעט בגרונו וחישב מילותיו. עצתי לך שלא להיות צדיק הרבה. לא מהכפופים ולא מהפשוטים. עדיין לא הגיע שעתך לנבוע ולבדות דרשות.
שהה שהות נוספת ושוב נפנה אל לימהד.
ובכל זאת מה לכל אותה עגמימות שנשקפת מפניך?
אומר לך, השיב לו בהיסוס. כיוון שעדיין לא התעריתי בעולמה של תורה, עדיין יש בי מכל אותם הנהגות ישנות שנהגתי בימים שהיו. אמש, משנזדמנתי עם אותה ריבה ונמשכנו בדיבורנו התחילה אוחזת בכף ידי ומתבוננת. תחילה סברתי כי תואנות היא מחפשת ורציתי להודפה. לאחר רגע קצר נמלכתי ואמרתי לעצמי, מעט נימוס לא הזיק לאדם מעולם, וכי גיחזי אני שאהדפנה. נוכחתי כי חפצה היא בדבר-מה שונה. הנחתי לה להמשיך ושמעתיה אומרת כי דרך שירטוטי היד היא מביטה אל דברים שבתוכי, אל מה שהיה ומה שיהיה. הנחתי לה הנחה נוספת של התבוננות ועשיתי אוזני כאפרכסת. שרטוטי היד שבכפי רבים ומגוונים, אך מכולם בלט לה אחד יותר מן השאר. אותו קוו מיוחד שראתה משורטט כדי מחציתו בלבד. נבהלה מאד. שאלתי אותה לפשר אותה תבהלה. אמרה לי כי קו זה הוא קוו החיים, לפי מדע הקווים נכונו לי חיים קצרים. מאותו רגע אין מחשבותי זזות מדבריה וכמעט שהתקצרו חיי ממילא רק משמיעתה.
מבע של ספקנות והשתוממות עלה על פניו של מיתו. מה יכול הוא לומר. אינו בקי בשרטוטי היד ולא יוכל לסייע ללימהד.
משך אותו בשיחה נוספת לפרוק מעט מחששותיו ואחר כמה רגעים השתתק. חשב לדחותו למשך זמן ויחזרו וידברו בענין קווי היד בימים שיבואו. אולי בינתיים יחכימו. אף לימהד חש באותו קש שבו נדחה וגמל בליבו להבליג. אולי יש דברים בגו. שיחת חולין של מיתו צריכה לימוד נוסף.
הייתה לו ללימהד בירושלים דודנית אחת. ערב אחד משכה אותו הדודנית והסיטה אותו מתלמודו לצאת אל בין הבריות וללכת אל בריכת הסולטן. סולטן הממלכה העותומנית זה מכבר עבר מן העולם ומים שאובים זוחלים אל ירושלים ממעיינות השפלה, ואף על פי כן בריכה עדיין עומדת על תילה וקרויה על שם הסולטן וכל מים שנקווים בה מצדדיה הגבוהים יוצאים ופונים מחור שפרצו בתחתיתה על מנת שתישאר יובשנית. בכל קיץ משיוצא שלישו של מנחם-אב צובאים שם המון רב מישראל ומעמים אחרים ומציגים יצירות ואומנויות ומעשים ממעשים שונים. רב שם הצבע ורבים הרעשים וכל החפץ במנה של חיכוך ברשותם של הרבים מוליך פעמיו לשם.
לימהד עצמו כבר החלה נפשו נוקעת מכל אותן יצירות והמצאות, הן מפני שלא מצא בהן יותר לחלוחית וצורך והן מפני שהחלו חוזרות על עצמן ונישנות. את שנשא חן מלפניו כבר ראה פעמים מספר ואת שלא נשא חן לא היה רוצה לראות כלל. ואף על פי כן נעתר לאותה דודנית ונענה לבוא עימה. סבור היה כי יציאת הבריות ושמיעת להגן ושיחן, נאה היא לשימחת הלב. ראיית פנים ומפנים שעושות הבריות, וכן כל אותן יצירות שבחוצות וירידים, ממתקים היו משהו בנשמתו.
מכל היריד וטובותיו אהב להתעכב דווקא אצל משחקי הקוביה. לא כקוביוסטוס שחשד בו יעקב במלאך, שגונב נפשות הוא, ולא מאותם שמפריחים יונים ומשחקים במשחקים שונים ואינם כשרים לעדויות מסוימות כאישה אלא עץ ואבן וחבלים וקוביות ושאר צורות מעשי ידי אדם שיש להם תבנית וחידה ומחוברים במיני חיבורים, וכל שאתה צריך לעשות הוא להרכיב מהם אותה התבנית וצורה או לפתור אותה החידה לפי תרשים שרשום במשחק.
אין לך יריד ויריד בכל מקום, גם אם היה לך לזרה, שלא תמצא בו עניין כלשהו לענות בו, קל וחומר ירידו של היוצר שמלא הוא באנשים וצבעים וריחות, ובכל פינה מרכולת וקולות שונים ומשונים, ולא דיין אותן בריות שאינך מכיר פרצופיהן, צצות ובאות נגדך בריות רבות שאתה מכירן, מהן שאינך שמח לראותן כלל ומהן שמאירות בפניך דבר-מה. לימהד לא איש של שוטטות היה ולא חפשן של אנשים ותחפושותיהן, אלא דווקא של עמידה במקום אחד. אותו דוכן של משחקים וקוביות הוא שמשך את ליבו יותר מכל ובו נעצר ועמד והשתהה, עוסק בצעצוע זה ומתבונן בבריות הנעצרות ומתעסקות בשעשוע אחר. שעה ארוכה יכול היה לעמוד ולפרק ולהזיז, לנסות ולפתור מכל הבא ליד. מאחר שהיה נמשך בליבו אחר חידות הללו היה מצליח לפתור מרביתן על נקלה, עד שהכירוהו המוכרנים ונטו להבריחו מדוכניהם. ראו כי הוא פותר את חידותם ואינו קונה מאומה ותופס מקומם של קונים אחרים שהפרוטה בכיסם קלה יותר.
היפוכו של לימהד הייתה דודניתו. סבלנות לקוביות וחבלים ופתיחתן לא היו באמתחתה ומעייניה ניתנו דווקא בתכשיטים, בתמרוקים ובבגדים. הלכה וסובבה בכל היריד, הזינה עיניה בבריות וסופה ששבה אל מקום שמשם יצאה. אותו מקום מקומו של לימהד היה. קובה אחת, שאינה של קוביות וחידות, סמוכה הייתה למקום עומדו של לימהד, חשוכה מעט ומוסתרת מן האחרות. משהגיעה ליריד לא חשה באותה קובה ורק עתה צדה את עיניה. אורות זעירים ריצדו מתוך פיתחה ושלט נאה וקטן הכריז על מרכולתה. חכמת כף-היד. נטלה משמניה והוליכה אותם קירבה יתרה אל לימהד. לימהד שנסתחרר כבר מכל אותן חידות ומשחקי עץ ואבן, תחילה לא חש בקירבתה ורק משנכנסה לתוך תחומו ממש ואף חכחה בו משמניה ובמיוחד מרפקה, או אז כאילו ניעור מחישוביו והרים ראשו.
מה הוא דוכן זה בעינך ? שאלה.
דוכן הוא ככל שאר הדוכנים. מקורה הוא בגג של בד, קטן וחשוך במקצת ואיני מוצא בו גנאי כלשהו. חזקה על דודניתו שאם העירה תשומת ליבו, דופי כלשהו מצאה שם.
עתה שהתבונן היטב וקרא את השלט הזדקף באחת וכאילו שטפו זרם של צוננים. פנה אל דודתו בפנים מלאי שאלה.
החזירה לו, מה הוא אצלך להכנס אל מקומות כגון זה ולדרוש מתורתן ?
ומה הוא אצלך ?
כשרים הם ככל מקום אחר ומעניינים לא פחות. רוצה אני להכנס.
תור לא היה שם והלכו ונכנסו. לא איש של נרות מתקתקים וקטורת היה לימהד, ולא חיבב מעשים הנעשים במסתוריות. קרובה הייתה מגידת-עתידות וקווים זו להיות אצלו כמכשיפה, ואף על פי כן נכנס עם דודניתו ונתיישב על שרפרף נמוך סמוך לשולחנה של המגדת. החוותה לו הדודנית וכאילו בעל-כורחו הרים ידו מתוך חיקו והניחה על השולחן. שעה קלה ישבה המגידה דמומה. כפפה ראשה בכובד-סבר, חשבה, חישבה, הרימה ראשה שוב ובדקה בדיקה נוספת. שוב ושוב עילעלה בדפים שהיו פזורים על טבלת השולחן ואז החלה להרצות דבריה. דיברה רבות וניכבדות ולימהד ודודניתו יושבים ומקשיבים רוב קשב. לימהד, שלא מדעתו היה הולך ונמתח מבפנים והולך ונכפף ומתכווץ מבחוץ, כורה אוזנו לבל ישמיט דבר מדבריה של הידעונית, פוזל בעינו האחת אל דודניתו ובעינו השניה אל בעלת-האוב ונבואותיה שקראה מתוך ידו. זו בכה וזה בכה. היא כולה קווים ושירטוטים ותכונות ועתידות והמלצות ומליצות, והוא קוו אחד בלבד עובר ומתוח מול פניו. לא אמרה מאומה על אורך חייו, ולא ציינה ולו ברמז אותו קוו מדכדך שראה בפגישתו עם הריבה. עד שפקע כקפיץ ושאל אותה לפשר אותו הקוו ואורך החיים.
"אמנם קוו זה שנחשב קוו-החיים. ואמנם קצרה מידתו אצלך יותר מאשר אצל שאר בני-אדם. אך נוסף עליו אצלך קוו אחר. הולך הוא במקביל לראשון מצידו ומחובר אליו בקוו אופקי בתחתיתו. מעין כיפוף ומעקף אני רואה כאן, מעין חיזוק מהצד לאותו קוו שבור שציינת. עקיפה זו רושמת התגברות, תקווה והשלמת השבר בצורה אחרת, באופן שאיננו רגיל והוא אולי לפנים-משורתו של הדין הרגיל". זו הייתה ממשיכה וממשיכה בהסבריה אך לימהד כבר לא שמע. ראש וראשון לדבריה שמע כי קצרים ימיו. לאחר מכן כל דבריה היו "אולי" ו"שמא" ו"לפנים משורת הדין" ועוד כיוצא בהללו דברים שנראו לו נחמה של שוטים בעלמה עבור מי שעומד למות, רחמנא-ליצלן. מרוב שתפשה אותו רוח נכאים כמעט שלא שמע את דודניתו קוראת לו לצאת. בכובד-לב יצא והיה הולך ונסרח אחר הדודנית כסרח העודף ביריעות המשכן, מדבר ומתנהג מוכנית בלבד וכאילו וילון ומסווה פרושים על פניו.
"ואני סברתי לתומי כי בני-תורה אינם בכלל כל אותן תורות של עיניים וידיים וצורת הכתב וכל כיוצא בהללו", כך הטיחה הדודנית בלימהד כשיצאו מהיריד, "ואילו אתה נרעש כאילו ראית מלאכי אלוהים".
שטח לפניה לימהד כל ההשתלשלות שנשתלשל בה באותם חודשים אחרונים. שטח והשתתק. השתתקה גם הדודנית לכמה רגעים, ואין זה דבר של מה בכך.
אגיד לך כמה דברים, ענתה לו. ספר של הדיוטות יש לי בביתי ועוסק הוא בתורות מסוג זה, וקראתיו לפני שנה ומחצה. היוצא ממנו הוא כך- ראשית משתנים קווי ידו של אדם ואין צורתם מזמן אחד שווה לצורתם ואורכם בזמן אחר. שנית, כשם שאמרו בחלומות אולי כך הדבר בקווי כף-היד. שמעתי על חכם אחד מבבל שהלך אצל עשרים וארבע פותרי חלומות ומה שאמר לו זה לא אמר לו זה. הנה רואה אתה כי שיבעים פנים לכל אותן תורות ודרכי פרשנות לא ננעלו. אמור מעתה, שמא אותו קוצר בקו הנקרא קוו-החיים לא על מיעוט שנים הוא מעיד כי אם על איכותם או טיבם. שמא אף זו שממנה יצאנו זה עתה אין בדבריה הרבה ממש.
כבר באותו ערב, בטרם יקרא קריאת שמע שעל המיטה הלך אל מיתו ידידו והסיח לו מכל אותם מאורעות והתרחשויות שירדו ובאו עליו ביריד ושאירעו לו למן אותה שמועה ואילך. גם בפעם זו החזיר לו הלה בפה רפה וכאילו בביטול מה, כרוצה לומר, מהראשונות לא נבהלתי ומהאחרונות איני מתפעל, ואין אני פונה אל מנחשים וידעונים, ומעגלים שלי מחוץ לאותם אצטגניניות הם יוצאים.
לימהד כבר לא ידע אותה שעה לאן יוליך מרת נפשו ובלבולת שהחלה נכנסת בקודקודו. זו אומרת לו כך, וזה מסביר לו כך, ואילו השלישית מרגיעה ומביאה ראיות הפוכות משני הראשונים והוא אינו מוצא תשובה לאותה עוקה שאופפת סביבו. חשב להירפא והנה נחל מפח נפש נוסף.
מבין מיתו ודודניתו חזר ליבו והיה מפרפר כבתחילה. כל חרדותיו הראשונות החלו לשוב ולהתגנב לליבו וגלים גלים עלו מכל עבר עד אשר לא ידע אנה יוליך יוצרותיו המתהפכות. הלך להתנחם בין דדי התורה שהיא יעלת חן וכל זמן שאתה ממשמש בה אתה מוצא בה קורטוב של יניקה וחיות.
נזכר במימרה של הדודנית מאמש ותר אחריה בגמרא ומצאה בברכות. הרהר לעצמו, אולי מכאן תצמח לי ישועה.
זבדא הוא שם אדם אחד. במה חשיבותו ? שהוא אביו של רבי ביזנא, ללמדך שהאבות נישכרים וניזכרים על ידי בניהם בלימוד תורה. ורבי ביזנא שאינו מפורסם כ"כ מה זכותו ? שמביא דברים בשם רבי עקיבא. ורבי-עקיבא, אף על פי שאינו צריך חיזוק, במה כוחו יפה באותו עמוד של מסכת ברכות ? מביא הוא בשם רבי-פנדא. אומר לך כבר שלא היו בימיו מאותן צבעים של פנדה ואיני יודע עדיין על מה הוא קרויי כך. ואף-על פי-כן חשוב הוא רבי פנדא שכן מביא הוא את דברי רבי נחום. ועדיין לא הסתיימה השרשרת ואף רבי נחום לא אמר דבריו אלא משמו של רבי בירם. ורבי בירם ? גם דורו לא היה יתום ושימשו זיקניהם. וזיקניהם ? הללו או שעלו לרגל וראו מעשה או שמדורם בירושלים היה ומשם הוציאו תורתם. אותו זקו שממנו השתלשלה ובאה מסורת זו אצל כל אותם חכמים, רבי בנאה שמו. עשרים וארבעה פותרי חלומות הכיר בירושלים של אז. פעם אחת חלם חלום והלך אצל כולם. ומה שפתר לו זה לא פתר לו זה, וכולם התקיימו בו, ללמדך שכל החלומות הולכים אחר הפה.
נזעק לימהד מדבריה של דודניתו. עתה נוספו עליו חיילים ממלחמתה של תורה, שהרי אמרו חכמים "והוא לא פנים קילקל" – מה תקנתו ? "וחיילים יגבר ויתרון הכשר חכמה" – ילך ויעסוק בתורה. אוי להן לבריות שזוכרות חצי דבר וחציו השני משמיטות. חצאי דברים שהביאה דודניתו ה זו אף בהם לא הקפידה לדייק. אם כך, משם ראיה לסתור. שהרי כולם התקיימו ברבי בנאה ולאו מילתא-זוטרתא היא כלל. יפה אמרו חכמים שלא ללמד נשים דברי תורה שמוציאות אותם על דברי הבאי.
כ"כ נטרד בגין כל אותם קווים ומחשבות עד שהבחין בו הרב חיים-טוביה ודרש בבריאותו. סיפר לו ראשי פרקים מכל אותו עניין והרב כבר הבין את השאר.
"דומני שהרב הלוי כבר אמר דברו בעינינך, צא ולמד או שאל הלכה מפיו כי דומה הוא למלאך ה' צבאות וכל הארץ באים אליו לשבור פיתרון והלכה פסוקה", כך הרב חיים-טוביה .
גמר לימהד אומר בליבו כי ילך אל הרב הלוי. דא עקא שהרב בתל-של-אביב ואילו הוא במחוזות היראה והשלום. הוגיע עצמו ומצא. אמנם הרב הלוי ניצב במרחק אך מצודתו פרושה בירושלים. כתוב במשנה "עשה לך רב וקנה לך חבר", הלך וקנה כל ספרי תשובותיו של הרב הלוי.
אותם ימים כבר יצאו מוניטין של הרב הלוי למרחקים וכבר פירסם תשעה כרכים מתשובותיו בהלכה ואם רוצה אתה למצוא דווקא מחט מסויימת בכל אותה ערימה של שחת, שומה עליך ליטול ספר המפתחות ואתו לפתוח.
ספר מפתחות לא היה בידו של לימהד. כיוון שכך הלך ועבר על כל ראשי הפרקים שבכל אותם תישעה כרכים. מעשה שטן חשב להתחכם והתחיל דווקא מן הסוף. הבא לטהר מסייעין לו. לא במקרה דנן. דווקא בכרך א' מצא מבוקשו. אולי זכה ב"שכר פסיעות" ובגין טירחתו עבר וראה כל שמותם של ראשי הפרקים בספריו של הרב הלוי. אם מפני כך ואם מפני כך, טורח גדול טרח שם וסופו שמצא.
אף אצל הרב הלוי מצא שלשלאות והשתלשלויות. שאין הרב הלוי אלא אחרון שבאחרונים ואינו בודה דברים מליבו. ח' מאות לפניו כבר אמר הרמב"ן דברים בחוכמת שירטוטי כף-היד. ד' מאות לפניו ישבו גאוני בבל על מדוכה זו ואף הזוהר הקדוש בפרשת יתרו אמר דברו. כבר הקדמונים ידעו להכיר אופיו של אדם וגורלו לפי קווים שבפרצופו או אוזנו או שירטוטי כף-יד. חלקים מתורות קדמוניות אלה סודות הם שעוברים בין יחידים שבדור בלבד וחלקם נשתכחו זה מכבר.
סוף סוף , ציין לעצמו לימהד, דברים כדורבנות. הווה אומר שאין דין שירטוטי היד כדין כשפים וכזבים ומיני עבודות זרות ומוזרות. אולי הם רזי תורה, שנרמזים מתוך פסוק "זה ספר תולדות אדם זכר ונקבה בראם". כאשר חוזר אדם ושב בתשובה חלים בו שינויים בשירטוטי גופו וידיו, ותולדות אלה נולדים באדם ובכפות ידיו מזמן לזמן כפי דרכיו ומעלליו. לא השירטוטים קובעים את האדם אלא האדם יכול לקבוע את השירטוטים.
היתממות אחת יש בעולם שהיא יפה וזו היא. תמים תהיה עם ה' אלוקיך. טוב לך שלא להלך בעתידות יותר מאשר להלך בהן, אף-על-פי שסוג כזה של עתידות מותר לך.
אמר לעצמו, אלך ואעשה מעשה. אתום ואתמם ואשרטט לי שירטוטים יפים ונאים משלי ואיני משגיח בכל ההפוכים.
מיד באותם ימים שבאו היה מצרף מעשיו וקובץ אותם כפרוטות על-יד, ומרבה בהם ככל יכלתו.
לא נספר כאן עדיין ממעשיו של לימהד, לבד מאחד שקרהו ט' או י' שנים אחר-כך. אולי יבוא מקומם ותבוא שעתם של שאר סיפוריו ויתפשט ניחוחם.
"כפיו מדוד תעבורנה" אלו כפיו של יוסף הצדיק שפסקו מלבחוש באותו דוד רותח של צבעין שהיה בבית האסורים שבמצרים. שהיה שם ה' תדיר על שפתיו בכל אשר יפנה, והיה פורס כפיו ומתפלל לקב"ה שיצילנו, ובשל מבטחו הוציאו ה' והעלהו לגדולה. דרשה זו לא מצאתיה באיזה ספר מהספרים אלא בדיתי אותה מליבי, ואם אינה יפה לדרשה תננה כסיפור דברים יפה בעלמא.
ואילו לימהד, מה לו ולדוודים ? לבד מדודניתו, מאומה. אלא שיפה עלו לו הצעקה והתשובה.
ישישה אחת הייתה אצל בני-ישמעאל שבוואדי-פוקין. כל ימיה הייתה עודרת בערוגה אחת של ירק, סמוך לבריכת נחל המעיינות, שהשאיר לה בעלה במותו. ערירית הייתה ומסתפקת במועט. הגדילו ירקותיה כמעט שהייתה צריכה לעלות בהם בסולם לקוטפם. הייתה מוליכה אותם אל שער בת רבים שבעיר-העתיקה שבירושלים, אל אותו שער הצופה פני דמשק, ושם הייתה מוכרת ירקותיה. פעמים שהיו באים לשם סוחרים מדרך שכם והיו קונים, פעמים אנשי המקום או אפילו תגרים יהודים שהרהיבו בנפשם עוז.
ברבות הימים התחילו מבני-ישמעאל מקהילים קהילות של אש ודמים בכל מקום שמצאו שעת כושר והיו מפגעים ופוגעים ככל שיכלו ביהודים ובעוזריהם. משראו היהודים כך הכבידו עליהם את ידם והרבו בבדקים ובמכשולים. ראו הישמעאלים כך, הלכו וחפשו דרכי עורמה ותחבולה.
ראו את אותה ישישה שהיא נוטלת את חבילותיה ושמה פעמיה אל שער-שכם. אמרו, נלך ונטמין אצל חבילותיה סכינים ולהבים ונביאם לירושלים בהחבא. דבר לא נודיע לה מכל זה וכשתגיע לאותו שער , יבוא מי שיבוא ויטול אותם ממנה בחשאי. הלכו ועשו והטמינו בכליה להבים רבים וחדים.
הייתה פוסעת בשולי הדרך בואכה ירושלים וחבילותיה בידיה. כפופה הייתה ומתנשמת, וחתחתים לה בדרכה, ודרכה ארוכה. עבר שם אותו יום לימהד, מנהיג עצמו בתיבת הסעה. ראה אותה זקנה ישישה ועצר לסייע לה. הודיעה לו בלשון רצוצה מה חפצה ונתכופף להרים חבילותיה תוך שהוא מחווה לה בידה לתפוס מקום בקידמת תיבתו. אך נטל החבילה וכבר חישב להניפה אל אחורי תיבתו, מיד החלו לשרוק סביבו כדורים. שרקו הם את שריקותיהם ונפנו לאשר נפנו. שניים נתקלו בקיר, אחד בדופנה של תיבה במקום שאין בו תועלת, ושלושה נוספים אל תוך החבילה. נבהלו אותם להבים שהיו בתוך החבילה ושיקשקו בקולם. אחר שיקשוקם היטלטלו והתקבצו אצל כף ידו של לימהד ומנעו את אותם כדורים ליקרב. וכי ראית קורבן שאין בו הזאה של דם ? אף כאן חתכו הלהבים בכף ידו של לימהד והקיזו ממנה רביעית הלוג דם.
מיהר לימהד והטיל חבילה שבידו לאחורי תיבתו ואת עצמו מיהר גם כן להטיל אל מושב התיבה והחיש אוצתו משם. הביאה לאן שהביאה ורצה לפנות וללכת, שמעה מוציאה מפיה דברים בלשון ערב שלא הבינם, מן הסתם דברי תודה. הלך לאן שהלך והודיע למי שצריך כל אותן מודעות בדבר הקולות והברקים, ההבזקים והרעמים שהיו לו בדרך. לאחר מכן פנה לחבוש את שריטותיו ביתר קפידה. רופא שהיה במקום שחבשוהו הניד לו בראשו על אותו מזל והוסיף כי קרוב אצלו שתיוותר צלקת בכף ידו הימנית במקום שנשרט.
"לתקוע כף לאמונה אוכל ? "
"תוכל ענה לו הרופא". לא אתה ולא שכמותך זקוקים לכפיים. אך תוכל.
לימהד עצמו, פועל היה בבית אחד של חרושת. פועל היה שם פעולות שונות ומלאכתו מלאכת-כפיים. חס ושלום שאותה חרושת של שמועות הייתה, שכן אין לך בית שיכול להכיל חרושות של שמועות משמתרגשות הן ויוצאות, אלא חרושת של פלסטיק ודומיו. הוא וזקן אחד היו מלקטים אניצי פלסטיק ארוכים מאצל מכונה אחת שהייתה פולטתם, ומסבבים אותם כשרוכים על גלגיליות. משנתמלאו הגלגיליות היו מחתכים בהם היכן שמחתכים ומעבירים אותם להילקט על גלגילה אחרת וחוזר חלילה. חלילה זה איני יודע מה הוא. אולי מלשון "לחולל במעגל", "חולת המחניים", וכיוצא בזה, אך מסורת בידי שכך אומרים.
טיבה של אותה מלאכה ומתכונתה שהיו עומדים סמוכים איש אל רעהו. זה אוחז באניץ וחותכו במהירות, ואידך נוטלו ומסבבו על הגלגילה החדשה. בתוך כך תדיר היו ידיהם מזדמנות זו אצל זו ומתקרבות מאד עד שנדרשה זהירות רבה בענייני אותה מלאכה, שלא יסיגו הידיים זו גבולה של זו וסכין שביד אחת תהא מחתכת בשוגג בשרה של יד זולתה.
באחד הימים, סמוך לחצות היום, איתרע מזלם וקרה אותו שחששו מפניו. סכין, דווקא בידיו של כבד-הימים הייתה, וידיו מסתמא עייפו קמעא וחגב זריזותו הסתרבל, ותחת שיחתוך באניצי הפלסטיק בלבד הלך וחתך בכף ידו של לימהד. מזלו ומזלנו שנשארה לו כפו מחוברת לידו, שאם לא כן לא היינו יכולים לשים סוף לסיפורנו. קולות המכונה פסקו באחת ותיכף לאותו חיתוך התקהלו עליהם כל מי מאנשי החרושת שהיו שם והחלו פועלים. מה הייתה פעולתם? עיקרה של עצות ומיעוטה של תועלת. הביאו מטליות, מהם נקיות יותר ומהן מלוכלכות פחות, הביאו גם מים ושטפו ידו של לימהד, טילפנו לאן שטילפנו והזמינו את שנחוץ, וחבשוהו חבישת עראי והבהילוהו לבית שדרים בו חולים ומחלות. שאמרתי לך "הבהילוהו" שתיים אמרתי. חד, שמיהרו הגעתו לאותו בית של חולים. שתיים, שמרוב שהגביהו קולם גרמו לו לתבהלה גדולה. אף בית החולים הבהילו ללימהד. למרות מה שאירע שיחקה לו ללימהד אותה שעה ולא לקה בשום מין ממיני אותן מחלות שאיוו להן מושבן באותו בית ובאותם חולים נוסף על חתך שכבר היה חתוך בו. בידוע כי לימהד, כל אימת שהיה מכניס את עצמו באיזה בית של חולים, סופו שאחר שלושים רגעים, לכל המאוחר, הייתה אוחזת אותו הצמרמורת וכמעט שהיה נעשה חולה בעצמו. לא כן הפעם. חבשוהו כדת וכדין והשאירוהו ללון אצלם בלילה. למחרת הזדרז וסרהב ברופאים עד שנטל פתקו מהם ונשא רגליו וידו החבושה ושב לביתו. יודעי חתכים ופצעים מבין מבקריו חזרו והנידו לו על אותו קוו ארוך שנמתח בכף ידו. המדקדקים שבהם גילו ומצאו בו שתי צלקות מחולקות, אחת חדשה ושניה ישנה יותר עם סגנון תפירה משל רופאי ירושלים.
עברו ג' שבועות. לימהד היה ספון אותו יום בביתו. נשמעו קולות וצלילים מאצל שביל הכניסה וקודם שהציץ ופתח דלתו, הריח ריח מוכר בחוטמו וידע כי דודניתו מירושלים היא זו הבאה לבקרו.
מה לנו אצל שיחות סלון ופטפוטן המבריא של הבריות, הדיוטות אנו בכגון זה. בחינות רבות בחנה הדודנית. רהיטים, מושבים, כיסויים, תמונות, כלים צבעים, חלונות ומנורות. הכל בכל מכל כל ואף יותר מזה. אם אפשר הייתי מוסיף "כל" נוסף. שאלה וחקרה והתעניינה והשוותה. אפילו בשלומו של לימהד דרשה נאה וסופה שנטלה את כף ידו והתבוננה בה.
מיד צץ על לשונה פסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". לא זזה משם עד ששאלה אותו. זוכר אתה את קוו-החיים שהיה לך ביד ימין ?
הנהן לימהד וכבר חישב להתחיל ולהחוויר.
ראה כמה התארך, אמרה, והתקמטו גביניה בפליאה.
