טיפ של בבלית

טיפ של בבלית

אם מזדמן אתה לטיבט, הטה אוזן קשבת ובחן בתשומת לב שיחתן של הבריות דוברות האנגלית, שמא באחד הימים תיתקל בסיפור על מוסא הבבלי פקיד המס, שהיה יהודי ירא שמים ולא נטה ליבו לתהות על שירטוטי ידיים ומזלות ואיצטגנינים, ובחר לביתו חתן מן המובחר בשיטה ייחודית לעילה. את הסיפור לימדה את הטיבטים המורה לאנגלית שרלוט, שנדדה עם בנה בין יבשות וארצות, והכירה בדרום אפריקה את תקווה וראובן, שמעה מהם את סיפורו של מוסא, אביה של תקווה, והפיצה אותו לאחר מכן בטיבט, כשבאה ללמד שם אנגלית.

'הני בבלאי', הוא ביטוי ארמי בתלמוד, ותרגומו 'אותם בבליים'. על דרך הרוב פותח ביטויי זה דברים של זלזול שמזלזלים חכמי א"י בבני בבל, ואולי אף בחכמי התלמוד שלה. על דרך זו צם רבי זירא 400 צומות כדי לשכוח תלמודה של בבל, והשתמט מרבו, רב יהודה בר יחזקאל, כדי שלא ימנע ממנו לעלות לא"י. וכבר אגיד לך בפה מלא כי רב יהודה בר יחזקאל, לא קוטל קנים באגם היה, ושמעו הגיע גם לא"י ומצודתו הייתה פרוסה גם לאחר שנפטר לבית עולמו. ואפילו שכך, שם יצא להם לבבליים על ידי חכמי א"י, עד שנהגו לומר 'הני בבלאי טיפשאי', 'אותם בבליים טיפשים', ופתיחה היא למעשה שקשור בבבליים, מאותם שאין בהם חכמה רבה. ואף על פי שנשתגר ע"י חכמי א"י, כתוב הוא בתלמודה של בבל, ואולי אין הוא מכוון לחכמיה של בבל אלא לאנשים הפשוטים שבה.
ואילו אני לא באתי אלא להיות סנגורם של בני גולת בבל שהיא שניה רק לא"י, וחכמיה חכמים מופלגים, ותלמודה תלמוד הוא, ערוך ומסודר, ומביא לידי מעשה, שהלכה כמותו כמעט בכל מקום.
לא זו אף זו, רבים מחכמי הדורות האחרונים, גאונים ומקובלים, ראשי המדברים בכל אתר ואתר, בני בבל הם ותורתם תורה. הרב עובדיה סומך, הבן איש חי, הרב הדאיה, הרב עזרא עטיה, הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו, ועוד גדולים ורבים שהם עמודי התורה ורבים סומכים על תורתם ונוהגם, ושימושם מזריח אורות רבים על כל בית ישראל.

מכל הללו לא באתי לספר אלא על תקווה, ביתו של מוסא, פקיד המס הבבלי, שכדרך רבים מחבריה, ברגע שעלו לארץ עזבו מנהגי אבותיהם ונהגו הפקר במקצת מהמצוות הנראות לעיני הכל. אף שכך, עדיין ליבם נשאר מחובר בעבותות לבית הוריהם ונצרו בלבם ובמעשיהם כבוד תורה וכבוד הורים מה הם.

תקווה זו, משהגיעה לפרק האישה נקנית, פגשה בראובן שלמד בהר הצופים. כמוהו כמוה, ניחוח של חוץ לארץ דבק בחוצנו ובמנהגיו, ודרך ארץ שהייתה בו נשאה חן בעיניה של תקווה. אמרה לו תקווה זו, ענבי חוץ לארץ בענבי חוץ לארץ, ושניהם בארץ ישראל, דבר נאה ומתקיים הוא, וגמרה אומר בליבה שתינשא לראובן.
אחר ימים שיצאו ובאו, החליטו ליטול רשות מאביה להקים את ביתם. באו אל מוסא פקיד המס ועמדו לפניו. נתן מוסא את עיניו בראובן וטחו מראות. אמר, האדם יראה לעיניים וקרוב הוא לטעות, ואני איני מבקש אלא את הלב, אמצא לי סימנים. לא ביקש שישים ידו תחת ירכו, ולא ביקש להשביע אותו באלוהי אבותיו, אלא אמר לו: שים ידך על טבלת השולחן.
הרהר אותו ראובן וסבר, שמא בקי אביה בשרטוטי כף היד.
פשט ידו והניחה על השולחן, גב למטה וכף למעלה.
אמר לו מוסא, אני לא התכוונתי אלא הפוך.
הניח ידו בשנית, כפה למטה וגבה למעלה.
נתן בו מוסא מבט קצר ואמר, מוסכם. אחר כך בירך אותם שיהיה ביתם כבית פרץ, אשר ילדה תמר ליהודה ויצאו מהם בעז, עובד, ישי ודוד, והוסיף שתשרה בביתם הברכה.
תקעו כף למזל טוב.
עמד ראובן וחכך בדעתו. אמר לו, שכה אחיה, ומבין שפתותיה של ביתך היכרתי שאין מנהגך ריק, עתה איני זז מכאן עד שתלמדני טעמו של דבר.
אמר לו מוסא פקיד המס, אם היית מניח ידך גרופה כאגרוף, למד הייתי כי תקיף אתה ואיני מכניס לביתי חתן תקיף.
אם הייתה ידך מונחת פשוטה ואצבעותיה סמוכות זו לזו בדבקות, הייתי אומר כי קמצן אתה ואין הקמצנות ראויה לביתי, לא היא ולא שכמותה.
עתה, שהנחת ידך פשוטה ובין אצבעותיה השארת רווח נאה, יודע אני שנדיב הנך, שמהלך אתה בנוחיות עם הבריות, וטוב אתה לביתי ומשום כך טוב אתה לי ולאשתי.
הלכה הבת אל אימה ודיברו מה שדיברו. אמרה לה אימה: אף אדון מוסא, אביך, אצבעות ידיו פשוטות הן ונותן רווח הגון בין יתדותיו, וכל עני הנקרה בדרכו זוכה ממנו לברכת "יזל מים מדליוו", ופרוטותיו נקראות זוזים, שתמיד הן זזות מתוך ידיו ומתגלגלות מידיו לידיהם של עניים ופושטי יד הששים לקראתו ושמחים לפוגשו. כדי כך הם הדברים, עד שכל אימת שהוא שב הביתה דורשת אני בשלומו, ומוסיפה לדרוש בשלום בגדיו וכליו, שמא נתן אף אותם לעני מזדמן ולא הרגיש בדבר.