טיפשון הגיבור
טיפשון הגיבור
כשאתה נכנס לדירה שלנו בקייזר, תיכף לכניסתך תוכל לראות בימינך כמין צורת פתח. עמוד מזה וקיר מזה וביניהם ט"ו טפחים, הווה אומר כמטר וחצי באומד. כמין פתח זה הוא הכניסה למטבח. ביום שישי מבלה אשתי תדיר באותו חלל וטובחת לנו ממטעמיה לכבודה של שבת ולכבודנו, ועל כך אני מחזיק לה הרבה טובה ומברכה בהרבה ברכות. היא, מצידה, לא רק ששכר טרחה יש לה אלא אף ברכה היא רואה בעמלה והכל יוצא תחת ידיה טעים ומתוקן, ומתקיים בנו הכתוב כל הטורח בערב שבת אוכל בשבת.
תאמר: על שום מה אחזתי תיבת "בנו"? מה לי ולבישולים בערב שבת, ואיך נעשיתי שותף למעשיה של אשתי, מה לי סיר ומה לי מזלג ומה לי הכנתו של מרק כזה או מרק אחר, מה לי צלי של עוף, בין ששקדים לו מלמעלה ושזיפים ותאנים באמצעיתו וכל סביבותיו אש לוהטת של תפוחי אדמה וגזר ואפונה האומרים שירה, מה לי אצל כל אלה אם לא שבא אני בערב שבת מבית הכנסת וטועם בהם יותר מכזית טעמים של מור וגן-עדן? אף אני אומר לך, שאין לי בהם כמעט ולא כלום. אמנם את חלקם אני מביא מהשוק או מאותו מרקט הנקרא סופר, ואמנם חלק מאותם אביזרי בישול אני מצחצח ומנקה, אך מעבר לכך כמעט ואין לי בהם נגיעה.
ואף על פי כן, באותו יום שישי, עמדתי בפתח דלעיל ופרשתי ידיי כשמשון הגיבור. אלא שכאן המקום לומר כי כמה הבדלים יש בין שמשון השופט וביני. אני איני גיבור ואין שערותי ארוכות. יתרה מזה, כמעט ולא נותרו שערות בקדקודי. אני איני הולך בימים אלה לעזה ואין לי עסק עם דלילה ומשפחתה וכיוצא בהללו. לא זו אף זו, אלא שאיני מוצא ולו גם דמיון קל בין אשתי ודלילה. אומר אף יותר מכך, כל עמידתי שעמדתי באותו פתח ופרשתי את ידיי לא היו בה משל כוונותיו של שמשון, ולא כדי להפיל את קירות דירתנו נועדה. נאה הבית וקירותיו נאים אף הם, וכל הדרים בו מעלי ומצדדי ומתחתי נוחים הם לבריות, ואינם מצחקים בי או באדם אחר מקרובי כדרכם של הפלישתים. גם אין בהם אחד שרוצה לעקור את עיני או להובילני בנחושתיים למקום כזה או אחר. אשר על כן, ודאי אתה שואל את עצמך לשם מה עמדתי שם ולשם מה פרשתי ידיי, או אף יותר מכך, לשם מה הנחתים על מזוזות אותה צורת פתח כשם שנהג זקננו שמשון הגיבור?
אף אשתי תמהה עלי והגביהה גביניה מתוך קדרותיה שבהן הייתה עסוקה אותה שעה ומעיינת.
אלא שאני, שאלה אחרת שאלתי אותה. מה אמרה דלילה לשמשון כשראתה אותו מניח שתי ידיו על משקופי מזוזות הפתח בעזה?
קצרה בינתה של אשתי בעניין זה וברי היה שחפצה היא בקישואיה ותפוחיה מכל מזוזות שיש בעזה. נדנדתי לה בעדינות כי תשובה יש לי מוכנה על דל שפתי וחזרה להקשיב לי בקוצר רוח בולט.
מניח אני, אמרתי, כי דלילה אמרה לו לשמשון כדרך כל הנשים בעולם. היא אמרה לו שיוריד את ידיו לאלתר מלובני קירות הפתח והמזוזות, וילך לרחוץ ידיו, ויחזור ויביא איתו מטלית, וינגב את הסימנים השחורים שהטביע בקירות הבית זה עתה.
אותה שבת טעמתי בקדירה, טעם דמעות הצחוק של אשתי.
