טבעת בנימין
11.5.2001
טבעת בנימין
אדון בנימין משנשא את אשתו הלך אל אחד מצורפי הזהב שבשכונת הבוכרים, סבאיוף שמו, והשליש על ידו ד' מאות פונטים טובים ושקולים מזהב טהור על מנת שיעשה לו טבעת של נישואין.
לא לצורך הקידושין ולא לצורך אצבעה של אשתו אלא לצורך עצמו, לעונדה על אצבעו הוא.
טבעת מעיקרה נמנית על אותם מיטלטלין אשר הורתם ויצירתם אינה אלא לשם הטבעה, לשם כך טוב לה שתהא מחולקת לשניים. חלק אחד שבו משחיל המטביע את אצבעו, צורתו כשל עיגול והולם את אצבעות היד, וחלק שני שהוא טיבעה ומהותה של טבעת והוא המטביע את חותמו הן על גיליון, הן על גווילים ומעטפות והן על כל מי שנותן שם את עיניו. זמנים של היום נותר רק "הן" האחרון וכל שימושה של טבעת כמעט ואינו אלא לשם רושם. כל שגדול רצונו של בעל הטבעת להביע רושם וחותם כך הוא גודש ומשקיע בטבעת. אותן שאינן עשויות לשם רושם בלבד עומדות ומביעות זיקה וחיוב וקשר של קיימא.
טבעתו של אדון בנימין, “הן" אחרון דלעיל לא היה בה, שאין טבעו של אדון בנימין בהנהונים וחנחונים של רושם מיותר. אותו "הן" ראשון שהזכרנו בטבעה שלטבעת, אף הוא לצורך עצמו וצורך רעייתו היה ולא לשם הטבעות של גווילים, תמונות או מכתבי המלכות.
חלקה העגול של טבעתו של האדון בנימין שלושה חלקים היו בו. שלוש טבעות זהב משולבות זו בזו, חלקות ותמימות. על אחת אות אל"ף, שניה חקוקות בה אותיות יו"ד ה"א, ובשלישית אות ה"א, שרצה כי תמיד תהיה בין אש של שניהם שכינה. חלקה המטביע רושם של אותה טבעת היה עגול ורחב, היקפו דוגמא של עלי רימון וגפן ואמצעיתו כיפה של אבן כאותה שממנו משתיתו של עולם. צבעה של האבן כחול-סגלגל ומלוטשת מקצועות מקצועות, ל"ו במספר. שרצה אדון בנימין לזכור תמיד את אשתו שממנה משתיתו וכל טובה וברכה שמגיעות לו, ממנה מגיעות ובעטיה. לא שהיה אדון בנימין בעל-סודות, ולא שהיה מאלה ההולכים בדרכי מסתורין, אף דקדקן גדול במצוות ובעומק משמעותן לא היה, אולי ההפך, כל תורתו ניתן היה לרושמה בדף אחד של פינקס קטן, משהו כגון "דרך-ארץ קדמה לתורה" ו"במקום שאין איש היה איש". כיוון שלא היה מהמדקדקין הגדולים שבדור ולא מאלה המסלדין ומסלסלין במצוות ובמנהגים לא טרדה אותה טבעת את מנוחתו ולא הרהר בה אם מוטב לה שיסירנה או יניחנה בשעה שנוטל הוא את ידיו או טובל במקווה. פשוט מזה- רובם של ימיו לא ראה צורתו של מקווה מלגו ואולי אפילו מלבר, ולא נטל ידיו לא לארוחה של ירק ואף לא על סעודה שקבע בה על מזונות ולא לשאר דברים שבקדושה. אמנם שמר על נקיות וזריזות וענווה אך נהג לפי דרכו. אדם שכמותו שעבר כל מה שעבר במלחמה, מודד היה דברים באמות מידה אחרות, כאדם האומר "לא כל המרבה בבגדים וציציות ותכלת ומנהגים הנראים, לאו כל כמוהו ככהן גדול.
טבעת, בפרט משום שלא נזקק להסירה לשם נטילות והתקדשויות, לא סרה מאצבעו. די היה לו באותה התקדשות שקידש את אשתו ושניאותה להתקדש לו. פעמים שאחזו גירוד במקומה של הטבעת על אצבעו ופעמים שעלתה לו שם נומי וציווה עליו רופא מן הרופאים להסירה, אף על פי כן לא הסירה ולא הניח שידברו בה סרה. לא זו בלבד שלא חפץ בהסרתה, אף אם חפץ בכך מנוע היה, אי אפשי היה לו הדבר. אותה טבעת כיוון שעלתה באצבע שעלתה שוב לא ניתן היה להורידה משם, דומה היה שהוקפה בעור והייתה לבשר אחד עם ידו וגופו, כדברי האומר אשתו הרי היא כגופו.
נתקיימו באדון בנימין אותם שאמרו חכמים: “זכה- עזר, לא זכה- כנגדו", שאם לא זכה אדם הייתה אשתו עוזרת לו בשעה שאינו צריך לעזרה או סיוע ומטריחה עליו הרבה דיבורים של סרק ועיצות של הבאי, ומתנגדת ומבעטת דווקא בשעה שצריך תמיכה וסיוע, וכיוון שכך אין יוצאים הדברים ברורים ומתוקנים אף לא פעם אחת, כדברי המליצים " לא ברה ולא זכה אלא מזיקה". ואילו אצל האדון בנימין ואשתו, בשעה שהיו דנים ומתווכחים ביניהם, מאותם דברים שאין להם שיעור וקיצם מי ישורנו, כ"ד קושיות הייתה מקשה עליו עד שהייתה מצריכה אותו להשיבה במ"ח מיני תירוצים עד שהיו דברים שביניהם מתלבנים מאליהם, או עד שהיו כוחותיהם כלים ותשים. שעה שהיה נצרך לה ידעה שהשעה יפה לשתיקה ועמדה אתו כתף אל כתף כחומת משמר וכעמודי אש וענן המשמרים מן הבליסטראות וקולטים את החיצים עד שלא נודע כי באו אל קרבם.
אדון בנימין מצידו נהג באשתו מנהג חכמים. הוא שהיה פרש בפרשי הצבא והיה תמיר ונאה, משרצתה אשתו להתלחש על עניין מענייני הבית,לא היה מטריחה לזקוף קומתה אלא גוחן ומאזין, כופף עצמו ושומע לחישותיה או עצותיה. אהבה שאהבה- כגופו, וכבוד שרחש לה- יותר מגופו, ולא לשם עושר ולא לשם רווח, עד שהתקיים בו "וידעת כי שלום אהליך". שמא תאמר על אותם פעמים שהייתה מצערת אותו? דיו במה שהועילה לו בתוך ביתו והוליכה ביתם היחידה לבית התלמוד והלבישתם והאכילתם והצילה אותו מהרהורים שיש בהם עבירה, על השאר מחל.
אביי ורבא - חד אמר מקשטת לו שולחן ואחר-כך הולכת ומקשטת לו פיה ומביאה עליו דברים שאין האוזן סובלת, וחד אמר אחר שמקשטת לו שולחן מראה לו גבה. ישאל השואל מאחר ושתיהן רעות איזה הפרש יש בין צד זה של מחלוקת לצידה האחר? שזו מסלקת ממנו פניה והוא יושב בודד ושומם, ואילו זו אף שפניה רעות אינה מסלקת פניה מפניו. אשתו של האדון בנימין לא כדרך זו ולא כדרך זו. פניה סבירות היו ואם אי אפשי היה לה להאירן לפחות לא נהגה בו הסתר פנים ולא העלתה לו סבר של חמיצות. ישבה איתו הן בכה והן בכה והיו משיחין בכבוד ובאורך-רוח.
אחר שנים שנישאו נתן הקב"ה בידם פיקדון וצר לו צורת בת שנולדה במזל. אחר ימים מעטים נתבקש אותו פיקדון אצל בעליו, יש לומר מוקדם משחשבו שיתבקש. נפטרה אותה בת בדמי ימיה וחזר הפיקדון משומרים ששמרוהו לבעליו, שלם וזך. שערה שאתה נוטל מכוס של מים, אין הדבר משאיר בה רישומו, פיקדון עול ימים של צלם אנוש שניטל מאדון בנימין ואשתו לא דמה לשערה בכוס בשום אופן, רישומיו שהשאיר היו דמעות לרוב וצער אין קץ. כיוון שכבד עליו על אדון בנימין ליבו, עלתה במחשבתו שיחדל מפריה ורביה ולא יחיה יותר מזרעו. אמרה לו אשתו עד שאתה חושב לחדול ממצווה חשובה זו נלך ונפריד חבילה שיש בינינו ונפרח ונעמוד כל אחד לנפשו, שאם לא אוסיף ואלד אין חיי חשובים. חכך דעתו וחישב את חשבונו. אמר – כל המגרש אישתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, ונכתבו הדברים בסוף מסכת גיטין וסמכום חכמים על פסוקי הנביא מלאכי כנגד אנשי יהודה העוזבים את ה' והם כבעל הנוטש את אשתו ראשונה. נמלך ועמד והוליד ממנה בת אחרת, וחייתה, ונקשרה נפשו בנפשה, והיו כאותם שני דקלים אחד במכוור שבעבר הירדן מזרחה ואחד במדברו של שבט יהודה, שאף כי אינם רואים זה את זה יודעים זה בלב אהובו.
אשתו של אדון בנימין הייתה מאותם "מעמדות" שבחברה שאינם גבוהים ביותר, יש אומרים אולי אפילו בינוניים, שלא לומר נמוכים. מאחר וכך ומאחר ואדון בנימין עצמו היה בנו השלישי של גביר בגבירים, מחשובי העיר ונגידיה, אביו סוחר מומחה בפרוות ועשיר מצד עצמו עד אשר גם בלי אותן התמנויות שהתמנה להיות בין טובי העיר וראשי הקהל וחשוביו עדיין נותר היה ובידו ציקלון מלא כיבודים, מאחר וכך איך נתארע והשתדכו זו בזה, דבר שאינו מדרכי אותם עולמות שבהם חיו ?
נשתדכו בירושלים, שהיא עיר שחוברה לה יחדיו ולפי דיעה אחת לא נתחלקה לשבטים ויש שהיא מאחדת את כל ישראל אף אם פרצופו כשל גוי ויודע לרכוב על סוס כאיוון ולשחק טניס כבן גבירים מפונק אשר מרבית ינקותו בין אצילי וינה, והיה חייל רוסי בין פרשי וורושילוב שערק לצבא הפולני, ואילו זולתו אינו אלא ילדה, כמו עטופת צמר-גפן, שנשלחה אחר כבוד בעודה נערה ללמוד ריקוד ברומניה, וייחוסה נחות בהרבה מייחוסו, וסופה שנתגלגלה במלחמה הגדולה למחנות של מתאבדים רוסים בהרי אורל. צא עתה ועשה חשבון – אם ירושלים שמחברת כל חילוקים שיש בישראל אף בה נחלקו אם נתחלקה לשבטים, אולי אפשי שיתגלגלו בה דברים גם בהיפך. מדוע לא יתחברו שניים אלה אשר שונים כל כך אחד מזולתו ורחוקים ומעמדות שלהם בגליציה לא היו יודעים אחד ממשנהו ?
הנביא צפניה אומר: “רוני בת-ציון, הריעו ישראל, שימחי ועלזי בכל לב בת-ירושלים". משום כך תמה מאד אדון בנימין על שכנתו, אחות חברו שיושבת וממררת בבכי אותו ערב. האדון בנימין מצא פרנסתו בחנות של נעליים ברחוב ספר-הישר ודירתו הייתה בסמוך לאותה ענייה בודדה ברחוב צפניה. לאחר ששנה חברו ושילש וחזר והפציר בו על דבר אחותו קמו הדברים ונדברו להפגש באותו ערב. כיוון שהשתהתה ולא יצאה הלך הוא ונקש בעדינות על דלתם. תשובה לא שמע, את מקומה תפסו קולות התייפחות דקה. על כך תמה, ומשלא נענה פתח בעדינות את הדלת. ראה אותה שוחה על המיטה מאנפפת ומקנחת ומטפיחה עיניה במטפחת שבידיה. החליק בעדינות על קצה כתפה ודובב אותה כמעה כמעה שתאמר לו במה כל אותן דמעות. מתחילה התביישה להרים עיניה,ביישנית הייתה מאז ומתמיד, אחר זמן ומעט שידולים וניחומי יד ולשון החלה מרימה ראשה וראתה רחמים שבעיניו. החלו דמעותיה נסכרות כמעצמם קינחה את אפה עד שחזרו פניה להיות כפני חולין. עבר עוד זמן קט וראתה שעדיין הוא עומד שם וממתין למוצא שפתיה, סיפרה לו. כל כך קשים חייהם, שלה ושל אחיה, עד שאין ידם משיגה לקנות נעליים ואותו זוג שבו משתמשים שניהם, נטלו אחיה בצהריים וכבר צריך היה לשוב ועדיין הוא משתהה ואין לה במה לצאת. אמר לה: “יציאות השבת שתיים", שואל העולם, וכי מדוע סמוכה תיבת "יציאות" ל”שבת" ומה עניין אותו "שתיים" שבא מיד אחר כך? ומשיבים אחת מפני שלא תמיד יש בידינו ממון לצאת ממש, ושתיים שפעמים טוב לעשות אותה יציאה כשבת, לא זו אף זו נוח להם לישראל בישיבה בבית שהיא מעין יציאה מאשר לצאת לרחובות. ישבו שם ושוחחו שעה ארוכה.
סיפרה לו שעלתה עם קבוצת ילדים דרך טהרן, ונישאה בדרך של תחבולה לאחיה כדי שתהיה אשת-חייל ותזכה בכך לטובות. אחיה שהיה מאותם שאחוזים בולמוס ותזזית דאג להם תמיד לאוכל ובגדים והיה משקיע הרבה מכוחו ומרצו בין חבריו הקומוניסטים. דא עקא לא היו קומוניסטים ומשנתם סחורה המתבקשת באותה שעה ודלתות הרבה ננעלו בפניהם והרי הרים של קשיים הגביהו עליהם אנשי הרשות וכל מי שקרוב לרשות עד שקשים היו חייהם מנשוא והגיעם מה שהגיעם.
האדון בנימין ואשתו, קודם שנישאו היו יוצאים ובאים בצוותא חמש שנים. אותן שנים קמו על היהודים שבארץ ישראל כל אויביהם שמסביב ונטפלו עליהם בדברי ריבות ומלחמה, הן בשערים והן בפרזים והן בכל מקום שידם השיגה, והיו כובשים ומכבשים כל כמה שיכלו בגלילות הארץ. מקום שיכלו לכבוש כבשו ודרסו, מקום שלא יכלו הקימו מצור ומצוק וצלפו והרגו ככל שהשיגו טף ונשים וזקנים וכל שכן גברים וחיילים. ירושלים כפליים הגיעה מאותה כוס מרורים ותמרורים ואולי אף יותר. אשתו של האדון בנימין, משראתה כל אותם שעלו ובאו לירושלים שלא לשם שאילת שלומה, נטלה רגליה וידיה וכל שכן שאר גופה וכליה וירדה לאותו תל שיש בו מעט יותר אביב וחיים. לפי שלה סבלה כבר מספיק בחייה הקצרים ועתה היא חפצה בהפוגת מה. פחדנית ומפונקת הייתה ולא דייה שעברה כל אותם טלטלות וטלטולים במלחמה העולמית עמדה והתגבהה עליה עתה אף מלחמתה של ירושלים. פנתה וירדה מן ההרים וישבה בתל-האביב. אף שלא היו נשואים קפץ עליה רוגזו של אדון בנימין ונטר לה על כך ימים רבים וארוכים. לעומתה שרצתה מן החיים פיצוי כאן ועכשיו היה האדון בנימין למוד קרבות וסבל וידע על בוריין חיי צער נטולי תפנוקים. כשנסוגו מלפני הגרמנים נטלו רגליהם ופסעו פעמיים ת"ו פרסאות בשלג ובגשם בברד בחום ובקור, לנו תחת כיפתו של הקב"ה קרי השמים, אכלו מה שאכלו ונותרו בחיים. פעמים שהיו הגרמנים משסים בהם מטוסים משל מסרשמידט שהיו מזנבים בהם ככל שיכלו, והגיעו הדברים לידי כך שבאחת מהפעמים זינבו בהם כפלוגה שלימה. האדון בנימין וחברו הסתתרו בבית קברות סמוך וניצלו מן המוות. ישאל השואל מה היה קיצו של אותו מסע? ישיב המשיב שהגיעו לגבולה של סין. אדון בנימין פגש שם זקן אחד שקלסתר פניו וצורתו נדמו לו כאביו עד שדמיון זה הזכיר לו כל הנשכחות שכמט כבר שכח. נדר שאם יצא ממלחמה זו ויחזור בשלום ממעיה של אמא רוסיה יכתוב ספר-תורה ויתרום אותו לפי המקום והזמן. אותם חבלי ארץ אדירים של רוסיה נדמו לו כמעיים של בהמה שמעלה גרה שוב ושוב ומעכלת את מזונה כמה וכמה פעמים עד שהוא גרוס ומעוכל לפני ולפנים , כאותו אדם הנודד ברחבי רוסיה הפנימית בואכה גבולותיה של סין וחזור דרך סיביר והרי אורל וכל מחמצת או מעקש שהוא פוגש לאחריהם הוא פוגש גדול מהם והללו כביכול גורסים את בשרו וטוחנים בנשמתו. אותו שבוע יצא קול שצבאו של אנדריי הפולני עוזב את רוסיה והולך לעירק להתאמן. עובר לאותו קול נסע מחנהו של אנדריי למסופוטמיה וחלו בטיפוס. רבים מחבריו של אדון בנימין מתו באותה מחלה ואף הוא שכב כשנה במיטת חוליו ולא ידע נפשו מצער ומסבל. פרופסור הזדמן למקום שכיבתו. נודע לו שהיה מבני העיירה שבה גדל ונולד ונקשרה ביניהם ידידות מה והוא שהצילו מן הטיפוס והביאו לדרך עץ החיים.
הלך לבית הבראה של חיילים והבריא. הסתפח לגדוד אחר של חיילים פולנים ונסעו לאותו מקום שמכנות אומות העולם "עבר-הירדן". כיוון שהגיעו לעבר הירדן המזרחי, מקום שנמצא באותו "עבר הירדן", הלכו קצינים שבהם והראו להם מקום אדמתה של הארץ המובטחת וחלק מגלילותיה ונופיה. אמרו להם הקצינים: שאמרנו לכם "הארץ המובטחת" לא לכם היא מובטחת, אתם איתנו ופנינו לדרום הרחוק. שמעו החיילים כך וצירפו פזיזות למחשבה מיהרו ופשטו בגדי חיילותם וקפצו ועברו לצידו השני של הירדן. אמר אדון בנימין, אם היה פה עכשיו זקנו של זקנו של זקני,רבינו ריש-לקיש, נחת היה רווה בעולמו , שכל הללו מתחזים בעלמא היו לחיילים פולנים ואילו תוכן נשמתם מזרעו של יעקב וריש-לקיש. מה היה בסופם? נתפזרו בארץ ולא שבו לצבאו של אנדריי. כמוהם אף האדון בנימין, עלה במסילה ושם פעמיו לעיר חיפה לחפש את אחיו.
כבר זכרנו כי תחילתו של האדון בנימין שונה הייתה מסבלותיו בצבא. בגדי שש היו מלבישים אותו וסורקים שיערו במסרקות של שנהב וכמעט שכרעו לפניו אברך. שכך היו עושים לבני הזקונים בגליציה בכלל ובמשפחת דורוביץ בפרט. אם תהית מניין לו לאדון בנימין אותו מראה של גוי שבו התברך, אולי על שום סופה של אמו שהייתה חובשת פיאה כדרך יהודיות כשרות וצנועות ובאותה מחתה הייתה מלמדת ציור בבתי מדרשות של ערלים, וזה וזה עלו בידה עד אותה שעה שנסתלקה מן העולם והשאירה את בן תפנוקיה הצעיר יתום מאם. הגם ששבקה אמו המשיך והשכים מדי בוקר וכתת רגליו. לאן כתת רגליו? לא כתתן אלא לכיתת גימנסיה אחת של ערלים על מנת ללמוד לטינית ושאר חוכמות- גויים. אחר הצהריים השלים חינוכו בבית התלמוד של היהודים.
שאמרתי לך כי איקונין פניו כשל גוי וכי ברכה היא לו, על שום מה? טוב לו לאותו מבני ברית שאם מתגייס הוא והולך בין צבאות הגויים שישנה את שמו. אדון בנימין אף הוא משקפץ ונכנס בצבא הרוסי שינה את שמו ונקרא שפק. תחילה רכב עם פרשי וורושילוב, אחר תקופת מה העבירוהו לחייל הרגלים. זמר יש להם לאותם חיילים רגליים וקוראים אותו "המנון". משהולכים אותם רגלים ברגל, שלא כדרך רגלים של ימינו, אם אינם בזמן של מלחמה, נושאים הם את גרונם ומצחצחים לשונם בשיר אותו המנון. ביתו של אדון בנימין יכולה עד היום לשיר את אותו המנון על כל בתיו ומנגינתו שכן מחיבתו את אותו המנון לימדו אדון בנימין את בתו בבת עינו את כולו על בוריו. יום אחד נתפסו על ידי משטרה חשאית. כ"כ חשאית אותה משטרה עד שאי אתה יכול למצוא אדם אחד שיאמר לך מה עניינה ומה מעשיה ואת מי היא מוציאה לשבט או לחסד, כל שכן על שום מה היא נוהגת כשם שנוהגת. תופסים הם לאותם שאין באמתחתם זיהוי ומחמת שחושדים בהם בריגול פוטרים אותם לאלתר. אותה פטירה אינה עניין של כיבוד כדרך הפטרות שלנו בחג ומועד אלא עניין של גזר דין מוות ללא דיינים וללא עדים מומחים והשתהות יתרה. האדון בנימין איבד זה מכבר אות של זיהוי שהיה לו ואלמלא בן-כפרו שהלך לעיר ושירת באותה חשאית ואלמלא שהכירו, אחת הייתה דתו להמית ולא היינו יודעים מדוע טוב היה לו שהלך ושינה את שמו והחליפו משם עיברי לשם של גוי.
ערלים שברוסיה משרצו לדעת באדם אם זרוע בו זרע יהודים הלכו ובדקו בציציות רחמיו. אם רחמן היה קרוב לוודאי שיהודי הוא כולו או רובו. עריץ אחד שהתקרא שטאלין הולך היה ומטהר ערבותיה של רוסיה. נאה היה לו שם זה שאם מחברים שני קצותיו אתה מקבל "שטן" ואילו מה שנותר באמצע שמו הוא "לי". ומה הפרש מצאנו בין שמו לבין השטן? שהשטן לשם שמים עושה והולך במצוות בוראו, ואילו שטאלין לשם עצמו בלבד ולפעמים רק להנאת נפשו. פעם אחת נצטווה גדודו של שפק להעלות כפר שלם על רכבת. אולי לשם עבודה של פרך ואולי לצורך סילוקם של אנשי אותו כפר ממקומם ואולי לצורך אחר גרוע משניהם. הייתה שם אשה אחת שנתקשתה בטיפוס ולא הזדרזה כדבעי, סייע לה אדון בנימין. נגשו אליו חבריו בעין עקומה ורמזו לו כי אין מעשיו הולמים חייל מן החיילים אלא יהודי רחמן ורך. די היה בכך והבין כי כמה מאוס בעיניהם ריחם ולחלוחיתם של יהודים ומעשיהם. לפי תומם השיחו לו כי אם עולה בידם ויודעים בפלוני שיהודי הוא אולי יורים הם בו לכשיזדמן. ומתי מזדמן? שאל. פעמים שנלחמים כתף אל כתף באותה שוחה עד שבסופו של הקרב מהומה רבה ומבולקה שוררים בכל ועשן מיתמרועולה ועדיין קולות של פיצוץ נשמעים, אפשר ומי מאתנו פולט בטעות כדורויורה הישר בליבו של אותו ז'יד ארור שכיתף לפני כמה רגעים לידנו.
אדון בנימין שנתכנה שפק ושהיה יהודי נסתר בפרשי וורושילוב ואח"כ ברגלים של שטאלין, כיצד מצא דרכו אל צבאו של אנדריי הפולני? באחד הימים נח גדודו של שפק בכפר אחד בין וורשה ומוסקווה. נשתעממו החיילים ונשתעמם גם הקצין הממונה עליהם. שתו מעט ועדיין היו משתעממים. לא לחינם דיברו חכמים בגנות הבטלה שמביאה קלקולים רבים. כיוון שנכנס בו באותו קצין יין יצא סודו, ששונא יהודים מופלג היה. תפסל אחד החיילים שידע בו שהוא יהודי, העמידו במקומו והחל לירות בין רגליו. “ראו כיצד יודע מוישל'ה לרקד" פנה אל חייליו. מצאו כולם שהדבר משעשע ויש בו להפיג את אותו שיעמום ולו גם לשעה קלה. תיכף שראה אדון בנימין כך רתח דמו. לא הלך לטול הלכה ממשה רבינו ולא להוועץ באליהו ופנחס. תפס בלנדה אחת של דייסה שהייתה מונחת בסמוך והלבישה בכח על ראשו של הקצין ונמלט משם כל עוד נפשו בו ואף נטל משם את מוישלה המרקד. הלך עם מדיו הרוסיים וערק לצבאו של אנדריי הפולני. כיוון שהתקרב לעיירת הולדתו הסתייע שוב במראהו וחשבוהו לגוי ולא עיכבוהו. בא באישון לילה לבית אביו וניסה להניאו לצאת ולברוח מזרחה. ”הכל בוער, בכל מקום מוות, שעת חפץ היא לקום ולברוח ולעלות לארץ-ישראל, ריח מוות מפקיע ומפקפק תוקף אותן שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל בצבאות ובאיילות השדה. אפילו לאותם הסוברים שאין אלה דברי אגדה בעלמא", כלום לא הועיל, אביו מיאן להוציא את הגלות ממוחו. יותר לא ראה אותו בין החיים.
לו היית שואל בימים שהיו את האדון בנימין במה חושק הוא, תשובה מן המוכן היית מקבל- בכימיה.
היסודות והרכבן וכל תכונותיהן, ומה מושך אחד אל השני ומה דוחה, ובאיזה תנאי ובאיזה מחיר, וכל כיוצא בזה מתכונות החומרים ומאותם מעשים שאפשר לעשות בסיועה של תורת הכימיה וידיעתה. אלא שלא כל החפץ בכימיה מזקק הקב"ה מעשיו ומצרפם ומביאם לכדי ממש. באותם ימים שהיו נאלץ לעשות על ידו של אביו ולסייע לו, ונשאר בעיירה. בקייץ היו נוסעים לספאש שבהרים ושכרו שם ביקתה אצל איכר אחד. היו דגים בנחלים ונופשים בין ההרים עטויי העצים והיערות. באחד מאותם חורפים החל ללמוד ראיית חשבון ושנא כל רגע. ממרפסת ביתם יכלו לראות את כיכר העיר, ראו מתי הגיעו הנאצים וחזו בחלק מהפוגרום שביצעו. רוב הגברים התחבאו. כששבו הרוסים התמנה לסופר התבואות והתנאה ממינוי זה הנאות רבות. כל מי מהממונים קיבל מדי חודש כרטיסים שונים של אוכל וזכויות. אגרונום אחד לימד אותו כיצד להציג מצגת שווא באותם פרטים שהיו חסרים במחסנים שעליהם התמנה. רבים מהעובדים שם היו נוטלים מכל הבא ליד וגילגלו כל אותה אחראיות על הממונים. פעמים שהממונים כלל לא ידעו שחסר במחסניהם דבר מה עד שבאה הביקורת ונפקדו. כך נמשך הדבר ונמשך. האדון בנימין ראה את הנולד וחש כיצד נחפר תחתיו פח יקוש, הבין כי איש מבין הללו לא יעמוד לו ביום פקודה ומפקד, וסופו שנמלט מכל אותן התמנויות וגייס עצמו לצבא הרוסי.
אשתו של האדון בנימין, כשעלתה לארץ-ישראל, כדרך כל הבריות של אז עלתה, באוניה. הגיעו מול חופיה של חיפה וכמעט שטבעו, כל אותן בריות שביו על האניה נדחקו ועמדו בצידה של ארץ-ישראל והמלחים נדחקו אחריהם לאותו צד על מנת להרחיקם והיטו בכובדם את האוניה על צידה. לאחר נדנודי סכנה מרובים שבו ואיזנו את עצמם וירדו בדרך שירדו והגיעו לחוף. לאחר זמן עלתה לירושלים והיכירה את אדון בנימין. כשרצו הגרמנים לשלם שילומים לפליטי המלחמה אמר אדון בנימין שלא ייקח, כבודו וחיי יקיריו אינם עולים בדמים ואין להם ערך ומספר שקול. ניסתה היא לשדלו ולא הסכים. היא שחדת חושים הייתה בזה לאותו בוז שבז הוא לחומר, כל מה שיכלה להשיג כאן ומייד רצתה בו. עדיין זכרה איך יום אחד אי שם בערבות רוסיה ראתה קהל רץ. רצה גם היא. לסוף אותה ריצה תפסו הקהל לכלב אחד ורצו לאוכלו. עלה בגרונה קבס והסתלקה משם. פעם אחרת ראתה אשה אחת, אשתו של גביר מגבירי העיירה ושועיה, מאותה עיירה שבה נולדה וגדלה, ראתה שהיא גונבת גזר מדוכן בשוק הבוכרי בקווקז. לפנים בהינף של זרת ניצבו לשרתה משרתים ומשרתות וכל תשמישיה בכלים של בדולח וזהב וכסף. משתפס אותו מוכר בוכרי לאותה ענוגה ורכה הפליא בה מכותיו לעיני כל באי השוק עד שנפחה נשמתה. אשתו של אדון בנימין, כל מה שיכלה להוציא מאותם חלאות כשר היה בעיניה. לא רחמים ולא כבוד, רוצה היא לחיות ולאגור כל כל כמה שתוכל ולהבטיח את עצמה כמה שיותר ימים קדימה.
האדון בנימין, על שום עברו הצבאי סייע בארגון הלחימה בדרומה של ירושלים ונלחם בקרבות בקעה ותלפיות. משנסתיימו הקרבות הופיע לפני וועדה אחת שחילקה בתים שניטשו. סיפר מה שסיפר וקיבל את ביתו שבבקעה. אחר חמש שנים שהיו מאורסים עדיין לא אצה לו דרכו של אדון בנימין להתחתן. יום אחד התייצבה אצלו אשצו ואמרה לו כך: “בשם ר' חייא בר אבא אמרו- “תוחלת ממושכה מחלה לב"- זהו שמארס אשה ונוטלה לאחר זמן, “ועץ חיים תאווה באה"- זהו שמארס אשה ונוטלה מייד" אדם נוסף בא עמה בדברים ורוצה להשתדך עמה. אינה אוהבת אותו כאדון בנימין אך מוכנה להנשא לו כיוון שרואה כוונותיו וחשה כמה הן רציניות, שלא כאדון בנימין. חכך דון בנימין בדעתו והעמידו חופה.
כל חייה של אשתו הייתה ברכה שרויה בבית, והיה אדון בנימין מכבדה מאד וזהיר באואתה, גוחן כשהזכרנו ולוחש אוהב אותה כגופו.
תדיר משהייתה נשאלת, היה רצונה למות בבת-אחת. פעם אחת ישבו במטבח ודיברו ביניהם בענייני הבית והבת. קראה לו פתאום. מיד קם וחיבר לה בכתפיה, ידע שהגיע העת לעמוד. רגע שאחריו כאילו משכו מלאכי השרת נימה מתוך צלוחית של מים ויצאה נשמתה באהבה.
ימים מעטים אחרי כן נזדמן אדון בנימין למקום שיש בו גשר ומים רצים תחתיו ושוטפים. לפתע, באחת, נשלה הטבעת וצנחה אל המים. מים רבים לא כיבו אהבתם, נהרות לא שטפוה ורק משכבה נרה של אשתו לא היה לה לאהבתו של בנימין במה להתפס. באו המים ושטפו אותה טבעת והוליכוה ממקום שבו עמד. אותה טבעת שלא ניתן היה לו להסירה נ"ג שנים בחיי אשתו, תמו ימיה. ימים שיש לה בהם חפץ עברו ולא נותר לה דבר שיהא עליה להטביע בו חותמה. טבעה ונעלמה במצולות הימים. השכינה
