הקדמה
הקדמה
ההקדמה, כדרכן של הקדמות, היא הנגיעה האישית שלי בספר זה, ולכן היא כתובה בגוף ראשון יחיד. בשאר הספר השתדלתי להמנע מכך ככל האפשר.
בוודאי שאלתם את עצמכם מה פתאום בן אדם קם בבוקר ומחליט לכתוב איזה ספר? השאלה הולכת וגדלה כשאתם מבינים שהאדם הזה כתב ספר על משהו בתלמוד. השאלה גדלה עוד יותר כשמבינים שהוא כתב ספר על שניים וחצי דפים בתלמוד, רק שניים וחצי דפים, (חמישה עמודים), וספר שלם?.
במבט לאחור על ציר הזמן הכרונולוגי, ככל הנראה, הזרעים לכתיבת ספר זה נבטו אי שם בימי לימודי בישיבה, בתקופות של חוסר שקט וויכוחים פנימיים, ואח"כ בשנותי באקדמיה. הטקסט התלמודי הינו מורשתם של חוג חכמים שנכתב ונערך החל מתחילת המאה השלישית, כחיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה. לאחר שנחתם הפך תוכנו של התלמוד הבבלי כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית "הואיל וכל אותם דברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל" (הרמב"ם, בהקדמה למשנה תורה). דבריהם של חכמי התלמוד קיבלו במשך הדורות מעמד גבוהה ביותר עד שאפילו במדינות מסוימות בעולם החלו גויים ללמוד תלמוד כדי לפתח את החשיבה. החומר שבו עוסק ספר זה מיוחס לאמוראים מהחשובים ונחשבים ביותר, לכן תמוהה עוד יותר עובדת היות דבריהם סותרים לכאורה כל הגיון או פסוקים מפורשים הכתובים בעברית פשוטה.
בעיקרו של דבר, האמור בספר הוא נסיון להאיר, לחשוף, לערער, להרהר ולהציג מסקנות והשערות עקרוניות בשאלות של אמונה, מוסר וקהילה בפרשנות חז"ל ולהטיל את אורם על הישראליות העכשווית. אחד הדברים שניסיתי להציע הוא פיתוח דגם חשיבה אחר ושונה, למשנה אחרונה בפרק החמישי במסכת שבת (בבלי נ"ד ע"ב – נ"ו ע"ב) ולפרשה במישור רחב יותר. בעשותי כן אני מציע נקודת מבט חדשה, קריאה שונה והענקת משמעות לסדר המסוים בו נערכה, לחידוד ההקשר בין הראי והתמונה ובין הממשי והסימבולי, ועל כך נעסוק בהמשך בהרחבה.
בסוגיות התלמודיות שלהלן התייגעתי זמן רב, ובשמיעה ראשונה הן נשמעות שחוקות מאד, דווקא העיון בהן חשף את עומק הבעיות שבהן והביאני להחלטה לכתוב ספר. התשוקה ליצירה ספרותית לפרשנות חדשנית ואותנטית הלכה וגדלה ככל שהעיון במקורות התרחב, המחקר והלימוד הפכו משמעותיים.
במה עסקינן?
המשנה, מושא הדיון שלפנינו, עוסקת בנושא איזוטרי בהלכה, דיני יציאת בהמה בשבת לרשות הרבים ושביתת בהמה מעבודה בשבת, לא הייתי אומר שמדובר בנושא המעורר עניין בקרב מרבית הקוראים. מנקודת פתיחה זו, קשה לתהות כיצד תצטייר מכאן והלאה תמונה מורכבת של כתיבה ועריכה.
אין יותר טוב מדוגמא.
בין השאר מסופר בדפים אלה על ארבעת המופלאים.
ארבעת המופלאים הם אנשים מושלמים. אולי חשבתם שאין ולא היו אנשים מושלמים, אבל מסתבר שאתם לא יודעים הכל, ומסתבר שיש ארבעה מושלמים מופלאים כאלה. שלמותם מתבטאת בכך שלא עשו שום חטא מימיהם. אם לא עשו שום חטא, מדוע מתו? כי אחרי חטא האדם בגן עדן נגזרה מיתה על האדם. ארבעה מופלאים אלה, אם לא הייתה נגזרת מיתה על אדם בגן עדן, יכלו לחיות חיי נצח ולא למות.
אתם בוודאי שואלים: מה הבעיה? איפה הפואנטה?
נדמה לי שעוד לפני שננקוב בשמם, עצם המחשבה שיתכן שיש אנשים שלא חטאו כלל נראית הזויה ובלתי אפשרית.
אבל, לו יצויר שיש כאלה אנשים, מי לדעתכם הם אותם אנשים? בסדר, לא אני ואתם, אבל מי כן? אנשי העליה הראשונה? הרמב"ם? הארי הקדוש? ז'אן דארק? ר' יוסף קארו? הדלאי למה? אולי רבי עקיבא? מרטין לותר קינג? אמא תרזה? אולי שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה. אולי האיכר הסיני הפשוט שחי עד גיל מאה ושבע עשרה? אולי עזרא ונחמיה? ואולי משה רבינו, או אהרון הכהן, או אברהם אבינו? או אולי דוד המלך או מישהו אחר?
את התשובה ניתן לקרוא בתלמוד הבבלי. בניגוד לכל מה שאתם מסוגלים להעלות על הדעת, מדובר בארבעה אנשים מהתנ"ך, שחוץ משמותיהם לא כתוב עליהם כלום בתנ"ך.
סליחה, כתוב על כל אחד מהם עוד פרט, אבא של מי הוא היה, או בן של מי הוא היה.
מדובר בעמרם אבי משה, ישי אבי דוד, בנימין בן יעקב, וכלאב בן דוד (מאביגיל).
כך בדיוק מציגה אותם הגמרא. 'אבא של מישהו מפורסם', 'בן של מישהו מפורסם'. חוץ מהם אין עוד מושלמים.
לכאורה המידע המופלא הזה, הכתוב בתלמוד הבבלי, נראה הזוי ומוזר ובלתי הגיוני בעליל. לא רק שהוא מנוגד למה שכל בר דעת, חילוני או דתי, היה מעלה בדעתו, גם לא ברור למה הגמרא טורחת להגיד את זה? מי החכם שחשב שכ"כ דחוף לציין את ארבעת הדמויות האלה כמושלמות? (סבלנות, איני מזלזל באף חכם!).
יותר מזה, למה הוא אומר 'בנימין בן יעקב'? האם יש מישהו שלא יודע שבנימין הוא הבן של יעקב? האם יש בעוד מקום בתלמוד אזכור של בנימין והדגשה שהוא הבן של יעקב? האם יש מישהו שלא יודע שישי הוא אבי דוד? יש עוד ישי חוץ מאבי דוד?
משהו מאד יוצא דופן נכתב כאן. האם יש קשר בין מושלמותם והעובדה שהם בנים של אבות חשובים או אבות של בנים חשובים? האם לכל זה יש קשר לעובדה שלא כתוב עליהם כמעט כלום בתנ"ך? (התשובות מפורטות בספר, באופן כללי התשובה היא כן ! )
אני חוזר אל ההתחלה. האם הצלחתי ליצור אצלכם, הקורא, הקוראת, מספיק סקרנות, מספיק מוטיבציה לרצות להבין מה התלמוד רוצה לומר? שהרי או שהעורך התלמודי היה אדם תימהוני שהחליט לבזבז את כספי הספונסר שלו על דברי הבאי הזויים וכתיבת דברים מובנים מאליהם מחד, ומנוגדים לכל הגיון מאידך, או שיש כאן משהו אחר, אותו צריך לגלות.
מה באמת הולך כאן?
גיליתי בדפי התלמוד לעיל תפניות מאד מוזרות וחדות. מתחילים לעסוק בנושא אחד, ובבת אחת עוברים לעסוק בנושא אחר. 'תפניות' הן סוג של פוינטר, חץ המכוון לנושא העיקרי.
גיליתי, כמו רבים לפני, שגם אם כתוב שקין רצח את הבל, בעזרת דרשה מתאימה וטכניקה מפולפלת, ניתן להוכיח שלא היו דברים מעולם. לא רק שאילו קין היה הורג את הבל הוא היה צודק, ניתן להוכיח שהוא בכלל לא הרג אותו.
גיליתי שכשם שאתה יכול להגיד 'רצח', ניתן לפרש 'צרח', (... וכל מי שינסה להגיד אחרת... אינו אלא טועה).
גיליתי שניתן לדרוש כל מילה ישר והפוך, הכל תלוי בדרשן וברצון שלו והאם ברצונו להגן על מושא דרשתו.
התגלו לי כ"כ הרבה תופעות פרשניות/ דרשניות, מאותן שאם הבן שלי היה מעז להגיד אותם למורה שלו בכיתה ב', קרוב לוודאי שהיו משאירים אותו כיתה ומזמינים לו קצין מבחן ומזמנים אותנו לשיחה דחופה עם המנהל.
אבל בתלמוד זה עובר, כאילו בפשטות. אך מכיוון שגדול בעיני כבוד התלמוד וחכמיו סברתי כי מדובר ב'שפה אחרת' שיש להתעמק בה ולהבינה.
אני יודע, יש מבין הקוראים שמראש לא מצפים מחכמי התלמוד לכלום, לכן הם לא מופתעים מהתופעות שציינתי למעלה.
ובכל אופן, גם מבין החילוניים שבינינו עדיין יש רבים שמכבדים את חכמי התלמוד ומעריכים כי חכמים ששמם מופיע אלפי פעמים בתלמוד ורבים מחכמי העולם לדורותיהם הוקירו את ידענותם וחכמתם, ידעו והבינו כמה מוזרים דבריהם, ואף עלפי כן אמרו אותם והעזו להעלותם על הכתב ולפרסמם לדורות עולם, וכל גאוני ישראל לדורותיהם ורבים מחכמי האומות הורידו בפניהם את הכובע (וגם שילמו כסף כדי לקנות את הדפים שבהם מודפס חומר זה).
אז מה ההסבר לחידות אלה, מה מסתתר כאן?
איך הכל התחיל?
בערך בשנת 2010 התחלתי להעביר שיעורים בפרקי אבות בשבת אחה"צ אצלנו בקהילת מוריה במודיעין. באחת השבתות הגעתי למשנה ז' בפרק ג' בה מוזכר דוד המלך. החלטתי להעביר שיעור על דוד המלך ובין השאר הגעתי למימרתו המפורסמת של ר' שמואל בר נחמני, המביא בשם רבו רבי יונתן, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת נ"ו ע"א). גם אני כמו רבים לפני הוטרדתי מהמחשבה שיש אמורא שטוען שדוד המלך לא חטא, והרי כתובים מפורשים מכחישים את דבריו.
בשנת תשע"ג בשבועות, בא הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו (שהיה אז רק הרב הראשי של מודיעין), ונתן לנו שיעור על דוד המלך, וכל מה שהוקשה לי בעבר צף ועלה מחדש.
במקביל התחלתי ללמוד תלמוד לתואר שני בבר-אילן. בין השאר למדתי בקורס 'מימרות חז"ל – אמת היסטורית או משהו אחר?', אצל הפרופסור אבינועם כהן. בשלב מסוים עלה הנושא של כתיבת עבודת תיזה שתהיה חלק מעבודת דוקטוראט בהמשך. העליתי בפניו את הרעיון לחקור את משפטו המפורסם של ר' שמואל בר נחמני 'כל האומר דוד חטא וכו'', והוא מיד אמר שכתבו על זה כ"כ הרבה ושאין מה לחדש בזה. מלבד זה, קודם כל רצוי שאקרא מה כתבו, ואפילו דרך האינטרנט בלבד. לקחתי אתגר זה ברצינות והתחלתי לקרוא וללמוד הררי חומר על הנושא.
הבנתי שמדובר לא רק בדוד אלא גם בראובן, בני עלי, בני שמואל, שלמה ויאשיהו. לגבי כולם נאמר אותו משפט 'כל האומר פלוני חטא, אינו אלא טועה'. כלומר גם בני עלי לא חטאו, גם בני שמואל לא חטאו, וכן הלאה. ככל שקראתי יותר מאמרים התחלתי להיכנס לעומק בעיות הפשט מול הדרש, התחלתי להכיר את הדמויות השונות הקשורות למשפטים אלה, ועוד פרטים רבים ומאלפים.
קראתי מעל מאה וחמישים מאמרים שונים וקטעי ספרות רבים ומגוונים, חלקם היו מנומקים ומגובים במקורות וחלקם נכתבו 'מהבטן'. אלה גם אלה זכו לקריאה ביקורתית וניתוח היתרונות והחסרונות שבהם. עולם האגדה שבדפים נד-נו בבבלי שבת החל להיפתח לפני על כל יופיו, עושרו והעומק שמצאתי בו, ויותר ויותר התברר לי שלא כל מה שנדמה שרואים בהתחלה הוא מה שכתוב באמת. לאט לאט התגבשה בקירבי תפיסה הרואה בסוגיות אלה מכלול שלם שיש קשר בין חלקיו.
סיימתי תואר שני והתברר לי שמציאת מחחה לדוקטוראט היא משימה קשה מאד. פרופ' נועם זוהר מהמחלקה לפילוסופיה, היה מוכן לקבל אותי להנחיה אך רצה שאתמקד בפילוסופיה כללית. קראתי את ספרו העוסק בשרשור סוגיות בחז"ל, הזדהיתי עם כל מילה, ושלחתי לו חומר כתוב שאושר על ידו. בסופו של דבר לא הייתי מעוניין במחקר הפילוסופי וויתרתי על אופציה זו. בכל מקרה רציתי מעל במה זו להודות לו על נכונותו הרבה.
משנוכחתי כי הדרך לדוקטוראט חסומה בפני מבחינה מעשית, החלטתי לנסות לפרסם את הדברים שעלו על ליבי בספר עצמאי, ולאו דווקא תחת אצטלא מדעית. מטרתי העיקרית היא לפרוס משנה סדורה של החומר הרב שעלה בידי למצוא תוך עיוני בדפים נ"ד-נ"ו בבבלי מסכת שבת. איני מתחמק מהפן המדעי, בדקתי חלק מהגרסאות וכתבי היד, בדקתי מקורות מקבילים ומקורות בכלל, עיינתי ברבים מהפרשנים המסורתיים, גם על התנ"ך וגם על ש"ס והמדרשים, וגם קראתי מחקרים עדכניים של חוקרים מובילים בעולם, וחומר מדעי רב הקשור לנושא, אבל בסופו של דבר הרעיונות המרכזיים שאציע אינם קשורים לצדדים אלה בהכרח, ואין לי כל יומרה להציג את הרקע המחקרי-מדעי במלוא היקפו. בספר אקדיש פרק מיוחד למספר מאמרים ומחקרים שקראתי, אך נדמה לי שרק על זה אפשר לכתוב מחקר נפרד וארוך.
הספר שלהלן מציע הסבר מקורי לשלל הקטעים הבעייתיים שיש בדפי הגמרא המדוברים, ונותן תשובות הגיוניות לשאלות רבות תוך שמירה על כבודם של חז"ל מצד אחד ואישי התנ"ך הראויים לכך מצד שני, תוך מתן יישוב נאות לבעיית הפשט והדרש, הכתוב בתנ"ך מול דברי חז"ל, ובעיות רבות נוספות שלא מצאתי להם מענה בכל החומר הרב שקראתי. לאחר קריאת הדברים עשוי כבודם של חז"ל לגדול במאד מאד, ומזוהרם של פסוקי התנ"ך לא יגרע מאומה.
לפיכך, אם אני צריך להגדיר מה הוא נושא הספר, ועל מה הוא מדבר, אומר כך:
נושא הספר הוא המימרות המוזרות הפותחות במשפט 'כל האומר פלוני חטא אינו אלא טועה', והקשר הברור שיש להן לקטעי התלמוד המוזרים כשלעצמם, הסמוכים להם מלפנים ומאחור, תוך ביאור מטרתן של הדרשות ההפוכות לכל מה שידענו על פרשנות פשוטה של התנ"ך, אותן דרשות הפזורות לאורך כל חמשת עמודי הגמרא בהן נעסוק, בבלי שבת נ"ד ע"ב – נ"ו ע"ב.
נצא לדרך, קריאה מהנה.
