המוזה ואשתי

                                                המוזה ואשתי
יום ו' 13.5.2005

היה בוקר יפה. מאותם בקרים שבהם אתה נוטה לסמוך על דברי חכמים שאמרו: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ולפיכך נברא יחידי". כיוון שהקיצותי משנתי והפכתי בחלומותיי לכאן ולכאן ומצאתים פרוכים ומבודרים וכל חלק מחלום זה מעורבב עם חלק מחלום אחר והדמיון שבכל אחד ואחד יתר בכמה ידות על דמיון שבחברו, כיוון שנוכחתי כי הכל שריר ותקין, קמתי וצחצחתי שיניי וישבתי לשתות קפה עם אשתי. נטלתי לי ספר מן הספרים האהובים עלי ובו בולי דואר שאספתי. אחר כך הנחתי לעיניי שישוטטו בו בכה ובכה. עד שעיניי מפליגות בצבעוניות שבאותם תוויות של דואר ובכל אותן חותמות שחתמו עליהן פקידי הדואר וצנזורי הממלכות, ועד שראשי נטלני לזמנים שהיו וליבשות רחוקות ואף למקומות שלא שמעה עליהם אוזנו של אדם במקומותינו ואף אוזני שמצויה בעסקי בולים וסניפי דואר ישנים, עד שכך, פרח לו דמיוני וקפצה עלי להבתם של סופרים ודחקה בידי ליטול את העט.
מונח ומזומן היה שם צרור דפים שלשם כך הנחתיו באותו מקום ואף מספר עמודים מתוך סיפור שהתחלתי לכתוב היו כרוכים בו ומצפים להמשך. נטלתיו וחזרתי וקראתיו ונמצא מוחי ממשיך ונובע מאליו, הוגה את הגיגיו ומנסחם לכדי שירבוט של כתב ומשפטים.
ישבה מולי אשתי אף היא אחוזה בשרעפיה שאחזו בה תוך כדי שתיית הקפה.
תכף שהתחלתי שרטוטן של משפטים שארצה לכתוב קפצה עלי וחיבקה אותי חיבוק של אהבה ומתיקות. הנהנתי לה כלאחר יד. חיבקתי לה בעדינות ורמזתי לה כי ברצוני להתמקד בכתיבה.
הניחה לי לרגע וכבר שמחתי שחזרתי לכתיבתי.
"אולי נתקשר לנגר? שהרי אמר שיבוא בשמונה ושלושים ועכשיו כבר שמונה שלושים ושתיים?
"ודאי. תתקשרי ותבדקי מה עם הנגר".
לא הניחה שניות אחדות ומיד דיברה עם הנגר. "הוא מתעכב קצת בנגריה ויצא מיבנה רק בעוד מספר דקות".
באשר לי, מה לי אם יבוא הנגר בשמונה ושלושים או בתשע ושלושים או בשמונה שלושים ושבע, אחת היא לי מתי שיבוא, שיבוא מתי שרק יבוא ורק תניח היא לי לכתוב.
"תגיד, כמה זמן לוקח לו להגיע מיבנה לכאן?"
כיוון שפנתה אלי בשאלה ישירה כל כך, ידעתי כי לא אוכל להתחמק ועניתי לה: "בערך שלושת רבעי השעה".
"אז איך נתכנן את הזמן?" בתוך כך הניחה לי לרגע ואני מתוך זהירות וראיית הנולד לא קפצתי מיד על מציאה זו אלא המתנתי, כביכול מתוך נימוס, לראות אם סיימה, ואז חזרתי לכתיבתי.
ככל הנראה, לא באמת חיכתה לתשובתי. הלכה לה לסדר חפץ זה או חפץ אחר ואחר כך חזרה. "תגיד, איפה הנחתי את הטלפון שלי, אתה יודע אולי?"
"באמת שאינני יודע, שהרי בכתיבה הייתי עסוק", ולא כדי לרמוז לה אמרתי זאת, ולא כדי לסנוט בה, דברים כהווייתם סחתי לה.
"אולי תתקשר אלי מהטלפון שלך ונחפש את שלי?"
הנחתי את הנייר והעט וחייגתי את מספרה של אשתי. החלה לשוט בחדרים וכרתה אוזנה על הקירות להאזין. שמעה קול חלוש. ביתיים ענה לי המשיבון ופסק הצלצול וניתקתי.
"חייג בבקשה שוב". הסתובבה בכל החדרים ושמה אוזניים על מרבית הארונות, הקירות והשידות. פתחה ארגז של כביסה מלוכלכת, חיפשה במכונת הכביסה עצמה, בתא המרכך של אותה כביסה, חיפשה בתוך נעלי העבודה שלי, לעולם אין לדעת, חיפשה בסירים שבארון ובסירים שכבר מחוץ לארון, ואין. הטלפון איננו.
בינתיים ענה לי התא הקולי שלה שוב ושוב .
"נסה שוב" התחננה.
"מה עשית קודם?" דחקתי בה, "היכן היית?"
"סידרתי בגדים בחדר".
הכריחתני לקום וליטול את עצמי אל אותו חדר. פתחנו את הארונות וצלצלתי שוב. הפעם סוף סוף נשמע הצלצול לא כקולו של יעקב אלא כקולו של עשיו, חזק וחותך. בין המגבות ומפות השולחן, מבויש משהו, כאילו דחקוהו לקרן זווית, מבריק וריחני, מדיף ריחו של סבון בגדים, היה מונח הטלפון של אשתי.
חזרה השלווה למקומותינו ושבתי אל השולחן לכתוב.
לא עברה דקה, ואשתי, שהנחתיה ישובה אצל השולחן בסלון, שיגרה לעברי כאילו בהיסח הדעת: "יש לי בחילה". שכן, זאת עליכם לדעת, כרסה של אשתי כבר הייתה אותה שעה בין שיניה, עגולה ויפה.
"אולי באמת כדאי שתשתי משהו קל?", כך אני. שוב עלזה לה דעתי שהניחתני לנפשי והלכה לעסוק בעסקי השעה ובעסקי הבית.
באה אשתי ועמדה על גבי וסחה לי דבר מה. כמדומה אני שרצתה לראות את כתיבתי. פתחתי פי והפצרתי בה שלא לעמוד בשעת הכתיבה ולראות אותי בשעת חציבת המילים ושרטוטן. לא שאני מתבייש ומסתיר ממנה, אלא שאין זה נוח לי שמביטים בי בשעה שאני כותב, יש עיתים שעיניים אחרות מסכסכות עלי את מחשבותיי, מערבבות את מילותיי וסוגרות את מעיין היצירה שבי.
הלכה ופתחה תריס, ולבשה מלבוש אדום, וחזרה ופשטה אותו, ולבשה אחד שמרביתו כחול, ואחד שמחציתו לבן, ופשטה גם אותו, ועטתה על עצמה מעין שביס ואחר כך רדיד, ואחר כך עוד מכל מה שמצאה בארונות שבביתנו. אחר כך סידרה בשערה וסמקה היכן שסמקה ופיזרה מתוך כל אבקות הרוכלים המצויות תדיר תחת ידי הנשים, והתקינה בגופה תיקונים כאלה ואחרים, רובם ככולם נאים, ושבה למחיצתי. פעם שאלה אותי מתי אסיים את כתיבתי, פעם אחת התייעצה איתי לגבי פתיחת התריס שבסלון, ופעם שלישית שיתפה אותי בהגיגיה. על מה הגיגיה של אשתי ביום שישי? תחילתם מתי אסע ומתי אחזור ואף אל מי אתקשר ומתי אפגשנו, אמצעיתם מתי ניסע לטייל ובאיזה מקומות נטייל, ואיפה נישן. ואולי נטייל ביד השמונה ששמעה כי מקום נאה הוא, ולא רק שמאכליו נאים אלא אף תוכנו נאה וסביבתו יפה וטוב לו לאדם שיטול את אשתו ויסעו לאותו מקום שממנו יכולים הם להנות כדבעי. ועדיין לא פירטה לי מה הנאות נוספות מלבד אוכל יש באותו יד של שמונה, שרוב פעמים שנוטלת אותי אשתי להנאות, כרוך הדבר ברכישת בגדים באופן כזה או אחר.
סופם של הגיגיה של אשתי בהכנות של שבת שיש להכין. עיתון כזה ומצרך כזה ובישול כזה. וכבר פרח לו הנגר מזכרונה של אשתי, ואולי חבל שכך. שאולי הייתה עוסקת בנגר ומניחה לי להוסיף שורה או שתיים לכתיבתי.
לא לחינם מנה מי שמנה את ההבדלים בין גברים לנשים. שהגבר רוצה רק רשימת משימות ואחר כך שיניחו לו לבצען בשקט, ואילו לאשה ממש לא חשוב אם ישימו במרק מלח או סוכר, העיקר שההחלטה על רכישת המצרך ואופן הכנתו וכל הפרטים הנלווים, קרי מתי להגישו, ובאיזה חום לבשלו, ועל מה להניחו, ואיך לעוטפו, ועד כהנה וכהנה, החלטות אלה תיפולנה במשותף. אצלה, הדרך חשובה לאין ערוך מהשגת המטרה, אצל הגבר רק המטרה חשובה, גם אם יתחולל נס והמטרה תיפול מהשמים, מבחינתו זה טוב והוא יוכל אח"כ ללכת לנוח.
נאלצתי לשתף פעולה בכל אותן החלטות הרות גורל הנוגעות לתפריט ורכישתו, כמו כל מה שעשוי לקרות ולהתרחש במשפחתנו בשבת הקרובה. כדי כך הגיעו הדברים שכבר חששתי שלא אוכל לסיים את סיפורי מרוב דחיקות ואמתלאות שדחקה בי אשתי. ואף על פי כן, עיניכם הרואות סופו שהסתיים הסיפור, דבר שהוא כשלעצמו חשוב כפלא מופלא ומיוחד.
וכבר שכחתי מה היה ברצוני לכתוב מלכתחילה כשאך הנץ היום ועלו להן מחשבות ראשונות ויפות, מחשבות הטל, במוחי.