פרק 7 - ר' זירא ור' סימון
פרק 7
ר' זירא ורבי סימון ובית ראש הגולה
אחרי שראינו שהגמרא עוסקת רבות בבית ראש הגולה ובמנהיגים בכלל, אחרי שראינו שהגמרא תולה את חטאיהם, או לפחות את אשמתם העקיפה, של כל סוגי המנהיגים, בעובדה שלא מיחו בצאן מרעיתם, אחרי שרבי חנינא שינה נושא והפנה אותנו אל הזקנים, החכמים ואחריותם למחות במנהיגים, ואחרי שראינו את שמואל ואת תמונת הראי שלו רב יהודה, האחד אינו מוכיח את ראש הגולה, והשני מוכיח את רבו המובהק, אחרי כל זה נטפל בסוגיה הבאה ברב ששולח רב אחר להוכיח משפחת מנהיגים, ובתוכחה שאינה מתקבלת.
בבלי, שבת נ"ה א' למעלה
אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא.
אמר ליה: לא מקבלי מינאי.
אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי - לוכחינהו מר,
נתרגם באופן חופשי
אמר לו רבי זירא לרבי סימון: תוכיח את אותם אנשים המשתייכים לבית ראש הגולה.
אמר לו (רבי סימון): הם לא מקבלים ממני תוכחה.
אמר לו (רבי זירא): אף על פי שאינם מקבלים, יוכיחם אדוני.
רבי זירא שולח את רבי סימון שיוכיח את בית ראש הגולה.
לפנינו דוגמא קצרה נוספת לחכם תורני הנדרש להוכיח מנהיג פוליטי. נושא זה הוא אחד הנושאים המרכזיים בהם עוסקים דפים נד-נו בבבלי שבת לכל אורכם.
אבל לפנינו חידוש: רבי סימון מנסה לסרב לשליחות ששולח אותו רבי זירא, הוא טוען שאין טעם להוכיח את בית ראש הגולה, הם אינם מקשיבים ואינם מקבלים את תוכחתו ואינם רוצים להשתנות.
מתשובתו של רבי סימון אנו למדים כי הוא למוד ניסיון בעניין תוכחה כלפי בית ראש הגולה, וכי ניסיונו אינו טוב. הוא כנראה הוכיח אותם בעבר כמה פעמים והם לא קיבלו את התוכחה שלו.
לא ברור כ"כ אם "לא קיבלו" משמעו שלא אמרו לו שהוא צודק, או אפילו גערו בו על שהוא מוכיח אותם, או סתם דחו אותו, או לחילופין אמרו לו בסדר אבל לא ניסו לתקן דבר מהנהגותיהם. רבי סימון נטה להתייאש מבית ראש הגולה לאור ניסיון העבר.
את התשובה הזו רבי זירא אינו מוכן לקבל, הוא מחדש חידוש גדול: אף על פי שקהל היעד, המנהיגות הפוליטית וביתם במקרה שלנו, אינו מוכן לקבל את התוכחה, חשוב להשמיע אותה. כלומר, המעשה אינו נמדד לפי תוצאותיו במובנם המצומצם, אלא יש לו תוצאות נוספות שאינן נראות בהסתכלות ראשונה, תוצאות שלא קשורות בשאלה אם קיבלו או יקבלו את התוכחה או לא, תוצאות אלה אינן נופלות בחשיבותן מהתוצאות הישירות של התוכחה.
כלומר, יתכן שתוכחתו של ר' סימון עשויה להשפיע במעגלים אחרים מאלו של בית ראש הגולה, אבל אולי גם על אנשי בית הגולה, אותם שלא קיבלו את תוכחתו.
איך?
אולי יחשבו על זה שוב ואחרי זמן זה ישפיע.
אולי אלה זרעים שנטמנים בליבותם ויצטרפו לדברים אחרים ולבסוף ישפיעו.
אולי הם רק עושים הצגה שזה לא משפיע עליהם, אבל בפנים זה משפיע.
אולי זה משפיע על אנשים אחרים שנמצאים בסביבתם.
אולי חשוב שהציבור ידע שיש מי שמוכיח את בית ראש הגולה, ולא כולם מסכימים עם מעשיו.
אולי זה ישפיע על אנשים נוספים להוכיח.
אולי עצם הבעת דעה שונה, תשפיע על אנשים לחשוב אחרת ולהתנהג אחרת.
מה ההיגיון בתוכחה שאינה מתקבלת? איזה משמעות מקופלת במעשה כזה?
כשאנו אומרים "להשמיע את התוכחה" אנו מתכוונים בראש וראשונה בפני בית ראש הגולה, מושא התוכחה. אבל מאד יתכן שמעשה השמעת התוכחה כולל פרסום במעגל רחב יותר, למען יראו וישמעו, כדי שהציבור ידע שמישהו הוכיח את בית ראש הגולה.
אפשר להמשיך לשאול: מה התועלת הצומחת מתוכחה שכזו? ואנו נשיב: למשל, עצם העובדה שחכם או חכמים הביעו את התנגדותם, יכולה להוות משקל נגד לשיקולי המנהיג המעוותים. אם החכמים ישתקו מלכתחילה, יקטנו בצורה ניכרת הכוחות המאזנים את החלטות המנהיג ויקל עליו להחליט שלא כהוגן.
בנוסף, אם המחאה או התוכחה נעשות בפרסום ציבורי, מתאזן הרושם שנשאר אצל הקהל המונהג. הם רואים אופוזיציה לוחמת, הם רואים דעה שונה מדעתו של המנהיג, דעה בעלת משקל, דעה של חכם. זה עשוי להשפיע לטובה לפחות על הקהל ועל דעותיו, אם לא על מנהיגם. לפעמים ההשפעה אינה באותו רגע אלא אחרי כמה זמן, לפעמים לא בתקופת המנהיג הקיים אלא בתקופה שאחריו.
בנוסף, אם הקהל יושפע, יתכן שבעקיפין ובסופו של דבר זה ישפיע גם על המנהיג לשנות את החלטותיו לטובה.
בקטע הספציפי הזה מעניינות כמה שאלות צדדיות נוספות:
- מדוע רבי זירא שולח את רבי סימון, מדוע אינו הולך בעצמו להוכיח?
- מה טיב הקשרים בין רבי זירא ורבי סימון, עד שרבי זירא מרשה לעצמו לשלוח את רבי סימון בשליחותו?
- האם נכון יהיה לשער כי רבי סימון כבר הוכיח את בית ראש הגולה בעבר יותר מפעם אחת, הוא למוד נסיון, ולכן הוא משער שלא יקבלו את תוכחתו?
- מה הן התוצאות העקיפות, החשובות, שעליו רומז רבי זירא, שיוצאות מעצם מעשה התוכחה אע"פ שאינה מתקבלת? (ציינתי זאת למעלה).
- ההיסטוריה הפרטית של רבי זירא ורבי סימון קשורה במעברים בין א"י לבבל והפוך. האם נקודה זו קשורה לתוכן הקטע הקצר שהם גיבוריו?
את סיפור השליחות שמטיל רבי זירא על רבי סימון מסיימת הגמרא בהוכחה מדברי רבי אחא ברבי חנינא[1]. הוכחה זו מוכיחה שצריך למחות גם אם אין שומעים ומקבלים. תוכחה זו על שלוחותיה העוסקות בתיו ובמשמעותו ובזמן המדוייק שבו תמה זכות אבות, מתחילה בדף נ"ה ע"א שורה 13 ומסתיימת בשורה 52. כמעט עמוד שלם מתוך חמישה מקדישה הגמרא לעניין שבהתחלה לא נראה לנו מרכזי כ"כ בדפים אלה. מסתבר שזו טעות, מסתבר שעניין זה מרכזי דיו עד שהעורך התלמודי מקדיש לו כמעט חמישית מהדפים שהוא מקדיש לכל שרשרת הסוגיות.
התלמוד אינו מסתפק בעקרון המחאה או התוכחה הפונקציונליות המוכיחות את עצמן ומצליחות להביא שינוי, התלמוד מרחיב וטוען כי לתוכחה ולמחאה ערך בפני עצמן גם אם אין מקבלים אותן. יתכן כי הוא סובר שתוכחה יוצרת אווירה ציבורית גם אם היא אינה מתקבלת, אולי היא חשובה לאלה שמסביב, ואולי היא חשובה כדי שנדע שהמוכיח חושב אחרת מזה שחוטא. יתכן שיש חשיבות כלפי החוטא עצמו שנוכיח אותו גם אם אינו מקשיב לה ברגע זה. אם יחיה בידיעה כי שמים לב למעשיו ואין הם נאותים, אם ידע שמדברים על מעשיו, לפעמים אחרי הרבה זמן זה משפיע עליו. אבל ברור לעורך התלמודי שיש לה ערך עצמי בלי קשר לתוצאותיה. מכאן עובר התלמוד לדון ב'זכות אבות'. על סדר היום עולה בצורה מפורשת עניין הקשרים המשפחתיים. ליתר דיוק, עניין זה עולה בהקשר המצומצם של מנהיגות ותפקידי שררה בכירים, אולי באופן מיוחד כאלה האמורים לעבור בירושה. בפרקים הבאים נדון בכך.
הבליוגרפיה של ר' סימון ור' זירא.
ר' סימון- (רבי שמעון בן פזי)
רבי סימון מוזכר בעיקר בתלמוד הירושלמי פעמים רבות, אך לעיתים מוזכר גם בתלמוד הבבלי. במסכת שבת מוזכר שישב יחד עם רבי אלעזר, ובמקום עבר רבי יעקב בר אחא. אמר אחד לשני: הבה נקום מפניו, שכן הוא ירא שמים וירא חטא. אמר לו השני: הבה נקום מפניו כי תלמיד חכם ובן תורה הוא. נענה הראשון ושאל: אומר אני לך דבר גדול יותר - ירא שמים, אם כן לשם מה צריך אתה לומר שבן תורה הוא שנקום מפניו?
בנו היה רבי יהודה בר סימון, תלמידו היה רבי חלקיה.
- לפי המובא בתלמוד בבלי, היה אביו של רבי יהודה בן פזי שנמנה ככהן, בעל סדר הדורות מנמק כי רבי סימון (כינוי לשמו המקורי רבי שמעון) היה בעצם רבי שמעון בן פזי
- אמורא ארץ ישראלי בדור השני - השלישי.
- תלמידו של רבי יהושע בן לוי (ב"ק קט"ו ע"ב), והיה מסדר לפניו דברי אגדה (ברכות י'
ע"א).
- מסר בשם רבי יוחנן (ירו', פסחים פ"ד ה"א).
- היו לו שדות בהר המלך, שלא יכול לעבדם בעצמו, ושאל לרבי יהושע בן לוי וגם לרבי יוחנן - כיצד לנהוג (ירו', דמאי פ"א ה"א).
- מחבריו היה בעל האגדה רבי לוי (ירו', ברכות פ"א ה"א).
- אמרו משמו: רבי ברכיה (ב"ר רפ"ו - ספ"י), ורבי תנחום בר חמא (ירו', מו"ק פ"ג ה"ז).
- מצינו: "א"ל ר"ז לר' סימון: 'לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא'" (שבת נ"ה ע"א), ומזה ניתן
אולי להסיק שר' סימון היה בבבל, או אולי ר"ז, שהיה בבלי, קרא לנשיא: "ריש גלותא".
ר' זירא-
- מגדולי האמוראים בדור השלישי. ידוע גם כר' זעירא (ברכות נ"ה ע"ב).
- נקרא רב זירא, וכשעלה לא"י ונסמך קראוהו רבי זירא (כתובות מ"ג ע"ב ברש"י).
- ותוספות חולקים על רש"י (מנחות מ' ע"ב) וסוברים שהיו שנים: רב זירא ורבי זירא.
- נולד בבבל.
- למד בסורא אצל רב הונא (מנחות כ"ט ע"א),
- ובפומבדיתא לפני רב יהודה (יבמות ל"ח ע"ב).
- מסר הרבה בשם רב (שבת כ"א ע"ב)
- ובשם שמואל (שם נ"ג ע"א).
- לאחר שעלה לארץ ישראל (כתובות קי"ב ע"א) צם 100 תעניות, כדי לשכוח את דרכי
לימודם של הבבלים (ב"מ פ"ה ע"א).
- לבסוף אף נהג לומר: "בבלאי טפשאי" (ביצה ט"ז ע"א).
- בא"י קיבל מרבי יוחנן (קידושין נ"ב ע"א), מריש לקיש (עירובין פ' ע"א), ומר"א (ירו',
תרומות פי"א סה"ג), מר' אמי (חולין כ"א ע"א), ומר' אסי (ב"ב פ"ד ע"ב).
- הקרוב אליו ביותר מבין תלמידיו הרבים היה רבי ירמיה, אף הוא בבלי, וקרא לו "ירמיה בני"
(מו"ק ד' ע"א).
- צם 100 תעניות כדי להנצל מאש גיהנום (ב"מ פ"ה ע"א).
- התפרנס מפשתן.
- אבי ר"ז, היה גבאי המלך (סנהדרין כ"ה ע"ב).
בנו רבי אהבה, היה אמורא בדור הרביעי (עירובין צ"ו ע"ב).
האריך ימים (מגילה כ"ח ע"א).
האם הביבליוגרפיה של שני חכמים אלה יכולה ללמדנו יותר על הרקע לקטע התלמודי הקצר שבו הם מוזכרים?
העובדה שר' זירא למד גם אצל רב הונא וגם אצל רב יהודה מעניינת. היות ובשלב מסוים הוא עלה לא"י מישיבת רב יהודה, סביר להניח שאצל רב הונא הוא למד לפני שלמד אצל רב יהודה. מדוע החליף ישיבה? האם סתם רצה לגוון? או שהוא החליף את שיטת סורה בשיטת פומבדיתא? אולי החליף את שיטת סורה של רב הונא בשיטת פומבדיתא של רב יהודה? אם זה כך זה מוסיף נדבך קטן במערכה הכוללת שמנהלת הגמרא בדפים אלה נגד שיטת סורה, שיטה המקבלת קשרים לא רצויים בין ראשי הישיבות וראשי הגולה, שיטה שמולידה מינויים פחות מוצלחים והימנעות מביקורת ובקרה על המנהיגות.
רבי סימון נחשב מקורב לבית ראש הגולה, וכנראה הוכיח אותם מספר פעמים והתייאש. יתכן שלא רצה לקלקל את יחסיו עם בית ראש הגולה, ויתכן שבאמת לא סבר שיש סיכוי להשפיע עליהם.
רבי זירא לא מוותר לו. כנראה בתקופה האחרונה לפני עלייתו לא"י הוא דוחף את רבי סימון להוכיח את בית ראש הגולה אע"פ שהם לא מקבלים ממנו תוכחה. רבי זירא שבא מבית מדרשו של רב הונא, ידע כנראה על מה הוא מדבר, ידע שיש על מה להוכיח את בית ראש הגולה, ושלא הכל שם ראוי וכשר. למרות שרבי סימון אומר לו שכבר הוכיח את בית ראש הגולה, הוא חוזר ואומר לו שיוכיח אותם עוד אע"פ שאינם מקבלים.
המסר הוא: לתוכחה כלפי המנהיגות העליונה יש ערך גם אם התוכחה אינה מתקבלת. כלומר, עצם העובדה שחכם מרכזי משמיע קול של ביקורת, אומר שלא הכל כשורה ושיש מה לתקן, יש לה חשיבות בפני עצמה. כנראה חשוב שאנשים יראו שלא כולם מיישרים קו עם השלטון והרעות החולות שבמעשיו. חשוב שהשלטון עצמו לא יחשוב לרגע שהוא הצליח 'להרדים' את מי שממונה על הביקורת, חשוב שלא יתרגלו לנורמות משובשות ושלא יחשבו שהביקורת נרגעה ופסקה, ושמותר לעשות כל מה שרוצים ואיש לא יפצה פה.
בל נשכח שאחת הנקודות המרכזיות בשרשרת הסוגיות שלפנינו היא הסביבה שסובבת את המנהיג. אם שביבה זו תהיה חיובית, תהיה חשופה לביקורת אמיתית ובונה, יתכן שבסוף זה ישפיע גם על המנהיג. סביבה פאסיבית ושלילית משפיעה הפוך.
נקודה זו תקבל חיזוק רציני בפרק הבא, העוסק גם הוא בתוכחה של צדיקים כלפי רשעים, ובמשמעות שלה בעיני ה', עלפי פרק ט' בספר יחזקאל. ניווכח כי ישיבה על הגדר של צדיקים והימנעות מתוכחה בגלל 'שאף אחד לא מקבל את התוכחה' מתקבלות בחומרה רבה ע"י הפרשנות התלמודית של פרק ט' ביחזקאל.
